מוסר היחס לחלשים הרב יהושע ויצמןה' בתמוז ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.




היחס לחלשים


וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר1.

הכותרת שיש לתת לפסוקים אלה היא: היחס לחלשים. הפסוקים פותחים במילים "וגר לא תלחץ", ומסיימים במילים "וינפש בן אמתך והגר", ובתווך נמצאת המצוה לשמוט את הקרקע בשביעית, בשביל האביונים ואף בשביל החיות, ומצות השבת למען ינוחו הבהמות, העבדים והגרים.
התורה מתייחסת בצורה מיוחדת לגר, לאדם המרגיש זר, נחות, שלא במקומו, ומחנכת לרגישות לאדם זה.
התורה מדגישה, שהיחס הנכון לגר צריך לנבוע מהחוויות שעברו על עם ישראל במצרים:

וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הכלי יקר מסביר את הפסוק2:

וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.

מדוע העביר יוסף את כל המצרים מקצה הארץ לקצה אחר?

ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר (דברים י') "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר, ויכול להיות שגם רש"י נתכוון לזה כי זו הוא החרפה שיחרפום לומר גולים אתם, ולו חפץ ה' בטובתכם למה אתם גולים ואם כן מותר להרע לכם, על כן העביר אותם יוסף לערים כדי שיוכלו להשיב להם גם אתם החליתם כמונו.

רק מי שהיה גר יכול להרגיש את צערו של הגר. עם ישראל שהיו גרים במצרים יודעים את צערם של הגרים ונצטוו לעזור להם.
האם זה מקרי? האם העובדה שעם ישראל היה גר במצרים קשורה למצוה לאהוב את הגר?
הגלות במצרים הובטחה כבר לאברהם בברית בין הבתרים. על משמעותה, טעמה ומטרתה נאמרו דברים רבים. אולם, התורה קושרת את זה ליחס לגרים: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"3. האם זה מקרי? התורה "מנצלת" את העובדה שהיינו במצרים כדי לצוות על יחס נכון לגרים?
אמנם לא מצאנו במפרשים כך, אך בפשט הפסוקים אין זה נראה מקרי. נראה שאחת הסיבות לגלות של עם ישראל במצרים היא בניית היחס הנכון לגרים. זה לא רווח צדדי, אלא חלק מהותי מהגלות. כך עולה מפשט הפסוקים שראינו.
הרמב"ן4 מבאר:

והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג). כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (שמות ב') "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה". כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה.

לגר יש קרבת אלקים מיוחדת, בגלל שפלותו ומצבו. משום כך היחס כלפי הגר הוא ביטוי ליחס אל הקב"ה. הקב"ה אומר לישראל - אתם הרגשתם במצרים את קרבת האלקים שיש לגר, את העובדה שנעניתי לכם בזכות היותכם גרים - עליכם להתייחס כך לכל גר, כי כל גר קרוב לה' וה' קרוב אליו.
הגלות באה גם כדי ליצור בעם ישראל קרבת אלקים מתוך היותם שפלים, ולבנות בהם יחס נכון לגרים. עלינו לדעת ולהבין כי הקב"ה קרוב לחלשים, לגרים - לכל מי שנמצא בבעיה. החסרונות שברא הקב"ה בעולמו באו כדי שנפנה לקב"ה ונתקרב אליו, וגם הגרות כך. מתוך כך באה חובת היחס הנכון לגרים.

יש להוסיף, שהיחס הנכון איננו "זכות" של הגרים בלבד. הכתובים שהבאנו בתחילת השיחה כוללים גם את האביון ואף את חיית השדה.
כתב בספר החינוך במצות אהבת הגרים5:

ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.

התורה במצוה זו מתייחסת לכל מי שנמצא שלא במקומו הטבעי. כל אורח, כל מי שהוא חדש במקום ועדיין אינו מרגיש "בבית" - עלינו להיות רגישים לכך ולהתייחס אליו בהתאם.

ככלל, התורה מצפה מהאדם לפתֵח בקרבו רגישות. לזרים, לחלשים ולכל אדם. האם מישהו בסביבה זקוק לעזרה, נמצא בבעיה או במצוקה, קשה לו? עלינו לשים לב לכך.
דוגמא לכך ניתן ללמוד מר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהיה רבן של כל בני הגולה, והלך ברחוב בוילנא בלוויית תלמידיו. לפתע פנה אליו אדם, ושאלו כיצד מגיעים לרחוב מסויים. ר' חיים עוזר נטלו עימו, והלך עימו במשך זמן לא קצר עד ליעדו. שאלוהו תלמידיו - וכי לא יכולת להסביר לו כיצד ללכת, ואם לא היה מוצא - היה שואל בהתקרבו למקום?! ענה להם - אדם זה מגמגם הוא, ראיתי כמה קשה עליו הדיבור והפניה לאנשים. רציתי לחסוך ממנו צער זה, והעדפתי ללכת עימו כמה שיזדקק, ובלבד שלא יצטער ויתבייש.
תלמידיו שהיו עימו - לא שמו לב כי לפניהם עומד אדם שלא נוח לו לשאול. רק ר' חיים עוזר היה רגיש לכך, והיה מכן לטרוח כדי שלא לצערו.
הרגישות דורשת מהאדם לצעוד צעד נוסף קדימה במחשבתו - מה מרגיש האדם שמולי? כיצד הוא חש במצב זה? כך ניתן לעזור למי שזקוק לכך.









1 שמות כ"ג, ט'-י"ב.
2 בראשית מ"ז, כ"א.
3 דברים י', י"ט.
4 לשמות כ"ב, כ'.
5 מצוה תל"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------