מדרש איכה רבה הרב יהושע ויצמןט"ז תמוז תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


איכה רבה פתיחה י"ז - התלוצצות האומות על עם ישראל


רבי אבהו פתח "ישיחו בי יושבי שער", אלו אומות העולם, שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, "ונגינות שותי שכר", מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי, ואומרים: בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי, והן אומרין אלו לאלו: כמה שנים את בעי מחי, והן אומרים: כחלוקא דיהודאי דשבתא. ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו, והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המתים לתיטרון שלהם וראשו מגולח, והן אומרין אלו לאלו: על מה ראשו של זה מגולח, והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגיעין כל ימות השבת אוכלין בשבת, ואין להם עצים לבשל בהן והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר, וסכין בשמן לפיכך השמן ביוקר. דבר אחר, "ישיחו בי יושבי שער", אלו ישראל, שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, "ונגינות שותי שכר", מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב, יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה.

פירוש המדרש

רבי אבהו פתח - כשהיה לומד את מגילת איכה היה פותח בפסוק (תהלים ס"ט, י"ג): "יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר", והיה דורש: "ישיחו בי יושבי שער", אלו אומות העולם, שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, "ונגינות שותי שכר", מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי, ואומרים: אנו צריכים להזהר, בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי - כדי שלא נהיה חרבים ומבוזים כמו היהודים. והן אומרין אלו לאלו: כמה שנים את בעי מחי - כמה שנים אתה צריך ללקות ולהענש? והן אומרים: כחלוקא דיהודאי דשבתא - כמו החלוק של היהודים שהם מחליפים אותו רק בשבת, ולכן צריך לכבס אותו היטב והוא לוקה הרבה בכביסתו. ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו - והוא נראה כאבל, לבוש בגדי שק, והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה - של הגמל, והוא מתאבל עליהם - על החוחים שלו שאכלו אותם היהודים. ומכניסים את המתים - אדם המחופש כמת לתיטרון שלהם וראשו מגולח, והן אומרין אלו לאלו: על מה ראשו של זה מגולח, והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגיעין כל ימות השבת אוכלין בשבת - והם מכלים את ממונם על השבת, ואין להם משום כך עצים לבשל בהן, והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן, והם ישנים בארץ - כי מטותיהם נשרפו, ומתעפרים בעפר, וסכין בשמן כדי לנקות את הראש מן העפר, לפיכך השמן ביוקר - ואדם זה מגלח את ראשו כדי שלא יצטרך לסוך שערו בשמן. דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "ישיחו בי יושבי שער", אלו ישראל, שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, "ונגינות שותי שכר", מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב - סעודה לפני תשעה באב, ועי' בשיעור על ביטוי מיוחד זה, יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה - בניגוד לאומות העולם שמתלוצצים בסעודותיהם, אנו אבלים על החורבן בסעודתנו.


נושאי השיעור: א. הפסוק שבו פתח רבי אבהו עוסק בהתייחסות לצום. ב. החורבן מוביל לשבירת התפקיד של ישראל בעולם. ג. האומות לועגות למצוות כיון שהמצוות מתקיימות בעת החורבן בצורה חלקית וחסרה. ד. הליצנות כלפי המצוות מלמדת שהתורה מאיימת על הגויים ודורשת התמודדות והתייחסות. ה. הליצנות נותנת תקוה ואמונה שבעתיד התורה תופיע בשלמותה. ו. "סעודת תשעה באב" - כינוי לצום, שהוא אכילה של הנשמה. ז. "סעודת תשעה באב" - מתוך אמונה שיהפוך ליום שמחה.

רבי אבהו דורש את הפסוק מתהלים בשתי צורות המנוגדות זו לזו בקיצוניות. האחת על אומות העולם המתלוצצים על ישראל, והשניה על ישראל המתאבלים על החורבן.
נראה, שאין אלו שני מדרשים, אלא מדרש אחד, המראה את שני הצדדים של הענין. כך מובא במדרש מקביל1:

"ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", וכתיב בתריה: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'". אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו: "ואני תפלתי לך ה'".

אלו הן שתי צורות לדרוש את הפסוק, והן מעמידות את ישראל מול האומות. כשהאומות "שותי שכר", התוצאה היא לעג וקלס לישראל, וכשאנו "שותי שכר", אנו אומרים קינות או מתפללים לה'.

דרשת הפסוק
רבי אבהו פתח את דרשתו על מגילת איכה בפסוק מתהלים.
אחת הדרכים בלימוד המדרש היא התבוננות בפסוקים שמביא המדרש. כאן הדבר חשוב במיוחד בפתיחה מעין זו - מה הביא את רבי אבהו, בלמדו את מגילת איכה, להיזכר בפסוק בתהלים? מה יש בפסוק בתהלים שקשור לאיכה?
עיון בפסוק ובהקשרו מבהיר את הדברים (תהלים ס"ט, ח'-י"ד):

כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי.
מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי.
כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי.
וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי.
וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל.
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר.
וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.

הפסוקים עוסקים בצום ובתענית, ומובן מדוע דרשם רבי אבהו על כפתיחה למגילת איכה ובקשר ל"סעודת תשעה באב". דוד אומר שהוא לובש בגדי שק, כביטוי לאבלות, ואויביו הופכים זאת למשל וללעג. רבי אבהו דורש זאת על לעגם של האומות, המלבישים את הגמל בגדי אבלות כלעג לישראל.
הפסוקים כולם מתארים את הלעג שדוד סופג בגלל צומו ותעניתו, ועל כן דרש רבי אבהו את הפסוקים על אומות העולם הלועגים לישראל.
מול "ואהי להם למשל" מעמיד דוד את "ואני תפלתי". הפסוק בתווך, שבו פתח רבי אבהו: "ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר", נדרש לשני הצדדים - כהמשך למשל של הגויים, וכפתיחה לתפלתם של עם ישראל.

"וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל"
הדרשה הראשונה של רבי אבהו עוסקת באריכות בלעגם של הגויים על ישראל.
יש להבין - איזה ענין יש לנו בלעג זה? מדוע מתעניין רבי אבהו בהלצות של הגויים על התורה ומצוותיה?

המדרש מלמד, שהחורבן לא הסתיים בהחרבת בית המקדש. זהו השלב הראשון של החורבן, והוא ממשיך אחר כך, בשבירת התפקיד של עם ישראל בעולם.
לעם ישראל יש תפקיד בעולם. עם ישראל צריך להביא לעולם את אורה של התורה, כך שיראו הגויים "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד', ח'). במצב השלם הגוים משבחים את החוקים הצדיקים של עם ישראל. כאשר יורד עם ישראל מתפקידו, הגויים מזלזלים בתורה ובמצוות, וזה עוקר את התפקיד של עם ישראל בקרב הגויים.
החורבן הוא הפכי לתפקיד של עם ישראל, להביא את דבר ה' לאומות. הלעג של האומות הוא ביטוי לחוסר היכולת של עם ישראל למלא את תפקידו.

משמעות הדברים
יש להבין את משמעות המדרש, ואת המסר שאנו צריכים לשאת איתנו מלימודו.
א. כיצד תורה שיוצרה מעיד עליה שהיא "חוקים ומשפטים צדיקים", הופכת ללעג וקלס?
השביעית, למשל, שבה עוסק המדרש. השביעית היא מצוה בעלת משמעויות מוסריות, חברתיות ולאומיות עמוקות ביותר. מצוה זו יכולה להיות סמל למוסר ולצדק - הפקרת השדות לטובת העניים, דאגה לחלש ואפילו לחיות - אלו הם ערכים שאנו יכולים להתפאר בהם, וללמדם לגויים. הכיצד הפכה מצוה זו ללעג וקלס, שהגמל מתאבל על קוציו? איפה הצדק של השביעית? מדוע הגויים אינם מתייחסים אליו?
המדרש עוסק גם בשבת. השבת היא מצוה שהעולם כולו למד מעם ישראל. כשהאומות עוד לא חשבו כלל במונחים חברתיים, על חוקי עבודה, התורה כבר ציותה על יום מנוחה שבועי. איך הפכה מצוה זו לקלס?
מצות השביעית בתפארתה היא אכן מצוה שאנו יכולים להתפאר בה. כאשר עם ישראל יושב בארצו בשלמות, בית המקדש בנוי, מלוכה ונבואה מנחים את דרכו של העם וכל המערכות השלטוניות והרוחניות בנויות כראוי, אז המצוות הן ביטוי להיותנו "עם חכם ונבון". אך כאשר המצב של העם אינו שלם - בית המקדש חרב, חלקו הגדול של עם ישראל בגלות, שמירת תורה ומצוות אינן נחלת העם כולו, אין נביא ואין מלך ואין כהן גדול - מהוות המצוות חיקוי למצב השלם. החיקוי הופך את המצוות לדבר מגוחך.
כך השמיטה, תחת שתהיה שנה שבה אוכלים האביונים את התבואה הגדלה בהפקר, נאלצים האביונים לקנות ביוקר תבואה של "אוצר בית דין". פעמים שאדם מקיים את מצוות השמיטה רק בכך שיש לו בביתו פח לירקות שגדלו בקדושת שביעית. בדורנו השביעית היא מקור למחלוקות ולתחרות בין רבנויות - האם זו השמיטה שהתורה דברה עליה?
שנת השמיטה כפי שאנו פוגשים בה ומקיימים אותה היום היא ביטוי מובהק לחורבן שעם ישראל שרוי בו. השמיטה איבדה את המשמעות שהתורה העניקה לה, ואנו נשארנו עם הד קלוש, שיוצר גיחוך יותר מאשר הערכה.
השמיטה, כפי שמרגישים הגויים, היא ביטוי נאמן להבדל בין המצב השלם של עם ישראל ובין המצב החסר בגלות, ועל כן הם לועגים למצבנו היום. התורה הופכת להיות דבר מוזר ונלעג כשהיא מתקיימת שלא בצורה שלמה ומלאה.
כמו השמיטה כך הלכות ומצוות אחרות. התורה שמיועדת להיות לאור עולם, הופכת ללעג ולקלס בזמן החורבן. על כן הלעג של האומות כואב בצורה אמיתית, שכן הוא מבטא את המצב העגום שבו נמצאים עם ישראל ותורתו.

