מוסר נא לשכוח חפצים ברכבת... הרב יהושע ויצמןו' בשבט ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



נא לשכוח חפצים ברכבת...


מובא בספרא1:

רבי עקיבא אומר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.
רבי מנחם ברבי יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים, צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים אם כך ענש הכתוב את השוגג על אחת כמה וכמה שיענש את המזיד.
ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני, שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי אי זו מידה מרובה, מרובה מידת הטובה או מידת פורענות, הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "על פי שנים עדים או שלשה", אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב את המטפל לעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.
רבי אומר: הרי הוא אומר "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא רעהו ומת הוא ינוס", קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך", קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

הגישה של הספרא לפסוקים מלמדת כיצד יש לגשת לדברי התורה. חז"ל אינם מסתפקים בלימוד ההלכות העולות מן הפסוקים, אלא מקשיבים גם למסרים נוספים העולים מהם. ההבדל במחיר שהתורה דורשת בין קרבנות - מלמד על יחסה של התורה לעברות השונות. יתור הכתוב "על פי שנים או שלושה" נדרש בפנים רבות מבחינה הלכתית, אך רבי עקיבא לומד ממנו גם גישה מוסרית, על דינו של נטפל לעוברי עברה, ועל מעלתו של הנטפל לעושי מצוה.
ההקשבה לדברי התורה מעבר לצד ההלכתי שבהם, מגלה על ערכים רבים והדרכות רבות הגנוזים בדברי התורה.

ענין נוסף העולה מדברי הספרא באופן כללי הוא היחס למידה הטובה. חכמים פותחים את דבריהם ביחס לעוברי עברה, ומסיימים בכך שמידה טובה מרובה. היה יכול ר' עקיבא, למשל, להאריך בחומרת מעשיו של הנטפל לעוברי עברה, עד שנהרג עמהם. היה יכול לומר את דבריו בדרך של מוסר המכה את האדם ומוכיחו על מעשיו הרעים. אולם, ר' עקיבא בחר לשבח את הנטפל לעושי מצוה. כדי לחנך את האדם יש להרבות אור, להדגיש עד כמה חשוב וטוב ללכת בדרך הטובה, ולא לצעוק על חומרתה של הדרך הרעה. חסידים אומרים, שחושך לא מגרשים במקלות. חושך מגרשים על ידי אור.
כדי לדחות את החושך של היצר הרע, אין להתמקד בהכאת הרע שבאדם, אלא יש צורך להדגיש ולהרחיב בהדגשת הטוב שבו. יש להאיר את הטוב שבאדם, ולא להכותו.

נעיין בכמה נקודות העולות מן הדרשות בספרא.
ספק

רבי עקיבא אומר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.

בדברי תלמידי ר' יונה על הרי"ף במסכת ברכות2 מבאר את חומרתו של הספק:

וזהו עיקר היראה ליזהר מהספקות, ושלא לעשות המצוות על דרך ההרגל, שעונש הספק יותר מהודאי... והטעם בזה למה החמיר על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר.

מן הצורה בה אדם מתייחס לספק עברה, ניתן ללמוד על הגישה שלו אל המצוות, ועל עומק רצונו בתורה ובמצוותיה. באיסור ודאי, ברור לאדם כי התורה אסרה דבר זה, והיצר לא מוצא מקום לומר את דברו. בספק, לעומת זאת, נכנס היצר ומוצא בסיס לדבריו - שמא זה לא כל כך נורא לעשות את המעשה, הרי אין זה ודאי שזו עברה, זה בסך הכל ספק.

עקרון זה נכון גם במצוות. מצוה שאין רואים את תוצאותיה בצורה מוחשית, וספק אם תשפיע, הרי שההשקעה בה מלמדת על אהבתו של האדם לקב"ה, ומוכנותו להשקיע אף בספק.
אדם יוצא לפנים אל פנים, ואיננו יודע כיצד יפעל הדבר - האם יפתחו לו האנשים את דלתותיהם? האם יפתחו לו את לבם? האם יפעלו דבריו לחיזוק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים?
היחס לספק מלמד על מדרגתו של האדם. אם בכל בית היו פותחים את הדלת ומבקשים נרות שבת, תפילין ומזוזה - כלום היה מי שמסרב להשתתף בפנים אל פנים? האנשים מסרבים לכך רק מחמת שאינם רואים בעיניהם את התוצאות, והספק מקנם בלבם. המוכן להשקיע אף במציאות כזו בדברים חשובים וגדולים - הרי הוא האוהב את בוראו.

