לחיות עם פרשת השבוע פרשת ויקראהרב יהושע ויצמןכ"ט באדר ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



כופין אותו עד שיאמר רוצה אני


אנו פותחים בקריאת ספר ויקרא, ספר הקרבנות, שבועיים לפני חג הפסח, בעיצומה של השאלה והדרישה בהלכות הפסח.
מפסוקי הפרשה עולה נקודה חשובה, שיש בה להאיר את עניינו של חג הפסח - חג החרות (ויקרא א', א'-ג'):

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.

רש"י בעקבות חז"ל, כותב:

יקריב אותו - מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

הביטוי "יקריב אותו", משמע בכפיה, יקריב - "מכל מקום". ומיד אחר כך כתוב: "לרצונו". לכן "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
זהו משפט שאנו רגילים לאמרו, ועלינו לבחון אותו לחיות לאור האמירה העולה ממנו.
אמנם האדם אמר "רוצה אני", אך הוא אמר זאת בכפיה. האם זהו באמת מה שהוא רוצה? איך אפשר לראות באמירתו ביטוי לרצונו?
הרמב"ם מסביר את הביטוי: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (הל' גירושין פ"ב ה"כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר... ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל - רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

עדיין יש להבין, אין אנו מסתפקים בכך שיכתוב גט, אלא דורשים שיאמר "רוצה אני". מדוע? מדוע לא ניתן לכפותו, שהרי זהו הפירוש של רצונו להיות מישראל?

נראה, שאנו עומדים כאן על עומק המשמעות של רצונו של האדם.
הרצון - הוא אדם! אדם שעושה מעשה שלא מתוך רצון, אין זה נקרא שהוא עשה את המעשה. בהלכה אנו למדים שאדם שעשה דבר בלי שהתכוון לכך - פטור. האחרונים מגדירים1, שעשיה בלי כוונה לא קרויה על שם האדם. זהו מעשה שהטבע עשה, ולא האדם. רק מעשה בבחירה וברצון קרוי על שם האדם.
האדם הוא גם חלק ממערכת הטבע. כשעושה מעשה שלא כאדם - לא מתוך בחירה ומחשבה, הרי הוא ככח מכוחות הטבע, ואין זה נקרא על שם האדם.
מכאן אנו למדים, שהבחירה והחופש הם הדברים היקרים ביותר לאדם, הם המגדירים אותו כאדם.
זהו פירוש הדברים שאמר הרב אשלג: "אין כפיה ברוחניות" (תלמוד עשר הספירות, ח"א פ"ב). רוחניות חייבת לבוא מרצונו של האדם. אם אין זה בא מרצון - זה לא רוחני.
דבר שנעשה בכפיה איננו דבר רוחני, הבונה את אישיותו של האדם, ומוביל אותו להשגות גבוהות. הישגים יכולים להיות כאן, אך לא השגות.
על כן, כאשר התורה רוצה שאדם יעשה מעשה - חייבת להיות מידה מסויימת של רצון. אם לא אמר "רוצה אני", אין המעשה נקרא על שמו. מידה קטנה של רצון - אמירת "רוצה אני" מתוך ש"כופין אותו" - מקשרת את המעשה אל האדם.
יש מדרגות שונות של רצון. יש רצון פנימי ועמוק, ויש רצון חיצוני. אך חייבת להיות מידה של רצון במעשיו של האדם.
ניתן להרים לאדם אחר את היד. אין זה נקרא שהוא הרים את ידו. ניתן גם לשכנע אותו להרים את היד. אם הוא הרים - זה מעשה שנעשה ברצונו, גם אם הרצון הבזה נובע מאיום או מכפיה. הרמת היד היתה גילוי - קטן ביותר - של הרצון.

הבנת משמעותו של הרצון מובילה להבנה על חשיבותם של החופש ושל החרות.
מהו החופש האמיתי של האדם?
אני רגיל לענות על שאלה זו בעזרת סיפורו של אנטולי שרנסקי - כיום נתן שרנסקי. נאום הסיכום של המשפט שלו שנערך בברית המועצות, מצוטט בספר שכתבה רעייתו:

אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו לשופטים ופונה לאחיו לאוניד: "אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית יומתק גזר הדין. הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי. לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה אבל אין זה כך.
אני שמח שחייתי ביושר עם עצמי. מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני גם לא כשאיימו עלי במוות.
אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקווה שהאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העליה היהודית לא תפגענה בשחרור עמי.
חבריי יודעים כמה רציתי להחליף את פעילותי בתנועה היהודית בחיים בישראל עם אביטל שלי.
עמי פוזר בכל העולם במשך 2,000 שנה אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: 'לשנה הבאה בירושלים'. וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: 'לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: "אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש".

