ועכשיו, כשבכוחי לראות את פני החיים והעולם בראייה בהירה ומיוחדת, זו שרק במקרים נדירים ניתנת לאדם לפני מותו, נדמה לי, כי יש הבדל יסודי בין אלוקינו לבין אלוהיהם; אלוקינו הוא אלוקי הנקמה ותורתנו כולה דיני מוות בעד עבירות קטנות ביותר- ובכל זאת, מספיק היה לסנהדרין, אותו בית משפט עליון של אומתנו בארצה, שידון פעם בשבעים שנה ויחשב סנהדרין קטלני; אלוהיהם, לעומת זאת, ציווה לאהוב את כל מי שרק נברא בצלם, ובשמו שופכים יום יום את דמנו, זה אלפיים שנה בקירוב.

...בערב ובליל יום שני התנהל שם קרב טנקים די רציני. המצרים "הורידו" מפקד אחד מהטנקים שלנו ואילו הטנק עצמו לא נפגע. למחרת מצאו חייל מצרי פצוע... לאחר חקירה הסתבר שהוא זה שפגע בטנק ובמפקד. הצוות של אותו טנק הסתודד סביב אותו מצרי, מישהו נידב לו תחבושת שתחזיק את לסתו הנופלת (עמ' 27)

...מתחילת המלחמה ועד סופה היתה לי רתיעה נוראית מללחוץ על ההדק; היו מקרים שממש גבלו באבסורד... אני משוכנע עד עכשיו שלא היה פה שום גורם של פחד אלא אי הרצון להרוג (עמ' 125)

לא יכולתי לירות באדם לא מזויין ובאדם שנראה לי שכבר מנוצח. אצלנו ביחידה נהרגו ונפצעו רבים ע"י חיילים מצריים שיצאו מהעמדות והרימו נשק..עזבו אותם... אז הם נכנסו לעמדות וירו עלינו (עמ' 129)

"אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפלה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפלה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי-אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבא דוקא ממי שכולו טהור וקדש לד', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל. ורק מפני שע"י תקלתם של הרשעים המכשילים, מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ד' להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל-דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קדש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכונה האמתית. על כו עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח" , והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי-אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי