מזבח הקטורת ושבת זכור

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
הרב מנשה וינר
י׳ באדר ה׳תשס״ט
 
06/03/2009

פרשת שבוע
מזבח הקטורת ושבת זכור

הפרשה מסיימת את תיאור הציווי על המשכן כאשר הדבר החל בפרשת תרומה – המשכן וכליו, ובפרשת תצווה עוסקים באלו שעובדים במשכן – הכהנים ותיאור בגדיהם, בגדי הכהונה. הבגדים עצמם, גם הם חלק מכלי המשכן וגם הכהנים עצמם הם חלק מכלי המשכן. לאחר מכן התורה מסיימת בסדר העבודה שצריכים לעבוד משרתי ה' במשכן בזמן שיחנכו את המשכן. הדבר הזה יבוא לידי ביטוי בפרשיות צו ושמיני.
לאחר מכן התורה מביאה פסוקי סיכום של כל הרעיון הגדול של השראת שכינה במשכן (כ"ט,מ"ב):

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

זה המקום שהקב"ה נועד ומדבר אליהם.

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (כ"ט,מ"ג-מ"ה)

זו הסיומת החגיגית מאוד להשראת שכינה. ואז מופיעה הפרשיה האחרונה שלכאורה תלושה לחלוטין – סיפור מזבח הקטורת. ניגע בנקודה זו יותר בהקשר הדרשני, בהקשר לפורים.

מזבח הקטורת

בגמרא מופיעה הלכה מעניינת שאם נעקר מזבח הקטורת ממקומו, מקטירים במקום בו היה המזבח – קרקע המשכן. רומזי רמזים מצאו על כך רמז בפסוקים, שמזבח הקטורת נעקר ממקומו. יש כאן עניין מיוחד.

בדרך כלל אנו מפרשים שמזבח הקטורת הוא מן כלי שנמצא בדיעבד בגלל חולשתו של האדם. זו מן עצירה, ענן ממסך שאומר לאדם "עד ולא עד בכלל". בפשט הפסוקים זה נכון, אך קשה להתעלם מכך שבפסוקים יש דגש נוסף.

מיקומו של מזבח הקטורת שונה וגם מה שנאמר בו שונה (ל',א'-ה'):

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:
וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

עד כאן הדברים הם בדיוק כפי שבשאר הכלים.

וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה: (ל',ו')

כאן אנו כבר מרגישים איזה קושי – לפני הפרוכת או לפני הכפורת? יש כאן עניין מיוחד שהמזבח הזה עומד אמנם מחוץ לפרוכת אך הוא עומד מנגד לכפורת, מול הארון.

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה:
וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: (ל',ז'-ח')

עד כאן הכל דומה לשאר הכלים. אבל כאן באה תוספת (ל',ט'):

לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:

יש כאן איזושהי אזהרה. גם על מזבח העולה אסור להעלות דברים שהם אסורים. אבל לא מופיע איסור אזהרה שכזאת בפסוקים המתארים את עשיית המזבח. כאן לעומת זאת זה כן מופיע בפסוקים של עשיית המזבח. בפסוק האחרון נאמר:

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה': (ל',י')

אהרן מכפר על קרנותיו אחת בשנה. אנו שומעים כאן מעלה מיוחדת במזבח הקטורת. הדגש הזה לא מופיע בשאר הכלים ובמשכן עצמו, למרות שמבחינת האמת הדבר הזה נכון לגבי המשכן וכל כליו. מכפרים עליו אחת בשנה בחטאת הכפורים ביום הכיפורים, כפי שמופיע בפרשת אחרי מות (ויקרא,ט"ז,י"ח):

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו

אבל לא רק עליו הוא מכפר (שם,כ'):

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ

מכפרים על כל המשכן וכליו, וכפי שנאמר לאחר מכן (שם,ל"ג-ל"ד):

וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:
וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

אלו ממש אותם פסוקים כמו אצלנו, שאומרים שמכפרים על המשכן ועל כל אוהל מועד, ולא רק על מזבח הקטורת. אם כך, מדוע זה נאמר כבר בפסוקי הפתיחה של מזבח הקטורת ומדוע זה נאמר רק במזבח הקטורת?

