מוסר על תפילה בציבור הרב יהושע ויצמןי"ח בחשוון ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



על תפילה בציבור


בדורות האחרונים עובר העולם תהליך של אינדיבידואליות. גם בעולם התורני תופסת עבודת הפרט וחייו מקום מרכזי יותר.
על כן חשוב לשוב ולעסוק במושג ה"ציבור" ולחזקו.

בגמרא מובא1:

תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א' ח') "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", במקום רנה שם תהא תפלה.

בית הכנסת הוא מקום רנה, ובמקום זה ראוי להשמיע את התפילה. על כן ראוי לתפילתו של אדם שתהיה בבית הכנסת.
דברי הגמרא קשים - מדוע מגדירה הגמרא את בית כנסת כ"מקום רנה" יותר מאשר "מקום תפלה"? מה מגדיר את בית הכנסת כ"מקום רנה".
רש"י בדבריו עונה על שאלה זו:

במקום רנה - בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.

ההבנה הפשוטה של רש"י היא שהוא מתייחס לפסוקי דזמרא, הנאמרים על ידי הצבור בקול רם וערב, והם הקובעים שבית הכנסת הוא מקום רנה.
רש"י בדבריו בא לענות על קושי נוסף בדברי הגמרא. מדוע "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת"? והרי "תפלה" סתם היא תפלת שמונה עשרה, הנאמרת על ידי כל אחד בלחש, לעצמו. מדוע הכרחי לאומרה בבית הכנסת? מדוע לא יתפלל כל אחד בביתו?! מה תורם בית הכסת לתפלה בלחש?
אלא שתפלה בלחש אף היא תפלה בצבור. הכיצד, והלא כל אחד אומר אותה לעצמו? על כן תקנו לומר פסוקי דזמרא ביחד, בקול ובנעימה. אמירה זו היא הופעה של הצבור, ועל כן התפלה הבאה אחריה היא תפלה של צבור, אף שכל אחד מתפלל לעצמו.
מכאן עולה, שיש ערך גדול לאמירת פסוקי דזמרא על ידי כל הצבור ביחד, בקצב אחד, כמנהג הספרדים.

חשיבותה של תפלת שמונה עשרה בצבור עולה מגמרא נוספת2, שיש בה אמירה מפתיעה ונוקבת:

אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר (איכה ג'): "נשא לבבנו אל כפים". איני, והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש (תהלים ע"ח): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו", ואף על פי כן - (תהלים ע"ח) "והוא רחום יכפר עון וגו'", לא קשיא: כאן ביחיד, כאן בצבור.

רש"י:

ולבם לא נכון עמו - עם הקדוש ברוך הוא. ואף על פי כן - כתוב בסמוך והוא רחום יכפר עון ושומע תפלתם, והיכי אמרת שאין תפלתם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כלומר, שנפשו מכוונת בכפו. בצבור - תפלתם נשמעת, ואף על פי שאין לב כולם שלם, כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים, לשון רבים. ביחיד - אינו אלא אם כן לבו מכוון.

תפלה בצבור נשמעת ומתקבלת, אף אם מתקיים בה "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ"3. המילים כשלעצמם, בלא כל כוונה, מתקבלות כתפלה - כאשר היא נאמרת בצבור. כוונת הלב הכרחית למתפלל ביחידות, אך בצבור - המילים הם האמירה הצבורית והכוונה היא פרטית לכל אחד. על כן די באמירת המילים לתפלת הצבור.
זוהי אמירה חריפה על כוחו של הצבור, שתפלתו נשמעת מעצם אמירתה, אף בלי כוונת הלב.
אבא בנימין מוסיף על דברי הגמרא ביאור - כיצד הופכים את תפלת הלחש לתפלה בצבור? על ידי כך שבית הכנסת נעשה "מקום רנה" - על ידי אמירת פסוקי דזמרא בנעימת קול ערב.

במקום נוסף מדגישים חכמים את הצורך בתפלה של כל הצבור יחד4:

דבר אחר, "היושבת בגנים חברים מקשיבים", כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: "היושבת בגנים", כשאתם קורין "חברים", אני ופמליא שלי "מקשיבים לקולך השמיעני", אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת: "ברח דודי ודמה לך לצבי", לצבא של מעלה הדומים לכבודך, בקול אחד, בנעימה אחת, "על הרי בשמים", בשמי שמים העליונים.

גם קריאת שמע צריכה להעשות בקול אחד ובכוונה אחת של כל הצבור. הקב"ה משתוקק לשמוע את קולנו כצבור, ואת האמירה שיש לנו לומר לעולם: "ה' אלהינו ה' אחד".
אמנם אין דין צבור בקריאת שמע, אך המדרש מוצא ערך אף בכך. גם קריאת שמע צריכה להאמר על ידי הצבור יחד. כאשר הצבור חברים ומאוחדים, והם מבטאים דבר זה בקריאת שמע - זה עושה נחת רוח למעלה. הקב"ה מרוצה בהתחברותם של ישראל, ובהתאחדותם ליחוד ה' בקריאת שמע.




1 ברכות ו' ע"א.
2 תענית ח' ע"א.
3 תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז.
4 שיר השירים רבה פרשה ח', י"ח.



-------------------------------------------------------------------------------------------