לחיות עם פרשת השבוע פרשת ויקהל פקודיהרב יהושע ויצמןכ"א באדר ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



''לא תבערו אש בכל מושבותיכם'' - לברוח ממחלוקת כמו מאש


בתחילת פרשת השבוע יש הערה נפלאה של השל"ה, שיש בה משמעות רבה לחיינו הפרטיים והציבוריים (שמות ל"ה, א'-ג'):

וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

רש"י מביא את דברי חז"ל:

לא תבערו אש - יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת.

הבערה היתה כלולה בכלל כל המלאכות, והתורה פירטה אותה בנפרד. יש אומרים שמכאן למדים שעל הבערה אין חייבים סקילה אלא כלאו רגיל, ויש אומרים שמכאן לומדים לחלק - שעל כל מלאכה ומלאכה חייב, גם אם לא עשה את כל המלאכות.
בדרך הדרש, ניתן לשמוע בביטוי "לחלק יצאת", שהתכונה המרכזית של האש זה הפירוד - האש מחלקת, מפרידה ומפוררת את הדברים שהיא שורפת.
השל"ה הקדוש (לספר שמות, פרשת החודש) מביא על פסוק זה הערה חשובה:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו בר מינן.

יש קשר מיוחד בין שבת למחלוקת. התבוננות בפסוקים על דרך המוסר קושרת את דברי השל"ה לפסוקים. משה עומד ומקהיל את כל העם, ומוסר להם את האיסור על עשיית מלאכה בשבת. מיד עוברת בו המחשבה, שמעתה יהיו ישראל פנויים ממלאכתם בשבת, ובמה יעסקו? אין זאת אלא שיש כאן פתח גדול למחלוקת. בשבת יש לאנשים זמן, באים לבית הכנסת, ומיד מתחילים לריב - מי יקבל את העליה הזו, מי יהיה חזן, מי יקבל כיבוד זה או אחר. כך מתעוררת המחלוקת. לכן הוסיף משה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". גם כשאתם נקהלים בשבת - אל תבעירו את אש המחלוקת. הרבה מחלוקות התחילו בעם ישראל בבתי הכנסת, ולכן דווקא בהקשר זה צריך להזהיר על כך.
סיפר לי חסיד חב"ד סיפור על ישוב במדינת ישראל, שבמשך שנים רבות לא נפטר שם אדם, ותושביו האריכו ימים. פעם אחת נפטר שם אדם אחד, הראשון בישוב שהלך לעולמו, ובעקבות כך כתב הרבי מלובביץ' זיע"א אגרת לתושבי הישוב (האגרת לא נדפסה והיא מצויה ביד זקני החסידים). באגרת כותב הרבי שהמיתה של אותו אדם באה בגלל מחלוקת שהיתה בישוב ובה הרים אדם אחד יד על חברו. מחלוקת מפילה חללים כפשוטו. זו אש ששורפת ומכלה, ולכם צריך לברוח ממנה כמו שבורחים מאש.
ההתרחקות ממחלוקת היא גם כאשר זה בא על חשבון עשיית דברים חשובים. פנה אלי אדם אחד, חבר מועצה באחד המקומות בארץ, שבבחירות היה מעורב במחלוקת עם אדם מסויים סביב בחירתו. הוא העיד על עצמו שהוא עושה דברים חשובים ויפים במערכת החינוך ובדברים נוספים. מאז הבחירות חלה הדרדרות קשה במצבו הבריאותי, והוא הפך מאדם בריא לחולה. אמרתי לו: תעזוב הכל ותחזור הביתה, אשתך וילדיך צריכים אותך בריא. עזוב את המחלוקת. אמר לי: אבל בתפקידי אני עושה דברים חשובים. אף על פי כן חזרתי על דעתי, שעליו להתרחק ממחלוקת, גם אם ייפגעו הדברים שהוא עושה.
מדוע? כל דבר בעולם מעורב מטוב ורע. גם מעשים טובים שאדם עושה, יש בהם תערובת של רע - גאוה, אגו, כבוד עצמי וכדומה. התפקיד שלנו הוא לברר את הטוב ולנסות לבער את הרע ככל שניתן. זה נכון בעבודתו של האדם עם עצמו. עליו לעשות מעשים טובים, אף שמעורב בהם רע, ולנסות לנקותם כמה שניתן מהרע המעורב בהם.
