לחיות עם פרשת השבוע פרשת תרומה הרב יהושע ויצמןא' באדר ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



כיצד מתקיימת היום מצות "ועשו לי מקדש"


המצוה המרכזית המופיעה בפרשה היא מצות בנין בית המקדש (שמות כ"ה, ח'):

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

במסגרת זו נעמוד על צורת הקשר שלנו למקדש, וכיצד מתקיימת מצוה זו על ידינו.

יש בענין זה חילוקי דרכים, שבימינו מתרכזים סביב השאלה על עליה להר הבית.
יש שמעמידים שאלה זו כהשוואה ליחסנו לארץ ישראל. בארץ ישראל אנו מקיימים את המצוה בידינו וברגלינו - מתיישבים, בונים ונוטעים, כך כובשים את הארץ וכך אנו מאמינים שנזכה ליישב את ארץ ישראל על מרחביה. האם גם ביחס לבית המקדש ולהר הבית אנו צריכים להתייחס כך - לעלות להר הבית, להראות נוכחות, לכבוש את ההר ברגלינו, או שמא ביחס לבית המקדש ולירושלים יש התייחסות שונה, וכפי שכבר אמרו: "ביחס לירושלמים אנחנו סאטמר" או "אנו נטורי קרתא".
האם הציונות ודרכה ממשיכים עד לציון, ירושלים ובית המקדש, או שבית המקדש נידון בצורה אחרת וביחס אחר.

מצות בנין בית המקדש מופיעה בפרשה כך (שמות כ"ה, א'-ח'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

לפני שמגיעים למצב שבו "כל איש אשר ידבנו לבו" - לא ניתן לקיים את "ועשו לי מקדש".
יש בפסוקים אלו אמירה ברורה של התורה, שצריך את הלב של כל עם ישראל לפני שאפשר להתחיל בבנין המעשי של המקדש. צריך רצון, ואם אין "כל איש אשר ידבנו לבו", התנדבות ורצון של כלל ישראל, לא ניתן לבנות את המקדש. המקדש לא נבנה על ידי שמוצאים תורם פלוני שיתרום את המנורה, ונדבן אלמוני שינדב את השולחן וכדומה. גישה כזו דומה לגישת הצדוקים, שסברו שיחיד יכול להביא קרבן ציבור, וכל אחד מתנדב להביא כבשים לקרבן תמיד שבוע או שבועיים בשנה, על פי יכולתו. אין זה כך. המקדש הוא "מאת כל איש", הוא כלל ישראלי, וצריך רצון והשתוקקות של כלל ישראל כדי שנזכה לקיים את "ועשו לי מקדש".
מצות בנין בית המקדש מתקיימת בידיים, הרמב"ם מונה זאת כמצות עשה (מצוה כ'), ולא מזכיר שהמקדש ירד מהשמים1. זו מצוה המוטלת עלינו, אך כדי לקיים אותה צריך רצון והתנדבות של כלל ישראל, וכדברי הכוזרי בחתימת ספרו:

כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.

בלי כיסופים אמיתיים לא יבנה המקדש. רק כשעם ישראל יהיה ראוי למקדש - נזכה לבניינו.
פעמים, שעשיה יכולה להרחיק אנשים מהמקדש. קרבה גופנית ופיזית לא מביאה תמיד לקרבה אמיתית ומלאה. לפעמים מתקיים: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיהו ל"א, ב'). יחס של ריחוק, של יראה וכבוד, גורם לפעמים להתעוררות חזקה של רצון ולבקשת הקרבה בצורה חזקה.

הרצי"ה קוק זצ"ל היה סובר כך, בתקיפות גדולה. הוא יצא נגד כל צד של התייחסות מעשית להר הבית, והתנגד אפילו למחקרים סביב גבולות הר הבית וכדומה. לא זו הדרך לבנין בית המקדש.

במובן מסויים, גם כלפי ארץ ישראל כך הם הדברים. הרמב"ן במצות עשה ד' - מצות ישיבת ארץ ישראל - פותח כך:

מצוה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה.

ירושת הארץ היא מצוה על הכלל. יחיד איננו כובש את הארץ. בסוף המצוה מוסיף הרמב"ן:

ואומר אני, כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

ישיבתו של יחיד בארץ - גם היא חלק מן המצוה2.
במצות ישיבת ארץ ישראל יש הבחנה בין הפרטים לכלל. כל פרט ופרט יכול לקיים חלק מהמצוה. יש ליחיד מה לעשות בקיום מצות ישיבת ארץ ישראל. אם הוא עולה לארץ, בונה בה את ביתו, נוטע נטיעות בארץ - קיים את המצוה. בידיו וברגליו. מצות כיבוש הארץ, לעומת זאת, מוטלת על הכלל, וליחיד אין יכולת לקיים את מצות הכיבוש.
ביחס לכיבוש הארץ צריך להכשיר את הלבבות של עם ישראל שישתוקק לארץ ישראל.זו העבודה הגדולה המוטלת עלינו - לבנות את הכיסופים של עם ישראל לארץ ישראל, כיסופים לכיסופים...

אחד הדברים שממחישים עד כמה הלבבות רחוקים הוא היחס למילה כיבוש. המילה הזו נחשבת היום כמילת גנאי. האמירה שיש מצוה לכבוש את הארץ היא דבר שאינו יכול להישמע.
אולם, במקורותינו המילה "כיבוש" היא מילה של קודש. הרמב"ם כותב (הל' תרומות פ"א ה"ב):

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים.

קדושת הארץ מוגדרת על ידי הכיבוש. אך זהו דבר שאיננו מקובל היום - ועל כך אנו צריכים לעמול. לדבר ולקרב עוד יהודי ועוד יהודי לקדושת הארץ ולהשתוקקות לבניינה. דבר זה לא יעשה על ידי הכיבוש בפועל, אלא על ידי בנין הרצון של עם ישראל.
בנקודה זו דומה ארץ ישראל למקדש. המצוה המעשית מתקיימת רק כשיש רצון של כלל ישראל לקיומה. המחשבה שלנו בנושא המקדש צריכה להיות כיצד אנו הופכים את המקדש ואת ארץ ישראל להיות ברמת השאיפות של אדם מישראל, כיצד בנין בית המקדש יהיה עבורנו דבר ראלי, שאנו חפצים בו ומבינים את חסרונו.

נקודה נוספת הקשורה לענין זה, היא הקשר העמוק שבין בית המקדש ובין התורה.
בפרקי אבות מופיעה משנה מיוחדת:

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.

זהו נוסח מיוחד של בקשה המופיע במשנה, הקושר בין בנין ירושלים והמקדש ובין התורה. הקשר הזה מופיע במקומות נוספים:

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב', ג').
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן (רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"א).

התורה יוצאת לכל ישראל מירושלים.
הרמב"ן מחדד נקודה זו, שכן לדעתו קדושת המקדש נובעת ממציאותו של הארון ובו הלוחות. התורה היא המעניקה למקדש את קדושתו (שמות כ"ה, ב'):

והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כ"ה) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה...

התורה הנמצאת בארון שמונח בקדש הקדשים היא המעניקה למקדש את קדושתו. כל עוד לא נבנה בית המקדש, התורה איננה מופיעה כראוי, וממילא גם חלקו של כל אדם בתורה לא מופיע כראוי, ועל כן אנו סומכים את הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" לבקשה על בנין בית המקדש. הופעת התורה מובילה לבנין בית המקדש, ובית המקדש מוביל להופעה שלמה של התורה. כך גם ביחס לעם ישראל. כדי לבנות את בית המקדש נדרשת אחדות של כלל ישראל, ובנין בית המקדש גם מוביל לאחדות בעם ישראל.

נקודה נוספת הקרובה אלינו וקשורה לבית המקדש היא היחס לבית הכנסת, מקדש מעט. לדעת הרמב"ם קדושתו של בית הכנסת היא מן התורה (הל' תפלה פי"א הי"א):

בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות, שנאמר: "והשימותי את מקדשיכם", אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין...

חז"ל למדים זאת בספרא (בחוקותי, פרשה ב'):

"והשמותי את מקדשכם" מקדש, מקדשי, מקדשכם - לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

"מקדשי" קדשו כי הקב"ה קידש אותו, ו"מקדשיכם" קדושים כי עם ישראל נותן בהם קדושה. הקדושה הזו היא המשך של קדושת המקדש, ודיניה קרובים לדיני קדושת המקדש.
עלינו ללמוד כיצד להתחבר לבית הכנסת, שבית הכנסת יהיה נקודת מרכז בחיים, מבחינת תפילה, לימוד תורה, חיי חברה, חיים ערכיים ועוד ועוד. זהו מקום שממנו אדם שואב את כוחות חייו.
חשוב שהחברה שלנו תהיה חברה שמקורה בבית הכנסת. חשוב להיות שותפים בשיעורי תורה בציבור, לא רק לימוד בחברותא בבית, שגם הוא חשוב ומרכזי, אלא גם שותפות עם הציבור בשיעורים בבית הכנסת.
חשוב ליצור קשר עם רב הקהילה, לשאול אותו ולמצוא את הנקודה שבה אתה מתחבר אליו ומקבל ממנו עצה ותושיה.
כל בתי הכנסיות מכוונים לבית המקדש. כל החיים של בית הכנסת - התפילות, השיעורים וכדומה - מכוונים אל המקדש, ולכן הם מובילים לבנין המקדש. מכח הרבה בתי מקדש מעט המכוונים למקדש, נזכה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.






1 אמנם רש"י כותב כך (בפירושו לסוכה מ"א ע"א): "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות ט"ו) 'מקדש ה' כוננו ידיך'". כשיבנה המקדש נזכה לראות כיצד מתיישבות שתי הדעות יחד בע"ה.
2 עי' במשוש הארץ עמ' קל"ג, בביאור מצוה ד' של הרמב"ן.




-------------------------------------------------------------------------------------------