עבודת ה' כולה היא בבחינת "ספק" בעולם הזה, בו נעלמת מאיתנו השגחתו של הבורא. אין אדם רואה בעיניו את תוצאות מעשיו. יכול אדם לנסוע בשבת ורכבו לא יתקע, ויכול הוא לאכול נבלות וטרפות מבלי להחנק... מציאות זו נותנת מקום ליצר להחטיא את האדם.
על כן החמירה התורה באשם הבא על הספק, שמחירו צריך להיות גבוה יותר ממחיר חטאת, הבאה על הודאי. ללמדך כמה ראוי להיזהר בענייני ספק.

מתן שכרן של צדיקים

ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני, שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי אי זו מידה מרובה, מרובה מידת הטובה או מידת פורענות, הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

מובן ופשוט לנו, שכל מעשה של אדם הראשון השפיע לדורות. הרי היה הוא לבדו בעולם, ומעשיו קבעו את גורל כל הדורות הבאים אחריו.
אולם, חכמים מלמדים אותנו שאדם נברא יחידי כדי שכל אחד ואחד יאמר: "בשבילי נברא העולם"3. כל מעשה של אדם הוא קובע ומשפיע לדורי דורות. כך הוא במעשים שליליים, ועל אחת כמה וכמה במעשים חיוביים וטובים.
הבנה זו, שכל מעשה של האדם משפיע, נותנת לאדם מוטיבציה לפעול ולעשות טוב. כל מעשה של אדם, כל תשובה שלו על חטא שחטא, כל תיקון של דרכיו ומידותיו - מעניק חיים וברכה לדורותיו.
החפץ חיים המשיל על כך משל. אדם אחד הגיע לאי, וראה שם אבנים נוצצות מושלכות על הקרקע לאלפים ולרבבות. נטל מהם ומילא את תיקו ככל שהיה יכול לשאת. החל לצעוד לעבר החוף, אולם הדרך התארכה והוא החל להתעייף, ועל כן רוקן לאט לאט את תיקו. בכל פעם השליך עוד כמה אבנים, והתנחם בכך שנשארו לו עוד הרבה. בסופו של דבר השליך את כל האבנים, ושמר לו אבן אחת למזכרת.
כשהגיע לעירו - מסר את האבן לצורף מומחה, והלה העריך את שוויה של האבן באלפי דינרי זהב. כששמע זאת אותו אדם ספק כפיו בצער, הן היה יכול להביא אבנים רבות כמוה, במאמץ לא גדול. לו היה יודע אז את השכר הרב שיקבל בעבור כל אבן - היה מתאמץ ונושא אותן את כל הדרך.
כשיגיע האדם לעולם הבא ויראה את השכר הגדול שהוא מקבל בעבור כל מצוה שנראית לנו קטנה - יצטער. הרי בעולם הזה ניתן היה לאסוף מצוות כאלה בקלות ובלי מאמץ רב. הכיצד לא השקעתי את כל זמני בעשיית מצוות?!
כל מעשה קטן נושא בקרבו אור וברכה לדורי דורות. כל לימוד תורה, כל מעשה חסד, כל יחס נכון לזולת - נושאים בקרבם שפע רב. רק צריך להתכופף ולאסוף.
זהו הלימוד מאדם הראשון - ערכו של כל מעשה ומעשה.

יש להדגיש, שהספרא אינו מדבר רק על מעשים שאדם עושה. הוא מציין לשבח גם את "השב מן הפיגול ומן הנותר". גם התגברות של האדם על יצרו - יש לה ערך עצום. אף אם נכשל האדם לפעמים - בכל פעם שמתגבר בונה הוא בנין של חיים לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות.

נטפל לעושי מצוה

רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "על פי שנים עדים או שלשה", אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב את המטפל לעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

ר' עקיבא רואה ערך גדול בכך שאדם נטפל לעושי מצוה. אדם שומע על מצוה שנעשית - והוא מצטרף לכך, אף אם אין לו תפקיד בענין. הוא רוצה להיות שותף לדבר מצוה.
רואה הוא זוג שיוצא לפנים אל פנים - והוא מצטרף אליהם כשלישי. אמנם אפשר להסתדר בשנים, אך הוא רוצה גם להיות שותף למצוה.
גם כאשר עזרתו לא חיונית - הוא מצטרף. זהו הנטפל לעושי מצוה, ודרכו מלמדת על מעלתו.

המגבה הצדקות

רבי אומר: הרי הוא אומר "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא רעהו ומת הוא ינוס", קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.