אולם, כאשר מדובר ביחס האדם לאנשים אחרים, הרי שהמחלוקת מנפחת את המעורבות האישית ואת האגו של האדם בצורה חזקה, וזה מגדיל את כוחו של הרע המעורב בדברים. לכן צריך להתרחק ממחלוקת, גם על חשבון עשיית דברים טובים.
וכי הקב"ה רוצה שתהיה מחלוקת? האם הקב"ה רוצה שילדי ישראל יתחנכו במוסד שקם מתוך מחלוקת? ודאי שלא! לכן התרחק ממחלוקת ואל תעשה דברים טובים שבאים מתוך מחלוקת.
לצערנו יש הרבה מחלוקות סביב דברים טובים - גרעין תורני וישיבה, ישיבה וקהילה וכדומה הנמצאים באותו מקום חולקים בשאלות של אופיו של בית הספר או אופיה של הקהילה וכדומה. נניח שהיתה מחלוקת, וניצחת בה - הצלחת לכתוש את הצד השני, חצי עולם הפלת לארץ, ובסוף בית הספר בנוי כפי שאתה רוצה - נפרד / מעורב / תורני / ממלכתי וכדומה. כך רוצה הקב"ה שיתחנכו ילדי ישראל? ודאי שלא!
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם" - בכל ישוב וישוב צריך להקפיד שלא להבעיר את אש המחלוקת. זה לא שוה את התוצר. אין דבר שיגרום לקידוש ה' גדול יותר מאשר שלום בין האנשים. זה החינוך הטוב ביותר, לילדים ולמבוגרים. מדרשים רבים מתארים את גודלו של השלום וגנותה של המחלוקת, וזה נכון גם אם בעקבות המחלוקת הילד ילמד יותר פסוקים ומשניות.
כאשר נכנסים למחלוקת מאוד קשה לוותר. אם אני מוותר - הצד השני מנצח. קשה מאוד להתמודד עם זה. לכן צריך לברוח מכל מחלוקת ולא להיות מעורב בה כלל.
בתוך הישיבה, המחלוקות הם קלות. מהי דעת התוספות או מהו פירוש הגמרא. זה לא מחלוקות שעליהם אנשים רבים. אמנם, גם מחלוקות כאלו צריך לעשות בצורה נכונה. צריך לדעת להודות על האמת ולחזור בך (עדיות פ"א מ"ד):

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם.

זה דבר גדול לדעת לחזור בך, ולא להמשיך להחזיק בדעתך כאשר אתה טועה.
פעמים רבות אנו תובעים ממנהיגינו להודות בטעויותיהם. פעם אחת נתתי שיחה בישיבה. היה זה בעקבות פיגועים קשים של אוטובוסים מתפוצצים, ובתוך השיחה אמרתי: מה עוד צריך לקרות כדי שמנהיגינו יודו שהם טעו. תוך כדי דיבור חשבתי לעצמי: ומתי אני לאחרונה הודיתי בטעותי? וכי אני תמיד צודק? היה לי בזה מוסר גדול. מאז, כאשר מישהו שואל אותי: איך אתה אומר כך, והרי פעם אמרת הפוך? הרצון הוא ליישב את דעתך ולהסביר מה השתנה. אך אני למדתי מאותה שיחה ואני עונה: אתה צודק, פעם חשבתי כך והיום אני חושב אחרת. אחר כך אני חושב אם באמת השתנו הנסיבות ואני עדיין צודק, אך אני מנסה להרגיל את עצמי להודות בטעותי.
צריך להתרגל בבית המדרש להודות בטעות ולהתרחק ממחלוקת, וזה ממשיך גם מחוץ לבית המדרש. מי שמתרגל בבית המדרש להתנצח ולחלוק - עושה את זה גם אחר כך, בקהילה שהוא חי בה, כנגד רב הקהילה, על בית הספר או על כל דבר אחר.
שאלו אותי לא פעם על הנהגתנו כאן, במעלות. ככלל, הישיבה לא פעילה כל כך במעלות. אפילו "פנים אל פנים" לא עשינו במעלות במשך שנים ארוכות, אלא רק מחוץ למעלות. מובן, שמי שמבקש מהישיבה עזרה אנו נענים בשמחה, אם זה בית ספר או ישיבה תיכונית או כל פעילות שהישיבה יכולה לסייע לה. אך הישיבה עצמה לא יוזמת דברים.