11 סממני הקטורת

חז"ל מאריכים לדבר בעניין של הקטורת. התורה עצמה מספרת לנו כיצד בדיוק מרכיבים את אותה תרכובת של קטורת (ל',ל"ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה:

יש כאן שמות כלליים ושמות פרטיים: סמים מצד אחד ומצד שני מפורט: נטף, שחלת וחלבנה וכו'. לא לגמרי ברור על מה מדובר כאן. התורה מספרת לנו משהו, וחלק מהדברים היא משאירה לחז"ל לגלות לנו. כמה סממנים יש כאן בדיוק? חז"ל אומרים במסכת כריתות דף ו' ע”ב:

א"ר יוחנן: י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא: מאי קראה? (שמות ל') קח לך סמים – תרי, נטף ושחלת וחלבנה – הא חמשה, וסמים אחריני חמשה – הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי.

הגמרא אומרת שאחד עשר סממנים של קטורת נאמרו למשה בסיני. המספר הזה מעניין מאוד. היינו מצפים שבקטורת יהיו אם כבר עשרה סממנים. המספר 11 הוא מן מספר כזה שלא כל כך ברור עניינו. זה נאמר הלכה למשה מסיני. בעלי הסוד, הדרש והמחשבה הרחיבו בעניין הזה, וקשרו את אחד עשר סממני הקטורת לעוד מקומות בהם מופיע המספר 11.

בהמשך הגמרא אומרת דבר ידוע ומפורסם:

א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.

החלבנה ריחה רע והיא נכללת כחלק מסממני הקטורת. אם חסר אחת מכל סמניה – חייב מיתה. גם החלבנה שריחה רע חייבת להיות בפנים, ואם היא לא נמצאת כל הקטורת איננה עולה יפה. ממילא אנו לומדים שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. גם פושעי ישראל הם בפנים. דווקא בסממני הקטורת התורה מכניסה את החלבנה שריחה רע. את הדבר הזה היה אפשר להכניס גם במקומות אחרים אך דווקא בקטורת התורה מלמדת שיש להכניס את החלבנה שריחה רע.

האר"י כותב שאותם 11 סממני הקטורת הם כנגד 11 ארורים שמופיעים בסוף ספר דברים. אנו כבר שומעים פה שהמספר 11 קשור לדבר שלא נשמע כל כך טוב. זה מתחבר לעניין נוסף: יריעות העיזים. יריעות העיזים מופיעות בפרשת תרומה (כ"ו,ז'):

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

זה בולט בניגוד למה שנאמר קודם לכן (כ"ו,א'):

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:

ליריעות העיזים יש 11 יריעות. אלו היריעות השחורות המבטאות דין. המספר 11 נמשך איכשהו לדברים יותר מסובכים ובעייתיים. ועוד כותב האר"י שכנגד י"א סממני הקטורת אנו מוצאים את המן ועשרת בניו. הם עומדים מן הצד השני. יש להבין את עומק העניין הזה.

פורים והבשמים

בעל המאור ושמש כותב (שמות, רמזי פורים):

בגמרא מרדכי מן התורה מנין, שנאמר (שמות ל כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר, ומתרגמינן מֵירָא דַכְיָא. ויש להבין, מפני מה המציאו חז"ל למרדכי רמז מן התורה דוקא. גם צריך להבין, מה הוא ענין שמרדכי יתרמז בסממני הקטורת.
והענין הוא, דהנה בסטרא דקדושה יש עשר קדושות, כמו שמובא בתיקונים (תיקוני זו"ח צה א) בתפלת אליהו, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר.

יש עניין מיוחד שבקדושה יהיו 10 קדושות. לא פחות ולא יותר.

ובסטרא אחרא הן אחד – עשר, והמן ועשרת בניו היו מהאחד – עשר בחינות של הסטרא אחרא. והנה, בהקטורת היו אחד – עשר סממנים, שהקטורת היה נעשה לטהר עולם העשיה, שבעשן הקטורת נברר ונגרש הסטרא אחרא לעומקא דתהומא רבא. ועל כן היה אחד – עשר סממנים, כדי להבריח האחד – עשר בחינות של הסטרא אחרא. והנה, אחד מן הסממנים היה החלבנה שריחו רע מאד, ומזה למדו חז"ל (ראה כריתות ו ב) כל תפלה שאין בה פושעי ישראל – אינה תפלה, כמו שבהקטורת הוצרכו גם כן לערב החלבנה הגם שריחו רע. והנה, בהקטורת הוצרכו לשחוק הסממנים היטב הדק הדק היטב מפני החלבנה שהיה מעורב בו, כדי שיתערב יפה עם הסממנים הטובים, עד שלא ירגישו כלל אם יש כאן חלבנה לגמרי, שנתבטל ריחו וממשות שלו לגמרי בתוך שאר הסממנים מגודל השחיקה; כן צריך הצדיק לשחוק את הרשעים המורדים הדק היטב, שיתבטלו לגמרי תחת הטוב כאילו לא היו בעולם כלל, כמו שהוצרכו לשחוק הדק היטב את החלבנה עד שנתבטל לגמרי תחת הסממנים הטובים שבקטורת ולא היה ניכר בהם כלל.
והנה, באיזה סם מסממני הקטורת היה עיקר הכח לבטל ולגרש הסטרא אחרא – אמר הכתוב בשמים ראש מר דרור ומסתמא, עיקר הכח ההוא היה בהסם שהוא ראש לכל הסממני הקטורת, וכן מרדכי היה העיקר לצדיקים שבדורו, שהוא פעל ושחק הדק היטב את המן ועשרת בניו – שנתלו ונתבטלו מן העולם לגמרי, כאילו לא היו על העולם כלל. ועל כן נתרמז מרדכי בסממני הקטורת בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מֵירָא דַכְיָא, כי כמו שהיה בכח מר דרור שהוא ראש לסממני קטורת – לבטל ולגרש ולבער הסטרא אחרא מכל וכל; כן היה מרדכי שביטל את המן הרשע ועשרת בניו שנמחקו ונעקרו מן העולם.

הסממן הבעייתי הוא החלבנה. כנגדו עומד המר דרור, וזהו מרדכי.

וזהו כוונת הגמרא (מגילה ז ב) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רצה לומר, שהאדם צריך לבסם את הרע שיוכלל תחת הטוב, כל כך עד שלא יוודע שהיה רע מעולם, רק להמתיקו תחת הטובות והחסדים, אשר שגם הרע יתהפך לטובות ולחסדים על כנסת ישראל.

הוא מתכוון לביטוי המיוחד שחז"ל אומרים: "חייב איניש לבסומי בפוריא". ודאי שהכוונה לשתית יין אך חז"ל השתמשו בלשון "בשמים". הבישום בפורים בא דווקא מהכוח של הבשמים והקטורת.

נושא הריח בפורים מלווה אותנו בפורים כולו. לא רק מרדכי שהוא מהסממנים של הקטורת, גם אסתר קשורה לריח, שהרי אסתר היא הדסה. חז"ל אומרים שבהדס יש ריח ואין בו טעם. מרדכי ואסתר הם שני הגואלים שעומדים לנו בתקופה הזאת במאבק מול המן, והם באים מעולם של ריח.

האר"י כותב שחודשי השנה הם כנגד האיברים שיש באדם. חודש אדר הוא כנגד החוטם, נגד הריח. נושא הריח מצליח לפעול בחודש הזה את פעולתו.

הבני יששכר מביא את העניין המיוחד של הריח. איזהו דבר שהנשמה נהנית בו? זה הריח. ריח מלשון רוחניות, הדבר הרוחני ביותר שיש באדם. הוא מקשר אותנו אל העליונים. אנו יכולים לקחת דבר גשמי, בהמה, ולהעלותה על המזבח, והריח הזה מחבר אותנו אל עולם רוחני. אדם וחוה בחטאם בגן העדן חטאו בחושים: הראיה, השמיעה, המישוש והטעם. כל החושים נפגמו באותו חטא קדמון חוץ מחוש הריח. באותה גמרא ששואלת "מרדכי מן התורה מניין" הגמרא שואלת גם "המן מן התורה מניין"? התורה מחזירה אותנו לאותו סיפור ולאותו החטא: שנאמר "המן העץ אשר ציוויתיך". המן נמצא שם, בדיוק באותו מקום. המן הוא גלגולו של הנחש.

כאן מתברר שבקטורת אותה מקטירים ואותה מחברים, יש אפשרות לתת חיבור גם כשנראה שהמצב קשה ומבחינה טבעית אין לנו מוצא. בעומק גם פושעי ישראל נותנים ריח טוב. כאשר יעקב נכנס לפני יצחק לבוש בבגדי עשו, יצחק מריח את ריח בגדיו. דורשים חז"ל (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק כז):

וירח את ריח בגדיו. אלו פושעי ישראל, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו

ובבראשית רבתי פרשת תולדות עמוד 109:

וירח את ריח בגדיו. רב אמר כיון שצפה אביו יצחק שהבוגדים שיצאו מיעקב יתנו ריח טוב שיעשו תשובה, מיד שרתה עליו שכינה וברכו, הה"ד וירח את ריח בגדיו, בוגדיו, כגון יוסף משתיתא ויויקים בן צרורות. ראה ריח בני, גדולה היא התשובה שאפילו הרשעים הבוגדים לפני יוצרם מתקבלים כריח הקטרת שנאמר מר ואהלות וגו' (תהלים מ"ה ט') אל תקרא בגדותיך אלא בוגדותיך.

בעומק זה נמצא וזה מסובך, זה לבוש. זה בגד שהוא לכאורה של עשו. עשו הוא הסבא של המן מול יעקב. בסופו של דבר מתברר שהדבר הזה עתיד לתת ריח טוב. לכן אולי לא רק החלבנה צריכה להופיע בין סממני הקטורת בכדי שיוכלו לבטל אותה, אלא כאשר החלבנה מצטרפת לכולם היא נותנת מכוחה, והריח הרע הזה מתבטל, כי מתברר שאין רק עניין לסלק ולכלות את הכוח הזה מן העולם, אלא שכאשר הוא מצטרף לתוך הקדושה, גם הוא מתהפך לריח טוב. זה ההיפוך המיוחד הזה של להפוך מר למתוק, הבחינה המיוחדת של חג הפורים בו אנו מתעלמים מאותו חטא של עץ הדעת ולא רוצים לדעת. בסופו של דבר הכל מתהפך לטובה ע"י אותם סממני קטורת מיוחדים.

עשתי עשר

המאור ושמש כתב שבאופן עקרוני בסטרא דקדושא יש 10 ובסטרא אחרא יש 11. ב11 יש בעיה. מהי הבעיה שיש ב11? התורה קוראת לזה "עשתי עשר", וזהו ביטוי מוזר. האבן עזרא מתייחס לביטוי המיוחד הזה בפרשת נשא, בפרשת הנשיאים על הפסוק "ביום עשתי עשר יום" (במדבר,ז',ע"ב):

ביום עשתי עשר יום – כבר בארתי בספר מאזנים, למה השתנה זה המספר, וטעם עשתי כמו עשתנותיו (תה' קמו, ד), מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד והוא סוד גדול.

עשתי זה דבר שנולד ממשהו, דבר שבא ממשהו. מה הכוונה?

ויאמר ר' יונה הספרדי, כי פירושו על שתי עשר, והטעם החשבון שהוא קודם ממנו.

ר' יונה אומר כאן דבר בדיוק הפוך. עשתי עשר פירושו “על שתי עשר". האבן עזרא לקח את ה11 אחרונית ואילו ר' יונה לוקח את ה 11 כלפני ה12. אומר עליו האבן עזרא:

והנה טעה שתי טעיות גדולות. האחת, כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר, הפך דבורו.

לא 11 הוא על 12 אלא 12 הוא על 11. העל הוא מעליו, מי שיותר גדול.

והעד הנאמן: מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר א, ג).

מי שיהיה בן 21 הוא על 20. כך לא ניתן להגיד שמי ש11 הוא על 12.

והטעות השנית: כי אילו היה על שתי, היה ראוי שיאמר עשני עשר, ולא עשתי עשר, כי עשתי ל"נ. רק עשתי מלה אחת:

עשתי עשר הוא דבר שנולד מן ה10, תוספת ל10. זה מחזיר אותנו לגמרא מאוד מעניינת במסכת סנהדרין (דף כט ע"א):

אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע – שנאמר (בראשית ג') אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.

אומר רש"י:

ולא תגעו בו – הקדוש ברוך הוא לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת – גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה, אף על האכילה לא תמותי.

הוסיפו כאן את הנגיעה ומכאן רואים שכל המוסיף גורע.

רב משרשיא אמר: מהכא (שמות כ"ה) אמתים וחצי ארכו

מסביר רש"י:

אמתים – דל אל"ף מהכא – קרי ביה (מתים) (מסורת הש"ס: מאתים), הוי שתי מאות אמה, כל אותיות שבתורה הברתם ככתיבתם, כמו ועשית ואמרת – כאלו כתובה בה"א, וכן אתה חסר כמו אותה מלא.

אם מורידים את הא' זה נהיה מאתיים. זה קצת קשה כי אם מורידים את הא' כתוב מתיים ולא מאתיים. בנוסף קשה שאם כתוב אמתיים כתוב המספר וגם המידה (היחידה – אמה).

הגר"א הציע פירוש אחר והוא מסביר שאם נוריד את האות ו' בהמשך הפסוק במילה "וחצי", יהיה: "אמתיים חצי ארכו". מכאן לומדים שכל המוסיף גורע. הוכחה שניתן לכתוב כך נמצאת בפרשת כי תשא (ל',כ"ג):

וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם

אז יש דבר כזה כאשר עוסקים בבשמים.

הדעה השלישית בגמרא:

רב אשי אמר: (שמות כ"ו) עשתי עשרה יריעת.

מתחילים מהנחש ובסוף מגיעים ליריעות. מסביר רש"י:

עשתי עשרה – דל עיי"ן מהכא, הוו להו שתים עשר.

אם הוספת ע' גרעת. מכאן שכל המוסיף גורע. התוספת הזאת לפעמים גורעת. אבל יש גם סממני הקטורת ויש גם את התורה. השאלה היא באיזה צורה זה נעשה.

לאן מוביל ה11?

אנו רואים שבעם ישראל כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. אנו מצרפים גם את החלקים היותר בעיתיים והם מתכללים בתוך הקדושה, ואז אדרבה יש כאן העלאה שבסופה מתברר שהכל זה עניין אחד. זה עניינה של הקטורת, הקטרא, הדבר שמחבר את כולם ביחד. נוצר כאן עניין אחד. יש כאן דבר מאוד מרתק: המספר 10 מבטא שלמות גדולה. המספר 11 לעומתו מבטא יציאה מן האחדות. אבל כשזה בא בקטורת, בקישור, מתברר שזה להיפך, שהכל בסוף מתכלל ונכלל בעניין אחד. זה קורה כאשר מי שעומד בראש הוא הצדיק – מר דרור. אבל בסטרא אחרא "יתפרדו כל פעלי און". שם אין קישור אמיתי, קשר רשעים אינו מן המניין, כל דבר לחוד. הדבר הזה בא לידי ביטוי בסטרא אחרא דווקא במספר 11. ה1 וה10 לא הולכים יחד.

אצלנו נמצא בראש מרדכי. הוא מר דרור – ראש לכל הבשמים והוא יכול להרים את הכל אל הנקודה הרוחנית. אצל המן ובניו לעומת זאת, המן נמצא בראש, ואז זה נראה שונה לחלוטין. "המן" – גימטרייה "חלבנה". החלבנה נמצאת אצלנו בתחתית, ריחה רע, ואצלם זה מה שעומד בראש. כל הכיוון הוא כיוון הפוך ומנוגד. זו בחינה הפוכה לחלוטין. לכן סממני הקטורת באים לתקן את מה שהיה בעולם הפירוד הזה.

בא המן ואומר: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. ואנו אומרים: לא! מרדכי ואסתר מבינים את הסוד של החיבור – "לך כנוס את כל היהודים" – ההתכנסות, החיבור והאחדות שבאה מאותה נקודה רוחנית שאכן קיימת בעם ישראל.

"עשתי עשר" מול "אחד עשר"

זה מאוד מעניין שהביטוי עשתי עשר מבטא בעיה. סממני הקטורת לא כתובים במפורש כ11 סממני הקטורת, וחז"ל אומרים שזו הלכה למשה מסיני. ר' יוחנן אומר שכתוב שם י"א סממנים ולא כתוב את הביטוי "עשתי עשר". האם התורה לא יודעת להגיד ביטוי אחר מהביטוי "עשתי עשר". נראה כעת את סוד המאבק שלנו עם המן ועם עשו. בתחילת ספר דברים נאמר (דברים,א',א'-ג'):

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:
אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:

כאן נאמר "עשתי עשר". לפני כן נאמר "אחד עשר". יש הבדל גדול: בעשתי עשר אני שומע את הבעייתיות. ב"אחד עשר" אני שומע את האחד והעשר שמתאחדים. זו כל המתיחות שיש כאן. התורה יודעת לחבר. "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" – זה המעבר בין חורב להר שעיר. יש כאן מאבק. חוש אחד לא נפגע והוא חוש הריח.

ייחודו של מזבח הקטורת

באה התורה ומתארת את המשכן ואת כל כליו. יש כאן הופעה גדולה ועצומה. לאחר שהתורה מתארת את כל ההופעה הגדולה הזאת, מופיע משהו בנפרד, וזהו מזבח הקטורת, איזו מעלה מיוחדת, כמו אותו חוש ריח קדום שלא נפל ולא נכשל בחטאו של האדם הראשון. יש י"א ארורים. הארור הראשון הוא הנחש. משם הגיעו כל הארורים. אנו הופכים את זה לברכה. התורה מתארת לנו את המשכן עם כל כליו, ויש לנו עליות וירידות. אך יש בחינה אחת שהיא עומדת בטהרתה, שהיא עומדת אחרי המשכן ואחרי כל כליו. יש לנו את מזבח הקטורת שעומד, ועליו מכפרים אחת בשנה – ביום הכיפורים, יום אחד בשנה אין לשטן רשות להשטין. אנו חוזרים לטהרה הגדולה והיא באה לידי ביטוי דווקא במזבח הקטורת. מזבח הקטורת, כל יסודו הוא היכולת ליצור את הקישור שבא דרך הנקודה הרוחנית, דרך סממני הקטורת שנמצאים בפנים. זה דבר מיוחד שהתורה משאירה לחיתום. יש דבר שהוא מחוץ למערכת והוא למעשה זה שמשמר על כל המערכת.

יש את המשכן ובפנים יש את הפרוכת המבדילה בין הקודש לבין קודש הקדשים. יש שתי דרגות: קודש וקודש קדשים. אבל יש עוד דרגה גבוהה מזו (ל',י'):

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה':

יש קודש קדשים לה'. זה מזבח הקטורת, הוא מוביל אותנו ישירות לחיבור ישיר בין עליונים לתחתונים, בין עם ישראל לבין הקב"ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן