לחיות עם פרשת השבוע פרשת נשאהרב יהושע ויצמןד' בסיון ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



שייכותנו להר סיני


פרשת נשא נקראת ברוב השנים לאחר חג השבועות. אומר על כך ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק נשא, ז'):

איתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזוהר הקדוש בגודל האיכות, היינו האדרא רבה דייקא בפרשה זו יותר משאר הפרשיות. משום שעל פי רוב קוראים תמיד פרשת נשא אחר שבועות זמן מתן תורתינו לזה בא השפעה גדולה בדברי תורה בשבת זה.

האריכות הגדולה במדרש באה בדרשות על פרשת הנשיאים שבסוף פרשת נשא. חז"ל עומדים על כך, שאף שכל הנשיאים הקריבו קרבן זהה, כל אחד הקריבו לשם כוונה אחרת, על פי עניינו וענין שבטו - יהודה על שם המלכות, יששכר על שם התורה וכדומה.
נקודה יסודית העולה מדרשות אלו של חז"ל היא שהריבוי של התורה הוא מצד המקבלים. מצד הנותן יש תורה אחת, ספר אחד. אך המפגש של התורה עם נפשו של כל אדם, עם אישיותו ותפקידו - יוצר ספרים רבים עד אין קץ. האור הוא אותו אור, והכלי שאליו מושפע האור הוא היוצר את השינוי. כך מקרבן אחד שהקריבו הנשיאים נוצר שפע של תורה, מלכות, פרנסה ועוד - על פי השינויים במהותם של המקבלים את השפע שהקרבן משפיע.

נעיין בפסוק אחד הפותח את פרשת קרבנות הנשיאים (במדבר ז', ב'):

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים.

הנשיאים מכונים כאן בארבע כינויים, המלמדים על ארבעה מעגלים שבהם יש לנשיאים תפקיד.
א. נשיאי ישראל - אומה.
ב. ראשי בית אבותם - משפחה.
ג. נשיאי המטות - שבט.
ד. העומדים על הפקודים - אדם. הנשיאים סייעו למשה לפקוד כל אחד ואחד מישראל (במדבר א', ד'):

וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.


א. המעגל האישי. הנשיא הוא נשיא של כל אדם ואדם. המעגל הראשון הוא האדם עצמו, צרכיו, אישיותו, נפשו, האות שלו בתורה. כל אדם הוא עולם מלא ויש דברים שבהם הוא מופיע כאדם שלם מצד עצמו.
ב. המעגל המשפחתי. אדם חי בתוך משפחה. יש בנפשו של האדם "תאים" משפחתיים, והמשפחה היא חלק בלתי נפרד מן החיים. גם אדם שמשנה את אורח חייו מן ההורים - קיבל את הכח לעשות את השינוי מהוריו.
אדם בשם "נמרוד" חזר בתשובה. מסתבר שאת הכח למרוד בהוריו ולעשות שינוי הוא קיבל מהוריו. הוריו מרדו בדורות הקודמים, ובטאו זאת בשם של בנם: "נמרוד", והבן הזה מרד אף הוא - מכח אותה מרידה של הוריו - וחזר לדרכם של הדורות הקודמים.
חלקים בנפשו של האדם בנויים למערך המשפחתי, ועל האדם לבנות אותם בצורה נכונה. הדבר בולט בגילאים צעירים יותר, שאז הילד תלוי לחלוטין באמו ובמשפחתו, שעל כן נקרא תינוק - על שם יניקתו, וילד - על שם לידתו. אולם לאורך כל חייו של האדם יש צורך לבנות את הקשרים המשפחתיים בצורה נכונה.
ג. המעגל השבטי. בזמן שאין יחוס לשבטים, הרי שזהו המעגל הקהילתי. אף בתורה נקרא כל שבט בשם "קהל" (עי' הוריות ה' ע"ב).
הקהילה היא מעגל רחב יותר של חברה שבה האדם חי. זוהי יצירה מלאכותית, ולא טבעית כמו המשפחה, אך ההכנה לחיים חברתיים אלו קיימת באדם ביצירתו. האדם הוא יצור חברתי, והשייכות לקהילה ולחברה נוגעת בנקודות עמוקות בנפש האדם.
ד. המעגל הלאומי. האדם צריך להיות שייך לאומה מסויימת.
עלינו לזכור זאת במאבקנו אל מול הערבים. אף אם ניתן להם פרנסה, ושלטון מקומי, ופיתוח אישי ומשפחתי וקהילתי - עדיין ירגישו חסר, משום שהצד הלאומי לא בא לידי ביטוי. ממילא תתפתח מצידם עוינות ושנאה כלפינו.
נפשו של האדם מכילה "איברים" לאומיים, שצריכים לבוא לידי ביטוי.
פרופסור קציר בספרו "בכור המהפכה המדעית" מתאר תופעה טבעית מעניינת (עמ' 86):

כשמחנות נמלים לבנות נתקלים במסעותיהם במכשולי אש, מטילות עצמן רבבות נמלים אל תוך הלהבות ומכבות אותן בגופן כדי לפרוץ דרך למחנה כולו. אולם התנהגות זו אינה בגדר מעשה גבורה עליון של אידיאליסט, אלא תגובה אוטומטית של מכונה קטנה, אשר פעולותיה נקבעות על ידי גורמי התורשה. כולנו נסכים, שאין ליחס לה לנמלה תכונות מוסריות, מאחר שאין היא יכולה להחליט על פעולתה בדרך של בחירה חופשית ושיפוט עצמי.

הנכונות למסור את הנפש למען הכלל היא צורך קיומי טבעי, שאף הנמלים חיות על פיו. יצר הקיום האישי מורה להם לברוח מהאש, אך יצר הקיום של המין בכללו חזק ממנו והוא מורה לנמלים להיכנס לאש ולכבותה בגופן.
תכונה טבעית זו של שייכות לכלל היא המקור ממנו שואב האדם את הכח למסירות נפש למען האומה בעת מלחמה. זו תופעה שקיימת בכל האומות ולא רק בישראל. יצר הקיום הלאומי הוא תכונה שבאה לידי ביטוי בזמנים כגון מלחמה.

הפסוק מלמד שהאדם צריך להיות שייך. אין הוא יצור תלוש, אלא יצור שייך, שמכה שורשים במציאות שהוא חי בה - במשפחה, בקהילה ובאומה. הצורך הזה קיים בכל יצור חי, וגם באדם. באדם זו תכונה בחירית. יכול אדם לנתק עצמו ממעגלי החיים שלו. עלינו לדעת שניתוק כזה פוגע בראש ובראשונה באדם עצמו. מי ש"ברוגז" עם הוריו והוא מנתק את הקשר איתם - מעניש את עצמו בעיקר, משום שהצורך להיות שייך למשפחה נפגע, והאדם מופיע בעולם בצורה חסרה.
החידוש בפסוק הוא, שנשיא אחד מילא את כל התפקידים - הוא היה נשיא של כל אחד ואחד, נשיא משפחה, נשיא שבט ונשיא של האומה. המעגלים שלובים זה בזה וקשורים זה לזה.

ספירת העומר מחברת בין חג הפסח לחג השבועות - בין החג המשפחתי לחג הלאומי.
פסח בונה את התא המשפחתי. מצות "והגדת לבנך", יחד עם אכילת הפסח בחבורה משפחתית - "שה לבית אבות", בונות את התא המשפחתי בצורה יציבה וחזקה.
בחג השבועות נבנה הצד הכללי של העם. כדי לקבל את התורה היו צריכים ישראל להיות "כאיש אחד בלב אחד". כל העם יחד עמד תחת ההר לקבל את התורה. אלו הן שתי הבחינות שנבנות בימים האלו - הצד המשפחתי והצד הלאומי.

נקודה חשובה שעולה מן הדברים ביחס לחג השבועות - אנו שייכים לתורה. כל אחד ואחד מישראל שייך לתורה, וזו תחושה של שייכות שצריכה ללוות אותנו. בלעדינו התורה לא קיימת, שהרי התורה שבעל פה בנויה על אנשים הנושאים אותה - עלינו.
הרמח"ל כותב שמעמד הר סיני אינו שלם בלי שכל אחד ואחד לומד את התורה (אדיר במרום עמ' ע'):

...ולכן התורה אין לה שינוי כלל. כי הכלים נראו בהם שינוי מהנהגה להנהגה, אך הא"ס ית"ש הוא אחד בלא שינוי כלל, וכבר פירשתי זה במקום אחר. והנה לגילוי גדול כזה צריך נשמה מוכנת, ורק נשמת משה היא זאת... ולכן נאמר, "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות י"ט). כי כך צריך להתחבר סיני במשה, ומשם יוצאת כל התורה לכל ישראל. ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג'), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני. ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. וא"כ מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת.

אדם שבא לעולם ולא גילה את חלקו בתורה - אין זו בעיה שלו בלבד, אלא בעיה של התורה. התורה זקוקה לנו בשביל השלמתה, ועל כן היא חלק בלתי נפרד מן החיים שלנו. ידיעה זו נותנת תחושה עמוקה של שייכות וקישור אל התורה. אנו חלק מן התורה ושייכים אליה, כמו שאנו שייכים למשפחה.
הצער על מציאותם של אנשים שאינם לומדים תורה, איננו רק עליהם ועל נשמתם שאיננה ממלאת את תפקידה. זהו צער על התורה. אנחנו לא יכולים ללמוד תורה שלמה בלי המבט של כל אחד ואחד מישראל. מי שלמד תורה עם אדם שהיה רחוק מתורה חש שיש נקודות מבט שהוא מוסיף לתורה שאתה אינך יכול להוסיפם. על כן אנו שואפים שכל ישראל ילמדו תורה. לא בשביל עצמם בלבד, אלא בשביל התורה ושלמותה.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות התורה ב', א'):

והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו...

אדם שקורא מימרא בגמרא ומסביר אותה במילותיו - יוצר מציאות חדשה של תורה שלא היתה קיימת עד אליו ולא תהיה קיימת אחריו. מעמד הר סיני המתין עד שילמד בשביל השלמת הופעת התורה בישראל.
לימוד תורה הוא יצירה של תורה שבעל פה, המופיעה באנשים הלומדים את התורה, ולא בספרים. כאשר אדם איננו לומד תורה, אנו קוראים לכך "ביטול תורה", ולא רק "ביטול זמן". התורה מתבטלת וחסרה כאשר אנשים אינם למדים אותה כראוי.
לקראת חג השבועות אנו צריכים להעצים בקרבנו את תחושת השייכות לתורה, ואת ההבנה כי יש לנו חלק מרכזי בהשלמתו של מעמד הר סיני.
השלמת התורה שייכת לכל אחד מארבעת המעגלים בהם חי ופועל האדם.
המעגל האישי כולל את לימוד התורה וקיום המצוות האישי.
המעגל המשפחתי כולל מצוות שמתקיימות ברמה המשפחתית - לימוד תורה לבנים, קרבן הפסח ועוד.
במעגל הקהילתי כלולות מצוות כמו תפילה במנין. אדם שמפסיד תפילה במנין ואינו רואה בה ערך - חסר לו חלק מהותי בהופעת הנפש שלו. כח הציבור והקהילה שקיים באדם לא בא לידי ביטוי, ויש בזה בעיה בתחושת השייכות של האדם.
המעגל הלאומי כולל מצוות לאומיות ובראשן השירות בצבא, ומערכות נוספות בהן מוציא האדם אל הפועל את הנפש הלאומית שבו.
המפגש של האדם עם התורה יוצר פנים חדשות בכל אחד מן המעגלים הללו.


-------------------------------------------------------------------------------------------