אף ששרנסקי אסיר, כלוא ואינו יכול לזוז - הוא בן חורין, ואילו שופטיו, שאחר המשפט הולכים לביתם - אינן בני חורין. מדוע? כי החרות האמיתית היא חרות המחשבה.
ניתן לקשור את ידיו ורגליו של האדם, ניתן לאטום את אזניו ואת עיניו. אי אפשר לכלוא את הרוח. האדם הוא המחשבה. אדם שיכול לומר במעמקי הטומאה של ברית המועצות "לשנה הבאה בירושלים" - נמצא בירושלים. במקום שמחשבותיו של אדם - שם הוא (הבעש"ט). על כן היה ברור, עוד כששרנסקי ישב בכלא, שהוא יגיע לירושלים. הוא כבר שם במחשבותיו, ועל כן יגיע גם בגופו.
אמרו חכמים (כתובות ע"ה ע"א):

"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון". אמר ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

מי שמצפה לראות את ארץ ישראל, הרי הוא כמי שנולד בה.
בכל מעשה של האדם נדרשת מידה של רצון. יש רצון נמוך שבא מתוך "כופין אותו", ויש רצון גבוה ועמוק, שמבטא את אישיותו של האדם בצורה מלאה. אך אי אפשר בלא רצון.
התורה מלמדת יסוד זה בפרשת הקרבנות, כיון שזו הדרך של קרבה לה' ודבקות בו. בקרבנות נמצאות ההשגות הרוחניות באמת, ועל כן דווקא בהם חשוב גילוי הרצון של האדם.

ההבנה הזו חשובה לחיים, ויש לה השלכות על כל מעשה ומעשה של האדם.
האם המעשה נעשה ברצון או בכפיה? זה תלוי באדם, בגישה שלו למעשה.
אדם הולך לאכול ארוחת ערב. האם הוא רוצה לאכול או חייב לאכול? תלוי בו. מצד אחד הוא חייב - אי אפשר לו לאדם בלא אכילה. מצד שני - אין הוא חייב לאכול עכשיו, ולאו דווקא את המזון הזה, ויכול הוא להחליט איך יאכל, מה ומתי.
יכול האדם להחליט אם הוא עושה את המעשה כאדם, מתוך מחשבה ובחירה, או עושה זאת כמעשה טבעי, כבהמה שאף היא אוכלת. אמנם האריה איננו נוטל ידיים לפני שהוא טורף את הג'ירפה, ואתה כן נוטל את ידיך, אך עם זאת אתה יכול לאכול כאחד היצורים הטבעיים שזקוקים למזון.
מצד שנטי, יכול אדם לחשוב קודם אכילתו, לבחור שזה מה שטוב ונכון לעשות, להבין את רצונו של הבורא בכך שברא אותו כיצור אוכל. בדרך זו האכילה הופכת למעשה אנושי, בחירי.

באותה מידה יכול אדם להתייחס לעבודתו.
חייב הוא ללכת לעבוד - כדי לפרנס את משפחתו. אז הוא עושה זאת כמי שכפאו שד, בין אם השד הזה הוא הבוס שלו או בני משפחתו שמצפים למשכורתו.
אך אפשר גם לעשות את זה מתוך רצון. לשמוח בכך שמפרנס את משפחתו - שכך ברא הקב"ה את עולמו. כך מקבל הוא מעבודתו את הערכים שהוא יכול לקבל ממנה, ומפרנס את בני ביתו בשמחה וברצון. זו שאלה של גישה, והתשובה עליה תלויה באדם.

מן הפרשה אנו למדים, שיכול האדם להחליט שהוא רוצה. כל חיינו אנו נעים במתח שבין הכפיה ובין הרצון, ואנו מחליטים איך להגדיר את החיים, "חיים ברצונו" או בכפיה.
החרות האמיתית שאנו שואפים אליה בחג החרות היא חרות המחשבה, היכולת של האדם לשלוט, לבחור ולחיות את חייו מתוך רצון.

חג חרות שמח!






1 עי' באתוון דאורייתא כלל כ"ד: "דמעשה בלי כוונה איננה מתייחסת אל האדם ונחשב כאילו לא עשה הוא המעשה כלל וזה טעם הפטור בכל דבר שאינו מתכוון".



-------------------------------------------------------------------------------------------