אנו מנסים להיות חכמים הלומדים מנסיונם של אחרים. יש מקומות שבהם פעילויות של הישיבה עוררו התנגדות, יצרו תחושת איום ובסופו של דבר נגרמה מחלוקת. לכן לדעתנו עדיף לא ליזום, אם זה עלול לעורר מחלוקת. ההימנעות ממחלוקת תורמת מבחינה רוחנית יותר מכל פעילות שניתן לעשות.
מאז ומעולם היו בעם ישראל מחלוקות, לצערנו. ידועה המחלוקת בין החסידים למתנגדים, שהפילה חללים רבים, גרמה לפירוד, להלשנות ולעוד צרות רבות. במקורה של מחלוקת זו, בין גדולי הדור, היתה זו מחלוקת לשם שמים, אך בקרב התלמידים נוספו הרבה סיגים של אגו, התנצחות לשמה וכבוד עצמי, והם שגרמו את הנזק הגדול. אומרים בהלצה שההבדל בין החסידים למתנגדים הוא ברב'ה אחד. המתנגדים - מתנגדים לכל הרביים. החסידים - מתנגדים לכל הרביים חוץ מהרב'ה שלהם. אז כל ההבדל הוא ברב'ה אחד. המחלוקת הופכת להיות אישית, סביב הכבוד העצמי של כל אחד, וזה גורם את כל הצרות.
אחת המחלוקות הידועות בעם ישראל היתה בין רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ. הרב עמדין חשד ברב אייבשיץ בשבתאות, ולכן נלחם נגדו בכל כוחו. המחלוקת הזו התפשטה בין תלמידיהם. סיפור מופלא, שסיפר הרב קוק זצ"ל, מלמד על תוצאותיה ההרסניות של אותה מחלוקת. אנו מצטטים כאן מתוך חוברת שיצאה לאור בשנת תרצ"ד (ויצאה לאחרונה מחדש) ובה מובא הסיפור:

בשנת ת"ר בערך, הוציא מומר צורר אחד בלונדון ספר נאצה בשם "נתיבות עולם" בחמשה חלקים, שהיה מלא וגדוש דברי שמד ועלילות נשחתות על התורה שבכתב ושבע"פ, על עם ישראל ועל היהדות בכלל בצורה כל כך מנוולת ומעוררת משטמה באופן מזעזע מאד. הספר הזה נדפס בעברית וגם באנגלית וגרם בשעתו תסיסה גדולה ביחוד בקרב יהודי אנגליה, שקראו לאספה רבתי עם בנוכחות השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי ז"ל, והוא היה עומד אז בהכנה למסעיו לדמשק לשם הגנה נגד עלילת הדם הידועה, ומשם לרוסיא להגן על אחינו שבמדינה הזאת כלפי הרדיפות הנוראות של הצר הצורר ניקולי הראשון. באספה סוערת זו באו לבסוף לידי החלטה למצוא איש מלומד אחד אשר ישיב מלחמה שערה בעט שנונה ותשובות נצחות לכל הכתוב בספר הטמא "נתיבות עולם" הנ"ל. והוסכם הדבר שר' משה מונטיפיורי בשהותו ברוסיא יחקור מפי חכמי ישראל במדינה זו על איש כזה שאפשר יהיה לסמוך עליו בעבודה כל כך אחראית. ויהי תיכף בבוא מונטיפיורי לשם לקח דברים עם חוגים שונים והחליט לבסוף על הסופר החכם ריב"ל (לעווינזאן) מקרעמעניץ, ומזה נוצר הספר "זרובבל". אחרי עבור משך של שנים נפוצה שמועה כי המשומד מחבר הספר הטמא "נתיבות עולם" חזר בתשובה.
בימים ההם ישב על כסא הרבנות בעיר הורודנה הגאון ר' בנימין דיסקין (אביו של הגאון ר' יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל, שאור תורתו האירה באחרית ימיו בירושלים). הרב הזה נהג את רבנותו בכבוד ובעדינות יוצא מן הכלל. חברי בית הדין של העיר היו יושבים בביתו באופן קבוע, והוקצה להם חדר חיצון ליד החדר מקום מושבו של הרב מרא דאתרא, וכל דבר הקשה במשפטים ובשאלות הצריכים עיון מיוחד היו הדיינים נכנסים בחרדת קודש אל הרב פנימה לשאול ממנו את חות דעתו עליו, ודבריו היו נחשבים בעיניהם כדברי האורים ותומים. זולת אנשי בד"ץ היה כמעט בלתי אפשרי להכנס אליו, כי אם מצאו מקודם רבני הבד"ץ שזהו דבר יוצא מן הכלל.
ויהי היום, ומרכבה התקרבה ועמדה ליד בית הרב ומתוכה יצאה אשה כְּבוּדַה, שעשתה רושם של חשיבות, נכנסה ישר אל בית הרב והציגה את עצמה לפני הבד"ץ כי היא איננה בת מדינה זו, וכי היא גרה בפרוסיא ולרגלי ענין נכבד אחד באה לכאן ויש לה דבר נחוץ מאד לדבר עם הרב. הרב ישב באותה שעה כדרכו לפני שלחן מלא ספרים. האשה נגשה ועמדה מצד השני של השלחן ובהכנעה גדולה בקשה רשות הדיבור לספר לשם מה היא באה. בתחילת דבריה הקדימה, שמקום מגוריה כעת הוא בגרמניא וכי היא נמנית על שלומי אמוני ישראל ומתנהגת בתכלית שמירת קדושת היהדות והמוסר הישראלי. ובלחישה מסרה שהיא האשה הנצבת פה היא בתו של אותו האיש שהיה שנוא בצדק על כלל ישראל, הלא הוא המומר הידוע מחבר הספר הנורא בשם "נתיבות עולם", אשר הרב ידע אודותיו בכל הפרטים. והמשיכה לספר לפניו שבימי שחרותו היה אביה מלמד דרדקי בעירה אחת בליטא וממנה היה מתפרנס בדוחק, פתאום התחילו מרננים עליו שהוא נוהג קלות ראש באיזה ענינים הנוגעים ליהדות, ואעפ"י שהיה מלמד בעל כשרון גדול חדלו ההורים ליתן על ידו את ילדיהם, ובשביל כך נשאר מחוסר לחם, ועניות גרמה לו לאחוז מקל נודד בידו והלך לאשר נשאו הרוח. עברו שנים אחדות והמשפחה חדלה לקבל ממנו מכתבים ולא ידעו לאן פנה. הגיעו שמועות שהוא בלונדון וכי הוא נתחבר אל המסיתים והמיר את דתו, והנה כאשר יצאה המפלצת בצורת הספר הנ"ל נתברר לכל שהמלמד הנ"ל הוא הוא הצורר הנבזה. אמהּ, אשת המומר, שנשארה עגונה עניה, עוררה עליה רחמנותם של אנשים ממכיריה אשר דאגו לגורלה וע"י השתתפות עזרה של נדבות וגמ"ח הקימו לה חנות מכולת שבה מצאה את לחמה. ומפאת היותה אשה צנועה ויראת-אלוקים רכשה לה אהדה רבה אצל רבים מבעלי בתים שבעירה, שנעשו לקוחותיה התמידיים, ומצבה התבסס עד שעלתה ונעשית אמידה ונהלה את ביתה באופן מכובד מאד וחנכה את בתה זו על ברכי היהדות המסורתית, וכאשר הגיעה פרקה להנשא לאיש לקחה האם לה לחתן צעיר יודע תורה ומושלם במעלה, והשתקעו לגור אחרי חתונתם בגרמניא. ובעלות זכר האב על לב הבת היתה נאנחת מעומק לבבה ומשתדלת בכל המאמצים למחקו מזכרונה. והנה ביום בהיר אחד הופתעה הבת ממכתב אחד שקבלה, אשר בפתחו נחשכו עיניה בראותה שהמכתב הזה הוא מאביה המשומד חרפת חייה. בכ"ז הבליגה בכל כחותיה על הגועל אשר הרגישה בכל נפשה. והנה הוא כותב לה כדברים האלה:
בתי היקרה, יודע אנכי את ערכִּי הבזוי ומצבי השפל מאד מאד בעיניך ובעיני כל ישראל. ידעתי את חטאי הנוראים נגד ה' ונגד תורתו ועמו אשר הרביתי לפשוע מזה שנים רבות מימי חיי. אבל דעי בתי שסוף סוף אחרי שצללתי בתהום הטומאה נעור בי הזיק היהדותי שבקרבי ויחל להציקני, והנוחם אוכל את כל תוכי ונפשי עד דכא, אכן אלה האוהבים שלי, המסיתים שהביאוני לידי הירידה הזאת להיות אצלם לכלי שרת לדבר דברי נבלה ותוהו על ה' ועל עמו ועל כל קדשיו, קרבו אותי עד הנה רק להנאתם אולם כאשר הרגישו בי שאינני עוד אותו הצורר ושונא ישראל ואמונתו אשר ראו בי כל הזמן וכי הניצוץ היהודי התלקח בקרבי, התחילו לרדוף אותי ברדיפות אכזריות עד אשר גרשוני מעל פניהם. ועתה הנני זקן וחולה שבור גוף ורצוץ נפש, ואינני יודע למי אפנה לעזרה למצוא מחסה בכדי להניח את ראשי. על כן בעת צרתי שמתי אל לבי לפנות אל מדת הרחמים והחמלה, בתי היקרה, שתואילי לחלצני ולקבלני אל תוך ביתך ולכלכלני באיזה אופן הרצוי לך בשֵׂיבתי השפלה.
המכתב הזה הדהימני מאד, ואחרי שלקחתי דברים עם אישי הרחמן הסכמנו לכתוב לו תשובה בנוסח כזה:
שאנו מסכימים שהוא יבוא אלינו בתנאי שבתחילה יראה להעביר מעליו את הצורה המומרית שלו ויתלבש במלבושי יהודים כמנהג המקום עם חתימת זקן ופאות וגם שלא יהיה לו שום עסק עם אנשים.
כשקבל הזקן את התשובה עשה ככתוב בה עם כל התנאים, ושם לדרך את פעמיו, מרגיש בעצמו שהנהו ככלי מלא בושה וכלימה, נושך את שפתיו מתוך מוסר כליות בכל הדרך ומתאמץ לעצור בעד הדמעות החונקות אותו בפני שאר הנוסעים והיה חש ומרגיש כל הזמן שמרתו נשפכת בקרבו.
כשעמד לפני שער הבית חזקו דפיקות לבו, ובא במבוכה: להכנס? לשוב?... נכנס... בהופיעו על המפתן פגש תיכף בבעלת הבית, אשה צנועה כשפניה מפיקות לב טוב ורחמן, ברכהּ לשלום ושאלה על מְעון בִּתו, היא נתאדמה כולה והשיבה לו על ברכתו כלאחר יד, והפנתה את ראשה ממבטי עיניו המלאות בקשת חנינה, וקראה אחרי בעלה שמיהר לקול קריאתה אל הדלת. כשנפגש פנים אל פנים עם בתו וחתנו נפל על צואריהם וַיתחטא כילד בוכה, ידיו ורגליו הזקנות רעדו ודמעות נגרו ארצה והתייפח כתינוק קטן. והנה נפסקה בכיתו, נעצרה נשימתו ונשאר בלי תנועה והוא נופל מתעלף על הסף בפישוט ידים ורגלים.
כל אנשי הבית מהרו להשיב את רוחו, הקימוהו מעל הארץ, תמכו בידיו מזה ומזה והובילו אותו ישר אל חדר מיוחד אשר הקציעו עבורו עומד בודד מן הצד, מחשש פן יצא פעם מפתח הבית חוצה ויפליט בפני מי שהוא שלא בכוונה דברים שיהיו בהם לעורר חשש ביחס להעבר המגונה שלו.
הזקן שכב לו בבדידות על המטה שעמדה יחידה בחדר, על עיניו כאלו ענן וערפל, ראשו כואב עליו ולחץ לבו הולך וגדול, ים של דמעות שפך במשך הלילה והיתה לו הרגשה כאילו הוא מכבס בהן את עוונותיו ופשעיו הרבים, לאור הבוקר עצמותיו הזקנות רִחפו וחום גדול וצורב תקפהו. בעמל רופאים בהוצאות מרובות עלה בידם להבריאו שוב ללכת על משענתו, אבל הזקן החוזר בתשובה הזה, הלך ודל מדי יום ביומו ונפשו דעכה לאטה. מן הבוקר ועד הערב היה יושב על יד החלון הפונה אל הגינה, כשראשו שמוט על לבו ומסתכל בצפרים המצייצות. והצפרים רואות אותו וגם צופות בו, וחרדה אוחזת בהן, ובורחות - והוא מציץ ומאזין לרשרוש האילנות, מקשיב אל תוך נבכי נפשו. ויש שהיה מזדקף ממקומו צופה למרחקים אל מעבר לאפקים, וזעזועים היו תוקפים אותו, ושפתיו היו ממללות בחרדה גדולה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"... ואימה חשֵכה נופלת עליו ולעיניו היו חוזרים ומצטברים ועולים חיי עברו, והיה ממרר בבכיות ובתחנונים בקול שהיה נשמע בכל פנות הבית הגדול, ואז צנח על מטתו המוצעת, כובש ראשו בתוך כפות ידיו, בוש בפני קירות חדרו וכלי הבית אשר מסביבו.
והנה באחד הימים, היה זה בחודש אלול, כשהרגיש הזקן שקִצו קרב וימיו ספורים, קרא אל חדרו את בתו ואת חתנו. הם הסתכלו בו וזרם דמעות כסה את פניהם. אביהם שכב חיור בתוך מטה לבנה, כשתַו-מות מסומן כבר על פניו, בקול חלש ונמוך פתח ואמר: רוצה אני למסור לכם, בתי וחתני היקרים, דבר בתור "צוואת שכיב מרע", שעל ידי זה רוצה אני לקוות שעם כל המשא הכבד של חטאותי הנוראים ימצא לי בודאי מליץ יושר בעולם אחרי שתגלו את זה לאחד מצדיקי הדור:
דעו נא יקירי, שמשפחתנו מוצאה מאלטונה, אחת משלש הערים המאוחדות הידועות בשם אה"ו (אלטונה, המבורג, ונזבק). בימי עלומיו של אבי היה הרב בשלש הקהלות הגאון הנודע ר' יהונתן אייבשיץ וידוע הוא שהגאון ר' יעקב עמדין, הידוע בשם יעב"ץ, הרעיש את העולם נגדו בחשד שהוא ח"ו מכת משיח השקר שבתי צבי (שר"י), ויהי כאשר בקש הגאון יעב"ץ מפרנסי העיר שיקבעו את דירתו ג"כ בתוך הקהילה אלטונה, השיבו לו מפני הכבוד, שכן הם מסכימים לקבל אותו בתור אחד מתושבי הקהילה שלהם ויחד עם זה רמזו לו בתנאי שיסדר לו מנין לעצמו בבית דירתו. כוונתם היתה בזה להרחיק מקרים של שערוריות מסיבת המחלוקת בינו לבין המרא דאתרא ר"י אייבשיץ. מובן הדבר שבהמנין המיוחד אשר להגאון יעב"ץ היו נקבצים אנשים אשר היו נוטים להתערב במחלוקת ולעורר מדנים ומריבות. להגאון יעב"ץ היה בית דפוס משלו קבוע באחד מחדרי ביתו. ואבי היה ממתפללי המנין של ר' יעקב עמדין וגם השתמש בכשרונו הספרותי לחבר כתבי פלסתר בחרופים ובגדופים נוראים כלפי האב"ד דמתא הנ"ל. פעם חיבר אבי מחברת בשם "עקיצת עקרב" וביום אשר נגמרה המחברת הזאת בדפוס חל הברית-מילה שלי וכל אנשי שלומו של הרב יעב"ץ ומתפללי המנין אשר לו הביעו לאבי בשמחה את ברכת המז"ט המכופל שלהם, והוסיפו ואמרו שהם רואים "סימן טוב" בזה שאני נכנס לבריתו של אאע"ה ביום שאבי מוציא לאור את המחברת "עקיצת עקרב". וגם הגאון יעב"ץ בעצמו הרים ידיו לשמים ובקול רם בפני כל הקהל הקדוש אמר:
מז"ט! מז"ט! למחברנו היקר הלוחם האמיץ ב... משנה שמחה אני שמח היום, כי ביום הזה יוצא לאור החבור "עקיצת עקרב", מעשה ידיו להתפאר, ואני תפלה לאל שבזכות זה יגדל הילד ויהיה ממש ההיפך מאותו האיש (ר' יהונתן אייבשיץ אב"ד דמתא) אשר דברי המחברת הנפלאה ערוכים ומכוונים נגדו, ויהיה לכבוד להוריו וישראל יתפאר בו.
בגמר הרב את דברי ברכתו שניכר היה בה שיצאו מעומקא דליבא, ענה אחריו כל הקהל כאחד: אמן ואמן! ומסביב לשלחן ערוך בשעת הסעודה שוחחו בשיחות ממאורע היום מסביב לכתב-פלסתר האחרון הנ"ל, ועם גמר הסעודה יצאו בריקודים והסתובבו במחול מתוך התלהבות ושירה, ומדי עברה הקבוצה המרקדת על פני החדר ששם היתה שוכבת אמי היולדת נשארו עומדים על מקומם למשך רגעים מספר, ואחד מהם היה חוזר בקול גדול על הברכה הנפלאה של רבם ל"רך-הנמול" וכולם התריעו אחריו ב"אמן", והיו חוזרים לריקודים ביתר שאת ויתר עז. בקיצור, מעולם לא ראתה אלטונה שמחה כזאת בברית מילה.
מני אז היה האב נפעם מאד בצפיה לקיום ברכתו של הגאון יעב"ץ, ולעתים היה עומד ושואל לעצמו חשאי: האומנם הוא יזכה לבן יקר כזה? האם מחלציו הוא יצא צדיק כזה אשר יהיה לתפארת בישראל ורבים יהנו באורו?
באנחה עמוקה מהולה בבכי גדול המשיך המומר לשעבר את דבריו: ההנכם שומעים כבר בתי וחתני היקרים את הפתרון לכל התהפוכות הנוראות אשר עברו עלי בימי חיי המנוולים? דבר ידוע הוא שהגאון הק' יעב"ץ ז"ל היה צדיק אמיתי, וכתוב בהו בצדיקיא "ותגזר אומר ויקם לך" ומכיון שברכני שאני אהיה ההיפוך הגמור מאותו צדיק יסוד עולם ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, לכן הייתי כמו אנוס והכרחי עפ"י הגזרה העליונה להיות נלכד ברשת שחת אשר הייתי תועה בה במשך ימי חיי. ואעפ"י שאיני חושב שההתנצלות הזאת תספיק לי להפטר מן הדין הנורא העתיד לבוא עלי בעולם האמת שהנני הולך שמה, מכל מקום בטוח אני שהקלה גדולה תצמח לי ע"י ההתנצלות הזאת של הגזרה שנתכה עלי ע"י הברכה הנ"ל, שאצלי נהפכה לקללה והחשיכה עלי את כל חיי בעוה"ז ובעוה"ב, וכשההתנצלות הזאת תתקבל גם כן על לב גאון וצדיק הדור אקוה שתפלתו לעילוי נשמתי הנדחה תתקבל באופן שלכל הפחות במשך הזמנים אחרי קבלת העונשים והדינים הראויים לבוא עלי, על פי כל מעשי המכוערים והנוראים, יהיה לי בזה איזה תקון שתתקיים גם בי העלוב והחוטא השפל אותה ההבטחה שהבטיח הקב"ה גם לפושעי ישראל היותר גרועים "לבל ידח ממנו נדח".
רשת העצבים שלו, מיתרי לבבו השבור והפצוע היו רגישים מאד, מזועזעים ומרעידים בדבריו האחרונים האלה, ובגמרו את דבריו פרץ בזרם דמעות עד מחנק וכל איבריו רטטו, לסתותיו נפלו, גנח, רקק דם, שלד מדולדל...
כל אותו היום בער כאש בתנור, החרטה אכלה אותו בכל פה, קומץ עצמות יבשות בוערות... והבת ובעלה פניהם לבשו קדרות, לא יכלו עוד לכבוש את דמעות עיניהם והם שטפו בשפע, התהלכו סביבו על בהונות רגליהם כאילו דרכו על גבי גחלים, ולבותיהם דלקו באש החמלה והרחמים.
ראשו של החולה המסכן התחיל שוקע לאטו עד שצנח לגמרי על כפיו הרטובים מדמעות, קבר בהם את גולגלתו ובכה במרירות גדולה את מר גורלו, גידים כחולים בצבצו ועלו על פניו המכורסמים, חרס הנשבר... ציץ נובל... צל עובר...
חשכת הערב הלכה הלוך והתגבר ורק גניחת ההולך למות השביתה לרגעים את דמי המנוחה האפלה. והנה זקף החולה את עצמו, שלח מבט פחדים מסביב לו, מבטו נצמד אל פני בִתו כאילו בקש, כאילו התחנן, כאילו התפלל... ושוב נפל על יצועו ועצם את עיניו.
וי! וי! שאג פתאום ונלחץ אל משכבו בכח, ונפשו פרפרה בקרבו כצפור פצועה. חרדו אליו מיד בתו וחתנו: מה לך אבינו כי חרדת כה?...
--- אוי לי מיום הדין! אוי לי מיום התוכחה!... ופניו החוירו חורון-מות. ואחר קשתה עליו נשימתו, גוו נתכווץ, פלצות אחזתהו - הוציא את נשמתו בצעקת "שמע ישראל".
הרב דהורודנה ישב כל אותה העת הארוכה על כסאו מבלי לנוד ושמע בהקשבה גדולה את כל הספור המפליא הזה מפי האשה הכבודה בתו של משומד ה"בעל תשובה" ונתרשם מזה עד מאד, והוא בקדושתו קבל עליו לעשות מה שיהיה יכול לעשות לתקונה של הנשמה המסכנה והעלובה של אביה האומלל. האשה יצאה מאת פני הרב בנמוס ובהכנעה רבה ובחזקת טובה לאין קץ על החסד הגדול אשר עשה עם אביה הנדח.
הרבנים הדיינים ישבו בהחדר החיצון מלאים התפעלות על אשר רבם הצדיק מצא לו לנכון להקשיב בהתענינות כ"כ מרובה ספור ארוך מפי אשה, שלא כדרכו בקודש. והנה נגש אליהם הרב ואמר: אכן אין זה דרכי לשמוע שיחת נשים ובפרט באריכות כ"כ, ברם הספור הארוך והמפליא הזה אשר צריך בלי שום ספק להיות למוד לדורות לדעת להזהר מכל מחלוקת וביחוד להתרחק מכל דבר הנוגע לעלבונה של תורה ח"ו. וכאן ספר הרב לפני הדיינים שלו, את הספור על כל פרטיו. וסיים בדברי תוכחה אלו: הנכם רואים בעיניכם את האחרית המרה שהיתה למי שהצטיין בכתיבת כתבי-פלסתר בזלזול ת"ח, אעפ"י שהיתה כאן גם כן מחשבה שביסודה היה מונח "לשם שמים". מ"מ כל הנוגע בזה לא ינקה כי "אש היא עד אבדון תאכל" וירא ה' ינצל הימנה וחוטא ילכד בה, ואשרי הצדיקים יראי ה' הזהירים בכבודה של תורה, עליהם נאמר: והמשכילים יזהירו ככוכבים לעולם ועד.
הרה"צ הגאון רבי יעקב משה חרל"פ שליט"א (ר"מ בישיבת רבנו שיחי' "מרכז הרב") העיר לי הערה חשובה זו:
כשספרו אח"כ את דבר הברכה (לרך הנמול) המוזרה והעוקצת של היעב"ץ לבעל דבבא דידיה, ר' יהונתן אייבשיץ, נתלהבו פניו וענה בחום ואמר: אין הכי נמי, - והלואי! ... וד"ל.

בהקשר לסיפור זה מספרים - ואינני יודע אם זה מדוייק, אך המסר העולה מכאן הוא ודאי נכון - שאחר פטירת שני הרבנים עשו גדולי הדור שאלת חלום: מה עלה בגורלם בעולם העליון. אמרו להם מן השמים: שני הרבנים הגאונים מצאו מנוחתם במקום הראוי להם בגן עדן, אך תלמידיהם שהתערבו במחלוקת נענשים בגיהנם.
רבנים יכולים לחלוק ביניהם, וזה דיון לשם שמים, עם כל חריפותו. כשמתערבים התלמידים, זה תופס את האגו, וגם הרבנים - שאף הם בני אדם עם יצרים - נסחפים אחריהם, וכך המחלוקת צוברת תאוצה, ויש חוברות ומודעות וכתבי פלסתר, ואי אפשר לעצור את המחלוקת.
מובא בשם ספר חרדים, שהיה בית כנסת בעיר טבריה שהיתה בו מחלוקת, ואמר מישהו, שבגלל המחלוקת יהיה המקום הזה בית עבודה זרה, וכך היה. אינני יודע את מידת הדיוק ההסטורי שבסיפור, אך המסר ודאי נכון. מחלוקת הופכת כל דבר קדוש לעבודה זרה. לכן צריך לדעת להישמר מזה בכל תוקף. בלימוד ובכל ענין - לא להתנצח לא לענות לדברי מחלוקת, גם אם הם חריפים ויש הרבה מה לענות.
זוהי מעלתם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כ"ד ע"א). עלינו לעשות את מעשינו לשם שמים, בלי כל מחלוקת.
כל עשיה, חשובה ככל שתהיה, לא יכולה לחפות ולהתיר מחלוקת. נתחזק בשלום, ובזכותו ניגאל, בע"ה.


-------------------------------------------------------------------------------------------