פרשת השבוע פרשת וארא הרב תמיר כהןכ"ו בטבת ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



אחד מעשרה קל וחומר שבתורה


כאדם האומר נחזור על הראשונות
פרשתנו פותחת בשליחותו של משה לשאת את נאום ארבע לשונות של גאולה באוזני העם, ומספרת על כישלון השליחות1:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:

ה' שולח את משה אל פרעה, ומשה טוען טענת "קל וחומר"2:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

ה' לכאורה לא עונה למשה, אלא שולח אותו שוב אל פרעה3:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

ושוב חוזרת התורה על השליחות ועל טענתו של משה, לאחר מספר פסוקים4:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

מדוע חזרה התורה על השליחות ועל הטענה?
ידוע תירוצו של רש"י:

(כט) וידבר ה' - הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) "בא דבר אל פרעה מלך מצרים", אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו.
(ל) ויאמר משה לפני ה' - היא האמירה שאמר למעלה (פסוק יב) "הן בני ישראל לא שמעו אלי", ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין, וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.

ובכן, מכיוון שהתורה הפסיקה בין פס' י"ג לפס' כ"ט בפרשת ייחוסם של משה ואהרן, חזרה לעניין הראשון. אך מעתה נשאל: לשם מה הפסיקה התורה בפרשת היחס, עד שהצטרכה לחזור על הראשונות?

סיפור מוכר
ומכאן לשאלה בסיסית יותר: אנחנו מכירים את משה ואהרן כבר מפרשת שמות, ומלווים אותם כמעט לאורך כל הפרשה, ורק עכשיו התורה רואה לנכון לספר על ייחוסם! מדוע רק עכשיו!?
אמרנו שהכרנו את משה ואהרן. אלא שבעצם עוד דברים נשמעים לנו מוכרים:
מה טוען משה בקשר לשליחותו? - "הן אני ערל שפתים". טענה זו אינה חדשה5:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:

תחושת ה"דה ז'אוו" הולכת ומתחזקת:
מה בפרשתנו הפיתרון? - אהרן. ומה בשמות? גם כן אהרן6:

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא...
וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

ואיך משכנעים מישהו שה' דיבר אתך? - הופכים מטה לתנין. ואיך עוד? - מים שהופכים לדם. למותר לציין שבפרשת וארא איננו מופתעים: הלוא שני אותות אלו קיבל משה מה' כבר בפרשת שמות!
למעשה כבר מתחילת הפרשה הרושם הוא שמספרים את הסיפור כאילו מן ההתחלה, כביכול "שכחנו" את פרשת שמות. ה' מציג את עצמו בפני משה ושולח אותו אל עם ישראל, כאילו לא היתה פרשת שמות. ועל רשימת היחס כבר דברנו.

שליחות כפולה
נראה שהתורה מדגישה שיש כאן שתי שליחויות.
במבט ראשון נדמה שכל הבעיה בפניה עומד משה, מתמקדת בפרעה. הוא שעבד את עם ישראל, הוא גוזר גזרות, והוא מסרב לשלח את העם. פתרנו את הבעיה של פרעה, פתרנו לכאורה את כל הבעיות.
אך באמת לא כך הדבר. אם נעיין במעמד הסנה בפרשת שמות ניווכח לדעת שעיקר טענותיו של משה סובבות סביב השאלה כיצד ישמעו אליו עם ישראל ויאמינו לו שה' נגלה אליו ושלחו לגאלם. למעשה, הבעיה שורשית יותר. לא רק עניין של חוסר אמון, אלא אי רצון להיגאל. עם ישראל כל כך שקועים במ"ט שערי טומאה, עד שאוזנם אטומה מלשמוע את בשורת הגאולה. בלי לעורר את תקוות הגאולה בלב העם, אין טעם לדבר אל פרעה. ולא רק בגלל שלא ישמע, מקל וחומר, אלא גם אם ישמע, מה יקרה כשיפתח "מסך הברזל"? - חלק מהיהודים יהגרו לארצות הברית. חלק, בכלל יגידו שלא היה כל כך רע במצרים. למי יש כח להסתובב במדבר, להתחייב לתורה ולבסוף להגיע לארץ שכבר תפוסה על ידי שבעה עממים?

ישנם קווים משותפים בין מאבקו של עם ישראל להשתחרר משעבוד מצרים ובין המאבק על העליה מרוסיה. לא במקרה, סיסמת המאבק היתה: "שלח את עמי". אמנם מסך הברזל היה מוגף היטב, אך היתה בעיה נוספת: את יהודי רוסיה כינו: "יהדות הדממה". נראה היה שאף אחד שם אינו מדבר על יהדותו, ואינו מעוניין להכיר בה. רק בעקבות מלחמת ששת הימים ובעקבות מעשים של מסירות נפש למען העליה חלה התעוררות בקרב יהדות רוסיה, עד שנפתחו השערים לחלוטין, וגם אז הסתבר שהדממה לא חדלה להתקיים לגמרי.

נשוב להקבלות שציינו, ונראה שבפרשת שמות כוונו הדברים אל עם ישראל, ובפרשת וארא, אל פרעה:



מתחילה, דומה היה שמשה מצליח בשליחותו. עם ישראל מאמין, ומשה ואהרן מצליחים לחדור לארמונו של פרעה ולעמוד לפניו. אלא שאז מתחילים העניינים להסתבך: פרעה מסרב לשמוע על שילוח ישראל לעבוד את ה'. הוא בכלל לא שמע עליו מעולם. האמת, תגובה זאת היתה צפויה, וה' הודיע על כך מראש למשה. אך פרעה גם גוזר שלא לתת יותר תבן לעשיית הלבנים, ואת זה ה' לא סיפר מראש. כעת יוצאים שוטרי בני ישראל ומתריסים כלפי משה ואהרן וטוענים כלפיהם שסיבכו את עם ישראל לחינם. המשבר מגיע לשיאו כאשר משה שב אל ה' ושוטח בפניו את טענותיו על המצב שאליו נקלע עם ישראל. ה' מבטיח שמעתה ישתנה הכל, ובנקודה זו מסתיימת הפרשה.
בפרשת וארא ה' פותח את הכל מחדש. הפעם משה נשלח לא רק לבשר את בשורת הגאולה, אלא להביא את העם להבנה עמוקה של התהליך בשלמותו. הציפיה היא שאם עם ישראל ייחשף למטרות הגאולה ויעדיה, יקל עליו לקבל את הקשיים שבדרך. אך גם מהלך זה נראה כנוחל כישלון: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

כפילויות, חזרות ומבנה
כפי שראינו לעיל, ה' שולח את משה לפרעה; משה נושא קל וחומר; ה' לא ממש עונה, אבל לפתע נכנס אהרן לתמונה, והתורה מדברת על שליחות כפולה - לפרעה ולישראל. מיד התורה עוברת לרשימת היחס, חותמת אותה, ובחתימה שבה השליחות הכפולה. נציג את מבנה הדברים7:



נראה לכאורה שה' כורך עתה את שתי השליחויות יחד. אך לא כך פני הדברים. את המבנה שהצגנו חובקים משני צדדיו פסוקים המתארים את השליחות וטענתו של משה, וכבר הבאנו את ביאורו של רש"י:

וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.

השוואה בין השליחות והטענה כפי שהובאו בראשונה ובין החזרה עליהן, תעמידנו על הבדל עקרוני ביניהן:



בחזרה, נעלמה הטענה אודות בני ישראל! ה"קל וחומר" נפרך! אבל כיצד? מה נאמר בינתיים, שהביא לפריכת ה"קל וחומר"?

פשר פרשת היחס
דומה שהתשובה לשאלה טמונה בפרשת היחס.
בפרשת שמות נפגשנו עם ייחוסם של משה ואהרן. כל המידע שנמסר אודותם היה ייחוסם על בני לוי. בשלב זה אפילו לא ידענו מה שמות ההורים של משה ואהרן:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב', א)
הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי (ד', יד)

על פי דברי חז"ל, שבט לוי לא חווה את מוראות השעבוד כפי שחוו שאר השבטים. אמנם גזרת ההשלכה של הבנים ליאור לא פסחה עליהם, אך השעבוד, כן. שבט לוי שמר על מדרגתו הרוחנית: בניו נימולו, ולא בכדי עמרם היה גדול הדור, ובנו אהרן זכה לנבואה עוד בארץ מצרים.
כבן לשבט לוי, אשר רואה את עם ישראל בניוולו, משה סובר שבני ישראל לא יאמינו לו. הוא תמה במה זכו בני ישראל שה' חפץ לגאלם. ועתה, כשאינם שומעים אליו אפילו לאחר שהתוודעו לעומק תוכנית הגאולה, משה מיואש מהם, חלילה, ועל ידי ה"קל וחומר" יוצר איזושהי השוואה בינם ובין פרעה!
תשובת ה' למשה היא: חזור לשורשים. ראה מאיפה הגיע העם הזה, ומהיכן צמח שבט לוי! נכון, שבט לוי ראוי לשבח על עמידתו הרוחנית בזמן הגלות, אך שבט זה לא פועל בחלל הריק. ללא עם ישראל על כל שבטיו, לא היה קיים שבט לוי עם כל ייחודו וצדקותו.
ברש"י מובאים שני הסברים להבאת ייחוסם של בני ראובן ושמעון, למרות שאנו נזקקים לכאורה רק לייחוסו של שבט לוי8:

אלה ראשי בית אבתם - מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן. [ובפסיקתא רבתי ראיתי לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם]:

נראה ששני ההסברים פונים למקום אחד. ראשית, ה' מראה למשה את הופעת שבט לוי מתוך שאר שבטי ישראל. עליו לזכור שראובן הוא בכור ישראל, גם אם כרגע קשה לראות את היחס בין צאצאי אותו שבט ובין ישראל סבא.
אך לא פחות חשוב מכך, על משה לדעת שלא תמיד הופיע שבט לוי במיטבו. בשעה שבירך יעקב את בניו, שלושת השבטים: ראובן, שמעון, ו-כן, אפילו לוי, שמעו ממנו דברי קינטורים. עכשיו זה לא נראה כך, אבל הרקורד של השבט לא תמיד היה חיובי. יתרה מזאת: מודגש כאן אהרן וייחוסו, אך במקביל אליו מתמקדת התורה גם בייחוסו של קורח! מתברר, שאפילו שבט לוי אינו "טלית שכולה תכלת"9.
כאשר חודרים לשורש, מתחקים אחר עקבותיו של עם ישראל ורואים את התמונה הכוללת, ממילא אין שום שאלה. אין מקום כלל להשוואה לפרעה הרשע, אפילו לא באופן של "קל וחומר". השורש חיובי, ואם עכשיו לא שומעים בקול ה', הרי שהסיבה היא: "מקוצר רוח ועבודה קשה" - גורם חיצוני שאינו מעיד על השורש.
הקב"ה אומר למשה: אני ואתה יודעים את נקודת המוצא של העם הזה. אנחנו מכירים גם את נקודת הסיום. באשר לדרך, כבר תחשוב בעצמך: תחסום צמתים, תעשה "פנים אל פנים", העיקר שהכל יבוא מתוך מקום של אמון בעם ובכוחות הטמונים בו.
עכשיו יכול משה להתפנות לשאלת ההשפעה על פרעה, בלי שמעיק עליו משאו של ה"קל וחומר", ומכאן ואילך, עד סוף הפרשה, עוסק משה בעניין זה.

הוה אמינא שצריכה לימוד
אמרנו, שמתוך עמידה על שורשם של ישראל, נפרך ה"קל וחומר". ובכל זאת, אפילו הווה אמינא אינה באה לחינם. עצם העמדת ה"קל וחומר" מראה שיש בסיס להשוואה.
דברנו על המשבר בסוף פרשת שמות, ועל הצורך להתוות את תוכנית הגאולה, בתחילת פרשת וארא. מטרתה של תוכנית הגאולה אינה רק להושיע את ישראל מצרתם, אלא להוליד את העם מתוך צרת השעבוד, לרוממו לידיעת ה', ולהביאו לארץ אשר נשבע ה' לאבותיו, על מנת שיוציא מהכוח אל הפועל את התפקיד שהוטל עליהם.
התהליך מורכב. דווקא בשל גדלותו, הוא רצוף משברים בדרך להשגתו, ותחילה עומדים מול תופעה של אי שמיעה בקול ה'. כאן אנו מוצאים דמיון למצרים:



גם כאן, הכבדת לבו של פרעה ואי השמיעה בקול ה', מובילים להכרה שהיעד מורכב יותר: לא רק ההצלה מן השעבוד, אלא פרסום שם ה' וההכרה בו מצד גאוות מצרים, ערש הכפירה של העולם העתיק.

ההוה אמינא של ההשוואה, נוגעת למשבר. היא צומחת מתוכו, ובאה לידי ביטוי ב"קל וחומר". למסקנה, שורשיו של עם ישראל עמוקים מכל, והרי הוא: "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב".




1 שמות ו', ט.
2 פס' י-יב.
3 פס' יג.
4 פס' כט-ל.
5 ד', י.
6 ד', יד-טז.
7 לפנינו שלוש קבוצות פסוקים: 1. השליחות הכפולה: י"ג. 2. רשימת היחס: י"ד-כ"ה. 3. חתימה כפולה: כ"ו-כ"ז.
8 ו', יד.
9 בעצם, דווקא כן...



-------------------------------------------------------------------------------------------