עבודת השגרה

הרב יהושע ויצמן
כ׳ בשבט ה׳תשס״ז
 
08/02/2007

עבודת השגרה

בספר חובת הלבבות1 מביא:

ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו.

המלחמה של יום יום, מלחמת השגרה – היא המלחמה הגדולה.
בצורה מוחשית נתקלתי בכך לפני שנים רבות, כשפגשתי קרוב משפחה רחוק המתגורר בקנדה, שבא לבקר בארץ. כששאלתיו מנין העברית המשובחת שבפיו ענה לי: אני גרתי בארץ, שירתתי בצבא כקצין. במלחמת יום הכפורים הייתי קצין צה"ל הראשון על החרמון. סיכנתי את נפשי כשרימונים מתפוצצים וכדורים שורקים מסביב.
אם כך, שאלתי, כיצד הגעת לקנדה? מדוע אינך מתגורר בארץ ישראל?
היה לי קשה בארץ. מס הכנסה, מילואים – לא הסתדרתי עם כל אלה וירדתי מהארץ.
יכול אדם להסתער תחת אש ולמסור את נפשו על ארץ ישראל, ובחיי השגרה להיכשל.
למבצעים מיוחדים, לריגושים גדולים – יש לאדם כוחות. מוצא הוא בקרבו מאגרי אנרגיה ועוצמה שלא שיער שקיימים בקרבו, ויכול הוא לעמוד בכך בגבורה. אולם, המבחן הוא בעת שהדברים אינם מסעירים, אלא אפורים ושגרתיים. שם נבחן האדם.

ניתן לראות דבר זה באומה בכללה. במלחמות יודע עם ישראל להילחם ולנצח, אך במשימת החזקת הקיים בשגרה – זה כבר קשה ומסובך יותר.
ההתיישבות בארץ ישראל, במושבות ובקיבוצים, קמה בקול תרועה רמה, ובהתלהבות של עשיה והתחדשות. בדורות הבאים, כשהחלה תקופה של שגרה ושל שמירה על הקיים – החלו משברים ונפילות.
אלו הן הבחינות של אברהם ויצחק. אברהם היה פורץ הדרך, מגלה האמונה בה'. כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני2. יצחק היה צריך לשמור על הקיים, לעבוד את עבודת השגרה – זוהי עבודה קשה שיצחק סלל את דרכה.

גם לכל אדם פרטי קיימים שלבים ותקופות בחייו.
תלמיד ישיבה מגיע בתחילת ה"זמן" לישיבה, והוא מלא התלהבות ומרץ, לומד בשקידה ובהתמדה. אולם, כאשר ההתחדשות ההתחלתית נמוגה, והוא נדרש למוד עוד סוגיא ועוד סוגיא, עוד דף ועוד דף – הוא נתקל בקושי של שמירה על שגרה ללא נפילה.

בהמשך דבריו של חובת הלבבות, מבאר הוא את ההבדל בין מלחמה באויב למלחמת היצר:

ומן התימה, אחי, כי כל אויב שיש לך, כשתנצח אותו פעם ושתים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להלחם בך, לדעתו יתרון כחך על כחו, והוא מתיאש מנצח אותך ומגבר עליך. אבל היצר אין מספיק לו ממך נצוח פעם ומאה פעמים בין שנצח אותך, בין שנצחתו. כי אם ינצח אותך, ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת, יארב לך כל ימיך לנצח אותך, כמו שארז"ל: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ואינו מקיל בקטנה שבקטנות עניניך לנצח אותך בה, כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה. ואל כן ראוי לך, שתהיה נזהר ממנו.

את היצר אי אפשר לנצח באופן סופי. גם לאחר הפסדים רבים במלחמתו באדם – הוא מרים את ראשו ומנסה פעם נוספת. גם אם התגברת על יצרך פעם אחת – אינך יכול לנוח, בכל יום מתחדשת המלחמה, ואיננה מפסיקה.
המלחמה ביצר היא חלק מן השגרה. כך נבנית אישיותו של האדם, בשגרה של עבודה ומאבק ביצרו ובחולשותיו. דבר זה נכון בעבודת המידות, ונכון גם בלימוד התורה. במדרש מביאים חז"ל שלושה משלים הקשורים לענין3:

ר' יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זה, מי שהוא פקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה, ולמחר כן, עד שאני קוצה את כולה. כך מי שהוא טפש אומר מי הוא יכול ללמוד כל התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים. והחכם אומר הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה.
אמר ר' ינאי (משלי כ"ד) "ראמות לאויל חכמות", לככר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטפש אומר מי יכול להוריד לזה, והפקח אומר ולא אחר תלאו?! אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו. כך הטפש אומר מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי, והפקח אומר והוא לא מאחר למדה, הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה.
אמר רבי לוי לקרסטל (=חבית) נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטפש, מה אני מועיל – מכניס בזו ומוציא בזו. והפקח אומר ולא שכרי אני נוטל, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית?! כך הטפש אומר הריני לומד תורה ומשכחה – מה אני מועיל, והפקח אומר ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה.

המשל הראשון עוסק בהיקף של התורה. לא יכול אדם בפעם אחת להקיף את התורה כולה. אולם, בהתמדה – ניתן לעשות זאת. על ידי קביעות כובש אדם את כל התורה כולה. הקביעות יכולה להיות קטנה, דבר פעוט בכל יום – מצטבר ומצטרף, והופך להיקף גדול.
בגלל כוחה הגדול של הקביעות, נלחם נגדה היצר בכל עת. מוכן הוא שהאדם ילמד מידי פעם אפילו שעות רבות, ושלא תהיה לו קביעות אפילו לדבר קטן. כי הקביעות היא הדרך להשתלט על התורה ולקנות אותה. משום כך נלחם נגדה היצר בכל כוחותיו.

המשל השני עוסק בעצמת העיון בתורה. אדם נתקל בבעיה – כיצד ניתן להוריד את הכיכר? הטפש מתייאש. אך החכם הוא בעל מוטיבציה והיא גורמת לו לחשוב – הרי מישהו תלה את הכיכר הזו, ועל כן צריכה להיות דרך להוריד אותה. מכאן קצרה הדרך למצוא את הדרך להוריד את הכיכר.
אדם שומע שיעור עמוק מפי רבו, וזה נראה לו רחוק ממנו כאותה כיכר התלויה באויר הבירה. אך כל אחד יכול להגיע לכך. כל שנדרש זה רצון ונכונות לעמל. המרחק בין האדם ובין הככר הוא אמון ואמונה בעצמו.
הרי גם הרב שמעביר את השיעור לא נולד כך. הוא עמל שנים רבות כדי להגיע לעומק שהתלמיד רואה בשיעור. אם גם התלמיד יעמול וישקיע – הוא יגיע אף יותר מהרב, שהרי את תורת הרב הוא מכיר, ועליה הוא מוסיף את חלקו.
גם כאן הדרך שמביא המדרש היא "שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר". התמדה ורצון להשקיע יובילו את האדם להקיף את התורה ולהעמיק בה.

המשל השלישי עוסק בעצם העמל בתורה. בענין זה יש להזכיר את דבריו של אדמו"ר הזקן בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה4:

…נכון הדבר על דרך הקבלה לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאים ואמוראים שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן ומדרשי רשב"י על כולן, כדי שיוכל לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחד בחייו לקיים מצות "שמור תשמרון את כל המצוה וגו'". ואף שישכח הכל הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו…

יש ענין וערך בלימוד כל התורה כולה, אף אם איננו זוכר את לימודו. כל שלמד נמצא אצלו וקיים בזכרונו אף אם אין הוא חש בכך, ולעתיד לבוא יתגלה הדבר בפועל.
יש ערך לשאיפה ולעצם הלימוד של הקפת כל התורה כולה. זו איננה משימה בלתי אפשרית. היא בהישג ידו של כל אחד. כל התורה כולה היא דבר קצוב וסופי, ועל כן יש ערך ללימוד זה, אף אם משכח.
ההיקף של התורה מעשיר את הלימוד ותורם לבנין האישיות, אף אם לא זוכר את פרטי הדברים שלומד.
במשל זה חז"ל אומרים לאדם: יש מצוה ללמוד תורה – תלמד, אף אם אינך רואה מה זה נותן לך ומה נשאר לך מזה. תקיף את התורה כולה, אם אתה לא זוכר. זו המצוה וכך עליך לעשות.
אמנם אין להשקיע בכך את כל היום ואת כל זמן הלימוד, אך חשוב לקבוע זמן מסויים בו ילמד האדם על מנת להקיף את כל התורה כולה. זו שאיפה שצריכה לקנן בקרבנו, וגם לצאת אל הפועל.

העולה ממדרש זה בכללו הוא חשיבות ההתמדה, "שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר". לא להסתפק בהתלהבות של תחילת הדרך, אלא לעמול בשגרת החיים, בקביעות בכל יום, לקנות את דברי התורה אל קרבנו.


1 שער יחוד המעשה פ"ה.
2 עי' פסיקתא רבתי פרשה ל"ג.
3 שיר השירים רבה פרשה ה', י"א, וראה בשיחה "התמדה, העמקה וזכרון" המופיעה באתר הישיבה.
4 פ"ב סע' י'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן