פרשת השבוע פרשת ויקהל-פקודי הרב מנשה וינרכ"ד אדר ה'תשס"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)



תרומת הכסף


פרשות ויקהל ופקודי מסיימות את פרשיות המשכן. בפרשת ויקהל אנו מוצאים מה עם ישראל הביא (ל"ה,כ"א-כ"ט):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה':
וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:
כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:
וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ:
וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:
וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:
כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה':

יש כאן פירוט גדול שכל אחד מביא מה שנמצא אצלו, ומכל הדברים הללו הביאו נדבה, עד כדי כך שבשלב מסוים היה יותר מידי (ל"ו,ג'-ז'):

וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר:
וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים:
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ:
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

הביאו שפע גדול מאוד ולאחר מכן מתארים מה עשו מכל דבר ודבר. יש כאן הרבה חכמת לב ונדבת לב. חז"ל דורשים שיש חכמה מיוחדת לנשים שהן טוו על העיזים. בחסידות דורשים שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ומצות עשה שהזמן גרמא – נשים פטורות ממנה. מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת ולכן זו מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה. לכן הן עשו את המלאכה בשינוי וטוו את העיזים כשזה עדיין על העיזים. זה רק מדרבנן, ואין שבות במקדש. לכן מלאכת טווית העיזים יכולה להיעשות גם בשבת, וממילא מלאכת המשכן אינה מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים חייבות בה והן חייבות כמצוות ועושות. לכן הייתה חכמה גדולה לנשים שהן טוו את העיזים בצורה הזאת. ננסה לראות מהי הנקודה בהדגשת חכמת הנשים.

כמה כסף נתנו?

בפרשת פקודי אנו מוצאים סיכום (ל"ח,כ"ד-ל'):

כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן:
וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם:
וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל:
וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ:

אנו שומעים כאן דבר מוזר מאוד. כמה כסף נתנו? כל אחד נתן מחצית השקל. כיצד יתכן שבתיאור התרומה כל אחד מביא מה שנמצא אצלו ואילו בכסף כל אחד מביא רק מחצית השקל? זה כלל לא הרושם שעולה. הרושם הוא שכל אחד צריך להביא כמה שיותר, הרי הפסוקים מתארים את נדיבות הלב. הביאו שם זהב וכסף ונחושת. לא כתוב בשום מקום עד עתה שהכסף הזה צריך להיות מוגבל. כך גם אנו מתרשמים מהכתוב בפרשת תרומה (כ"ה,א'-ג'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

אין כאן שום רמז לכך שהתרומה הזאת מוגבלת. לא כתוב כאן שתרומה זו צריכה להינתן בצורה של מחצית השקל.


מחצית השקל – לשם מה?

ניתן לשים לב לדבר נוסף. כאשר הביאו את הזהב בפרשת ויקהל נאמר (ל"ה,כ"ב):

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה':

הביטויים "כל כלי זהב" ו"כל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" הם בעלי משמעות דומה! בצורה כללית הביאו את הזהב ולא משנה באיזה צורה הוא היה – כלי או מטבע. אבל התורה מפרטת ואומרת שהביאו כל כלי זהב וגם זהב סתם. בשאר הדברים זה לא כתוב כך. למשל (ל"ה,כ"ד):

כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

הכסף והנחושת הם מן הסתם אותו דבר: יש כלי כסף וכלי נחושת ויש גם כסף ונחושת. אבל כאן התורה לא מחלקת. בזהב התורה חילקה, ואילו בכסף ובנחושת לא. אנו מבינים שבכסף הביאו רק מטבעות – מחצית השקל. אבל בנחושת הביאו דברים רבים. לא היה ציווי להביא ממידה מסוימת מהנחושת. לצורך זה נחזור שוב לפרשת שקלים (ל',י"א-ט"ו):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה':
כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה':
הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

על מה מדובר כאן? אומר רש"י (ל',י"ב):

כי תשא - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:
ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

כלומר, אין שום קשר בין מחצית השקל לתרומה למשכן, אלא יש כאן צורך למנות את בני ישראל בצורה בה לוקחים מהם מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף. מובן גם מדוע בצורת המניין הזה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – כל אחד צריך לתת רק מחצית השקל אחת. זה כלל לא קשור לעניין של "כל נדיב לבו". בסופו של דבר יש כאן תרומה, כי יכלו למנות גם משהו אחר ולאו דווקא כסף. הכסף הזה נועד למניין וכעת ניתן לתת אותו לעבודת אוהל מועד (ל',ט"ז):

וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:

בצורה אחרת, ניתן לא לספור כלל את עם ישראל כדי שלא יהיה נגף. אלא שנראה שהמניין כאן הוא מניין לצורך. המניין שמדובר עליו כאן הוא לא מניין לצורך עבודת המשכן בצורה פשוטה, אלא יש כאן רצון לספור. יש צורך לספור את העם במלחמה. זו אחת ההגדרות הבסיסיות של חיילים הנמנים לפי מספר. לכן מונים כאן רק מבן עשרים שנה ומעלה. זה ביטוי המוכר לנו מיציאה למלחמה. כאשר יוצאים למלחמה סופרים. כל חייל מתחיל את שירותו הצבאי בכך שהוא מקבל מספר. פעמים רבות הדבר הזה אמור להיות כצבא אחיד שמאחד את כולם.

כיצד זה קשור לפרשיות המשכן? ודאי שזה הפשט כאן. כאשר אתה בא למנות, הנגף שיכול להיות הוא להינגף במלחמה לפני האויבים. יש עין הרע ששולטת במצב שכזה וזה מצב מסוכן. במצב הזה יש צורך לתת תרומה ולדעת שאנו יוצאים למלחמה והמלחמות שלנו הן מלחמות ה', ואת הכסף שאנו לוקחים אנו שמים במשכן לעבודת אוהל מועד, זיכרון לבני ישראל לכפר על נפשותיכם. בשעת הסכנה יש חשש לנגף.

שלוש תרומות

אנו רואים שמחצית השקל הזאת בסופו של דבר התממשה. רש"י מביא את דברי חז"ל במסכת מגילה (ל',ט"ו):

דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:

אומר רש"י: יש שלוש תרומות בעצם. על שתיים מהן נאמר שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט – נותנים מחצית השקל. האחד הוא לאדנים, מה שנאמר בפרשת פקודי. תרומה שנייה באה גם ע"י מניין – המפקד בתחילת ספר במדבר, בתחילת השנה השנייה במדבר לאחר שהוקם המשכן, אז עשו שוב מפקד ועם הכסף של המפקד קנו קרבנות ציבור וכן לקחו לתחזוקה השוטפת של אוהל מועד. לכן נאמר "לכפר על נפשותיכם" – אלו הקרבנות שבאים לכפר על נפשותיכם. התרומה השלישית היא תרומה שכל אחד הביא כמה שרצה ובה לא היה כלל שיעור.

במבט ראשון הדברים הללו נראים רחוקים מן הפשט, כי אם כך, בפרשת פקודי, כאשר באים לסכם את הכל, מדוע מספרים לנו רק על התרומה שנתנו לאדנים? מדוע לא כתוב גם על הכסף שהביאו מרצונם החופשי? זאת ועוד, קשה לראות איך שלוש התרומות נמצאות בפסוק? גם בפרשת תרומה רש"י מביא את אותו הדבר, גם שם כתוב שלוש פעמים תרומה. אבל שם לא מופיע שום רמז ל"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

מניית בני ישראל לאחר חטא העגל

בפרשת במדבר רש"י מוסיף לנו עניין נוסף (במדבר,א',א'):

וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:

כאן אומר רש"י חידוש: שכאשר הם נפלו בעגל מנאם. השפתי חכמים אומר שהוא מנה את מניין הנופלים, ומתוך זה ידעו את מניין הנותרים. זה לא הפשט בדברי רש"י, שהרי הוא אומר שמנו אותם כדי לדעת את הנותרים. את הדבר הזה רש"י אומר גם בפרשת כי תשא. אבל לא מצאנו דבר כזה. רש"י בפרשת כי תשא אומר (ל',ט"ז):

ונתת אתו על עבודת אהל מועד - למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו.

הוא אומר לו למנות את הצאן ולא למנות את הפגרים. אומר רש"י שאחרי חטא העגל היה מניין. היכן נמצא מניין זה? רש"י מסתבך כאן בסיפור מאוד מורכב, משום שיוצאים מספרים מאוד מעניינים.

נראה שרש"י מתווה כאן את הכיוון. היה מפקד נוסף לאחר חטא העגל. הייתה כאן התייחסות מדויקת למה שנאמר בתחילת פרשת כי תשא, שם נאמר "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", "לכפר על נפשותיכם". כל הביטויים הללו מופיעים מיד לאחר חטא העגל:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: (ל"ב,ל')

וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם: (ל"ב,ל"ד)

הפשט כאן הוא ש"יום פקדי" הוא היום בו יספרו אותם. הביטוי שבא מיד לאחר מכן הוא (ל"ב,ל"ה):

וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:

היה כאן נגף. משה צריך לכפר את נפשותם כי כן היה נגף במה שהם עשו וצריך לכפר על נפשותם. כל הביטויים הללו מובילים לעניין הזה. אז המפקד לא היה רק על ה- 3,000 שנהרגו, אלא כעת מנו גם את הנותרים. היכן מנו אותם? כעת, כאשר השתמשו בסיפור המפקד של מחצית השקל. יצא המספר, והוא מופיע בפרשת פקודי – "אלה פקודי", "כאשר פוקד". זה כל העניין של אותו מפקד כאשר פוקדים את ישראל. את המפקד הזה עשו במחצית השקל כי היה צריך "לכפר על נפשותיכם". זה פתאום עבר הסבה מהתרומה הבסיסית שהייתה צריכה להיות לתרומה לצורך כפרה על הנפשות. זה המפקד אותו מזהה רש"י לאחר חטא העגל. אומר רש"י שזה לא אותו מפקד שמופיע בספר במדבר, משום שכאן זה היה בתחילת נדבת המשכן, מיד לאחר יום הכיפורים של השנה הראשונה, ואילו המשכן הוקם רק בניסן של השנה השנייה והמפקד שם היה בחודש השני. כלומר, יש כאן הפרש של כמה חודשים טובים. כאן אנו נכנסים לבעיית המספר של המפקדים, משום שזהו מספר זהה בין שני המפקדים. וכיצד זה יתכן? הרי זה בשנה הראשונה וזה בשנה השנייה1. זה נותן קצת כיוון אך זה עדיין לא מספק. אומר רש"י (ל',ט"ז):

ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו', ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו', הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:

אומר רש"י: היה כאן מניין. לא מנו כאן רק את ה- 3,000 שנפלו אלא היה כאן מניין נוסף. מה עומד מאחורי הדברים הללו?

המשכן ככפרה על העגל

חל כאן שינוי. בתחילה התורה ציוותה לתת תרומה כולל מן הכסף, כל אחד לפי נדבת לבו, כמה שרוצים לתת יתנו. ואז בא חטא העגל, וכתוצאה מכך היה צריך לכפר. מלאכת המשכן באה לכפר על סיפור העגל. רש"י בתחילת פרשת פקודי אומר:

משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:

בעקבות חטא העגל היה צריך לשנות. מתברר שצריך "לכפר על נפשותיכם". זו לא התרומה הרגילה. כשהתורה באה ומתארת את הציווי של פרשת ויקהל, הציווי הוא אותו ציווי מקורי שנאמר בביטויים של פרשת תרומה, אבל זה משתנה לגמרי וצריך לתקן את מה שהיה בחטא העגל. לכן את הכסף נותנים כעת בצורה של מחצית השקל. אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני, פרשת תרומה רמז שסח):

אמר ר' אחא בר אבא אין אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה זו נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין.

זה בדיוק הקשר. עם ישראל מוכן לתת, גם לעגל וגם למשכן. זו הייתה התקלה הגדולה! התורה הכניסה את פרשת כי תשא כהקדמה של תרופה למכה. לכאורה זה לא המקום לתאר שכאשר יוצאים למלחמה יש צורך במפקד. אבל זה הופיע כאן כמן הכנה שכזאת. יש עוד כסף שיגיע לעבודת אוהל מועד, משום שיצטרכו עוד איזה מפקד. והנה הם צריכים! תרומת הכסף הפכה להיות התרומה שאמורה להיות תרומת מחצית השקל – "לכפר על נפשותיכם". לכן בא הדגש הגדול על כלי הזהב והזהב. יש זהב כמו הכסף והנחושת, ויש את כלי הזהב עם הרשימה הארוכה של תכשיטים מזהב שנתנו, ומדוע? אלו הם כלי הזהב. כשהעם עשו את העגל אומר משה: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (ל"ב,ל"א). אומר רש"י:

אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא:

בא משה בטרוניא לקב"ה, שאלו כסף וזהב שאתה הרבתה להם. מהיכן הקב"ה הרבה להם זהב? מיציאת מצרים:

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: (ג',כ"ב)

אלו כלי הזהב, כל התכשיטים שאותם נתנו. לכן כעת התיקון צריך להיעשות בזהב ולכן מודגש שיש גם כלים וגם זהב. הנשים לא הסכימו לתת מתכשיטיהם. לכן במלאכת המשכן, בנתינה, הייתה בנשים חכמה יתרה, כי הן לא חטאו בעגל והן רוצות לתת בנדבה גדולה כדי להגן על עם ישראל. לכן יש דגש גדול על החכמה הגדולה שיש לנשים. זה בא על רקע חטא העגל.

לכאורה יש כאן הכרזת מלחמה, משום שגם בסיפור של העגל הנגף בא ע"י מלחמה. שבט לוי הכו שם והיה שם נגף. זו עבודה זרה ושפיכות דמים שהולכים יחד כפי שרואים פעמים רבות. לכן צריך גם "לכפר על נפשותיכם".

רש"י אומר שהתורה רומזת כאן על שלוש תרומות כי בפועל הכל קיים. יש בחינה של תרומה שנותנים כל אחד כפי אשר ידבנו לבו, וגם זה התקיים. במלאכת המשכן אין יותר כסף, אבל יש את חצוצרות הכסף, ויתכן שאת הכסף לחצוצרות לקחו מכאן. הייתה תרומה של מחצית השקל שנתנו לאדנים וגם לקרבנות ציבור לכפר על נפשותיכם, הקרבנות שבאים לכפר על אותו קרבן לא מוצלח – על העגל. הדברים הללו רמוזים משום שהבחינות השונות של התרומות נמצאות כאן. בפועל לא ברור איך זה בדיוק התרחש. התורה מדגישה שתרומת הכסף הולכת להיות ככפרה, כי מלאכת המשכן הפכה פתאום להיות כתיקון לחטא העגל. יש ציווי על המשכן עוד לפני חטא העגל, המשכן שבשמיים, לאחר מכן היה חטא העגל ואז יש את הציווי על משה של ההורדה של המשכן למטה. איך שלא נגדיר את סדר הדברים, יש מצב אידיאלי שהכל בא בתרומה ויש לפעמים צורך לתת תרומה מדויקת כי יש כל מיני סכנות, מפקדים ומלחמות שעם ישראל צריך להילחם. אח"כ התברר ששני הדברים הללו התחברו במלאכת המשכן בסופו של דבר, לאור התקלה הגדולה שהייתה בחטא העגל, היה צריך את תרומת הכסף להפוך לתרומה של מחצית השקל ולחבר את הדברים.



פדיון בכורות

כאשר לוקחים תינוק לפדיון הבן שמים עליו תכשיטים. מהיכן הגיע המנהג הזה? נראה שזו בדיוק הנקודה. אומרים חז"ל: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים. בעקבות חטא העגל בני לוי הגיעו והם מחליפים את הבכורות, וזו פגיעה קשה בעם ישראל, כי כל עם ישראל היה אמור להיות שותף במלאכת המשכן. אנו נושאים את העוון הזה, ושבט לוי הם אלה שזכו. לעם ישראל צריכה להיות הרגשה כבדה על הדבר הזה. סיפור פדיון הבכורות מבטא בדיוק את העניין שזה מגיע אל הכהן. עם ישראל לדורות מראה לקב"ה: נתנו פעם לעגל ולהבדיל נתנו למשכן, והנקודה האמיתית אצלנו היא הנתינה למשכן. בכל בכור שנולד אנו מודים לך הקב"ה שאנו מקבלים את הסיפור הזה של פדיון בכור והולכים לתקן את אותו חטא שחטאנו, ומקבלים את זה שהכהן הוא זה שאמור לקבל. זה סיפור של תיקון גדול.

הבעיה הגדולה הייתה ההתנדבות. בחטא העגל עם ישראל רצה להביא לבד בלי ציווי, ללא מסגרת מוגדרת המסדרת את העניינים. יש דבר טוב בלרצות ולתת בנדבה בלי שאתה מצווה, זה דבר מצוין וחשוב, אבל יש משהו אחד שמודגש מאוד, שאי אפשר לקחת את הנדבה הזאת בלי שיש תשתית ברורה, בלי שיש מסגרת, המסגרת המצווה. כשיש מסגרת, ניתן למלא בפנים בנדבת הלב, אבל הכל מוקף במסגרת של הציווי האלוקי. זה בא לידי ביטוי באדנים. אדני המשכן הם התשתית והם מגדירים איפה. ווי העמודים הם המסגרת, ואת זה אנו עושים מתרומת מחצית השקל. כאשר הדבר הזה בא כזיכרון לבני ישראל, זו התשתית של המשכן, האדנים והעמודים, אז על הדבר הזה אפשר לאחר מכן לתת בנדבת ה' כל אחד כפי נדבת לבו, ולכן שני הדברים כאן עולים כאחד: גם כזיכרון לבני ישראל ומתוך זה ניתן בחכמה לתת בנדיבות הלב.






1 להרחבה בעניין זה, עיין בשיעור על פרשת במדבר ה'תשס"ז.





-------------------------------------------------------------------------------------------