על פי הטבע
פרשת יעקב בחרן מובאת בספרים הקדושים כבנין אב לתהליכים רוחניים יסודיים בעולם ובעולמות הרוחניים.
ידוע, כי רחל היא "עלמא דאיתגליא", ולאה היא "עלמא דאיתכסיא". בזוה"ק1 מובא, שעל כן עבד יעקב ברחל שבע שנים, כנגד שנות השמיטה הגלויות, ועבודתו בלאה היא כנגד היובל, שהוא השער החמישים הנסתר והפנימי. בהמשך אומר הזוה"ק:
מכאן אוליפנא, מגו דאתגליא אתי בר נש לסתימאה.
מן הגלוי בא האדם אל הנסתר. הרב קוק זצ"ל2 מבאר את הדברים בהרחבה:
כל חלק גלוי שאינו מוכר כראוי, בין מן התורה, בין מן העולם, הוא כמו מסך מבדיל שמסתיר את האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפיה פנימית בהירה. ובחק זה נעוצה היא החובה של השקידה התדירית, להרבות תורה וחכמה.
בתור יוצא מן הכלל, יש שאיזה סדק מתהוה בכותלי המערה, הסותמת את האורה העליונה, והאור החבוי מתנוצץ פתאום, שלא על פי הדרך המודרג של הידיעות הגלויות. נסים כאלה צריכים לקבל בשמחה, אבל אין סומכין על הנס. והסדר התדירי הוא לבא מן הגלוי אל הנסתר, מהפרטים אל הכלל.
יעקב הוא בנין אב לעניין זה, שיש להגיע מן הגלוי אל הנסתר. יעקב פועל את כל מעשיו בדרך הטבע. נישואיו עם רחל, עבודתו עם לבן, ריבוי הצאן והצלתו מלבן – הכל נעשה בדרך הטבע. אין יעקב פועל בדרך ניסית.
אולם, פעולתו הטבעית של יעקב משפיעה על הנסתר. יעקב עובד בשביל רחל. זהו הצד הגלוי. "ויהי בבוקר והנה היא לאה". שלא ברצונו, נחשף יעקב לצד הפנימי, ומעשיו הובילו לבנין האומה, לנישואיו עם לאה מהם נולדו מלכות ישראל, הכהונה והלויה.
בשם הבעש"ט מובא3:
וזהו "ויצא יעקב מבאר שבע", מבחינת סתימת התורה להביאה לידי התגלות, על ידי הבירורין שהלך לבחינת חר"ן שהוא מקום קליפות, שהיה התורה מכוסה ומלובשת בהן, וכל זה לעשות הכנה לדורות הבאים שיוכלו להשיג השגת התורה בהתגלות מה שהיה בהתכסות, וכמו שאמר הבעש"ט זללה"ה נשמתו בגנזי מרומים שמה שרדף לבן אחר יעקב הוא כי עדיין נשאר אצלו התלבשות התורה ההיא, שהם אלו הפסוקים שנכתבו בתורה איך שרדף לבן אחר יעקב ואיך שנתווכחו זה עם זה עד סוף הפרשה כל הענין שזאת התורה שבאלו הפרשה נשארה עדיין בהתלבשות אצל לבן מה שלא בירר עדיין יעקב, וסבב השם יתברך כך שירדוף אחריו להביא אליו את התורה שעדיין לא נשלמה להתברר ששם בהשיגו את יעקב על ידי דבורו עמו אלו הדבורים שנכתבו שם בירר יעקב גם זה עד שלא נשאר אצלו כלום…
ההבנה הפשוטה היא, שהמקרה קרה, ואחר כך הוא נכתב בתורה. לבן רדף אחר יעקב, דיבר אתו והלך ממנו, ודבר זה נכתב בתורה. הבעש"ט מבאר שהסדר הוא הפוך. היתה צריכה להתגלות תורה, שהיתה עדיין מלובשת אצל לבן. יעקב טרם בירר את כל דברי התורה שהיו בידי לבן. על כן סובב ה' שירדוף לבן אחר יעקב, כדי שדבר זה יהפוך לתורה, וכך יופיעו דברי התורה שצריכים להופיע.
פשוט, שלבן לא רדף אחר יעקב כדי לגלות דברי תורה שהיו בידיו. נראה שאף יעקב לא פעל כפי שפעל כדי שיכתבו הדברים בתורה. יעקב פועל בדרך הטבע, והדברים האלה מובילים להופעת תורה, להשפעה על העולמות הרוחניים ועל בנין האומה הישראלית לדורות.
הכלל שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא, שמן הנגלה מגיעים אל הנסתר. אנו פועלים את מעשינו בצד הנגלה. איננו מכוונים את מעשינו על פי העולם הנסתר. אולם, יודעים אנו כי למעשינו הנגלים והטבעיים יש השפעה על העולמות הרוחניים ועל הדורות הבאים.
אמרו חכמים4:
אמר ר' יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג') "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו".
כל מעשה שאנו עושים – עלינו להתייחס אליו כבונה את הנצח. בועז פעל בצורה טבעית, ונתן מעט אוכל לרות. אילו היה מבין בועז שכל מעשה הוא עושה בונה את הנצח של האומה – היה מתייחס לכך אחרת.
עלינו לפעול בצורה טבעית, ולשם שמים, ולהבין שמעשים טבעיים אלה – משפיעים על הנצח.
להבנה זו יש השלכות בתחומים רבים.
למשל, בבחירת מקצוע5.
והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט, כח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו…
ותדע שבזה תלוי גם כן הפירוש שפירשו ז"ל, הפרו תורתך, משום עת לעשות לה' (ברכות סג א). כי בהיות התורה מתחלשת בתיקוניה מפני מעשה בני האדם, לפעמים יצטרך על איזה דבר לשנות לפי שעה משום עת לעשות לה'. כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון.
הצורה האידיאלית היא, שכל אחד עוסק במה שמתאים לו על פי תכונותיו, שורש נשמתו ומהותו הפנימית. אלא שאין העולם פועל כך. יש שאין עושים את תפקידם, ונאלצים אחרים למלא תפקידים שאינם על פי שורשם.
המציאות המורכבת גורמת לכך שכל אחד מתאים כמעט לכל עיסוק. אם יהיה מורה – יהיה מורה טוב, ואם יהיה עורך דין – גם בכך יצליח, וכן הלאה.
לא נדרש מהאדם לחשוף את המקצוע המתאים לו על פי נשמתו, אלא על פי הטבע. צריך לבחור אדם במלאכה המפרנסת את בעליה, ולעמול במה שהוא מצליח ויודע. מתוך עבודתו ופעולתו בצד הנגלה והטבעי – ישפיע גם על דברים פנימיים, ויתקן בכך את העולם ואת העולמות.
הדרך היא מן הנגלה אל הנסתר. אנו פועלים בנגלה, על פי שיקולים טבעיים, משתדלים לעשות מעשינו לשם שמים, ויודעים שבכך אנו פועלים גם בעולם הנסתר לטובה ולברכה.
1 ח"א קנ"ד ע"א.
2 אורות הקודש ח"א עמ' ל"ח.
3 בספר מאור עיניים, פרשת ויצא.
4 רות רבה פרשה ה', ו'.
5 דוגמא נוספת מופיעה בשיחה לפרשה זו לשנת ה'תשס"ד, בדברי הרמח"ל, וכן בשיחת מוסר "אין הדבר תלוי אלא בי".