דבריו של רבי תמוהים. הרי האדם הרג בשוגג ולא נתכוין לכך, וכיצד ניתן ללמוד מכאן הדרכה כיצד לנהוג?
הריגת נפש בשוגג היא סימן מובהק לאוירה של זלזול בחיי אדם. כשלא לוקחים בחשבון אפשרויות שונות ולוקחים סיכונים הכרוכים בחיי אדם, התוצאה היא הריגה בשוגג.
גם תאונות הדרכים הרבות שמדינתנו סובלת מהן - נגרמות מאוירה מסויימת, מזלזול בחיי אדם שחודר גם לכביש. ניתן לצפות את העליה בתאונות הדרכים על פי האוירה השלטת בצבור. גם שמירה על נהלי בטיחות תקינים שייכת לתחום זה.
הנקודה העיקרית שיש לעבוד עליה בהקשר זה היא חיזוק הרגישות לזולת. אדם שחוטב עצים ולא חושב על כך שעלול מישהו לעבור - הרי שאין הוא רגיש לסביבתו. חי הוא בעולם שלו, ואיננו רגיש לעולם הסובב אותו. אף כאן אנו רואים שהספק נותן לאדם פתח לתקלה - מנין לי לדעת שיעבור כאן אדם? שמא לא יעבור?! אדם נוסע בכביש ויוצא לעקיפה, מתוך מחשבה - מן הסתם לא יבוא רכב מולי עד שאסיים את העקיפה. הספק וחוסר הרגישות הם מקור התקלה, שעולה בחיי אדם.
מתוך חשיבות הרגישות והזהירות לחיי אדם, לומד רבי את הצד החיובי - את הצורך ברגישות ובאכפתיות כלפי אדם אחר, כלפי מצבו ותחושותיו.
הרגישות לזולת היא תוצר של מעשים טובים, והיא גם יוצרת בעצמה מעשים טובים. אדם שמרגיל את עצמו להגבות ולאסוף צדקות - מפתח בקרבו רגישות לחברה שסביבו. הרגישות הזו תגרום לו להוסיף עוד ועוד מעשים טובים.
רבי מלמדנו, שלעשיית חסד יש ערך של חיי נפשות: "...והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו". מכאן חשיבות הענין והצורך השקעה בעשיית חסד.

שכחה

רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך", קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.

כאשר אדם שוכח משהו בעל ערך כספי, אנו מפטירים - "איזה אדם רחפן". אולם תגובתה של התורה לכך שאדם שוכח עומר בשדה היא - "זכית לקיים מצות שכחה". אדם המאבד מטבע יקר ערך, זוכה בדרך כלל למקלחת של צוננים מאשתו על כך שהוא שוכח ומאבד כל דבר. אולם התורה מלמדת אותנו כי הוא קיים מצוה, כיון שהמטבע נמצא על ידי עני שהחיה בו את נפשו.
מצוה השכחה היא מצוה מיוחדת במינה, ואת ערכה נוכל ללמוד מתוך השוואה לשכחה אחרת, אליה מתייחסת התורה בדרך שונה.
אדם ששכח עומד בשדה - זכה במצוה. אותו אדם, כמה ימים מאוחר יותר ומתוך אותו פיזור נפש, לכאורה, שכח שהיום שבת - הרי הוא חייב חטאת על שגגתו. הכיצד? לכאורה שניהם "רחפנים" באותה מידה, ומדוע שונה היחס לכל אחד מהם?
השכחה מלמדת על האדם - היכן מחשבותיו ובמה ראשו עסוק.
ישנם אנשים, שלעולם לא ישכחו שהיום שבת. וישנם, שלעולם לא ישכחו עומר בשדה...
אדם ששוכח עומר בשדה מלמד על עצמו שהממון אינו תופס אצלו מקום חשוב יתר על המידה. גם כשהוא מלקט עומרים בשדה - הוא עסוק בדברים אחרים, מתוך שאיננו מייחס חשיבות רבה לממון. סביר להניח שאדם זה לא ישכח את השבת. השבת חשובה לו ואין הוא מזלזל בה.
השכחה איננה סתם רחפנות, אלא היא מלמדת במה עסוק האדם, למה הוא מייחס חשיבות ולמה אין הוא מייחס חשיבות.
מצות השכחה איננה ניתנת לקיום בצורה מודעת. כל כולה של המצוה נובעת מאישיותו של האדם, מהחלקים שאינם במודע, מהבסיס של אישיותו.
הלימוד שעלינו ללמוד ממצות השכחה הוא לבנות אישיות שעסוקה בדברים טובים, בדברים בעלי ערך נצחי. עלינו לפתח אישיות כזו שעשויה לשכוח עומר בשדה, ולא כזו שעלולה שלא לשכוח...




1 ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה יב.
2 דף א' ע"ב מדפי הרי"ף.
3 עי' סנהדרין ל"ז ע"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------