ב. במחשבה ראשונה, נראה שיש לנו טענה כלפי אומות העולם: מדוע אתם מתלוצצים עלינו? לא די לכם הצער על כך שאנו בגלות, אתם מוסיפים לנו צער בלעגכם?
במחשבה שניה יש לשאול - וכי אנו איננו מתלוצצים על הגויים ועל אמונתם? אמרו חכמים (מגילה כ"ה ע"ב):

אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא...

אולם, הבדל גדול יש בין ישראל והאומות בענין זה. אנו מצויים בין האומות, ופוגשים בעבודה זרה בעל כרחנו. אין אנו יכולים להימנע מלהתייחס לכך. על כן אנו בוחרים ביחס של ליצנות, הממעיט את ההשפעה של עבודה זרה עלינו. אנו מציגים את העבודה זרה באור נלעג, כדי שלא תשפיע עלינו לרעה.
אולם, על האומות יש לתמוה. מה להם ולאמונתנו? אנו עם קטן, שלא מאיים, לכאורה, על האומות ועל אמונתם, ועל כן יש לתמוה מה מביא את האומות להתייחס אלינו בכלל, וללעוג לנו?
אין זאת אלא שהאומות צריכות להתגונן מפנינו, והליצנות היא צורה של התגוננות. האמת של התורה מאיימת עליהם, ואכפת להם מה התורה אומרת ואיך ניתן לתקוף אותה. הם מכירים את התורה לפרטי פרטים - מה מותר ומה אסור לאכול בשביעית, מה אוכלים ומה לובשים בשבת, ועוד.

הדבר דומה, להבדיל, ליחס של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לתורה ולשומריה. הם מרגישים שהתורה מאיימת עליהם, ואכפת להם מה התורה אומרת להם.
לאחר רצח רבין שהיתי בשבת בקיבוץ מזרע, במסגרת מפגשי דתיים וחילוניים. אחד הדברים שהפתיעו אותי באותה שבת, היה האמירה: למה הרב שך אומר עלינו שאנו "אוכלי שפנים"? הם אכן אוכלים שפנים, ל"ע, אבל מפריע להם שהרב מבני ברק, על גילו המופלג, מכנה אותם כך. וכי אין הם עושים דברים אחרים, טובים וחשובים, למען עם ישראל? לכאורה ניתן היה לצפות שהם יתעלמו מן הדברים הללו. אולם אין זה כך, ודבריו של הרב שך מפריעים לאותם יהודים. האמת של התורה מאיימת ויוצרת צורך להגיב ולהתגונן בפני מי שלא חי לאורה.

ג. הקושי הגדול שאנו חשים כשהאומות מתלוצצות על התורה ומצוותיה, נותן לנו גם תקוה גדולה.
דברי האומות מעמידים למול עינינו את המצב החסר בו נמצא עם ישראל ואת החלקיות שבה מתקיימות המצוות בזמן זה. יחד עם זאת, דברים אלו מלמדים אותנו עד כמה התורה גדולה, ועד כמה השפעתה על העולם כולו משמעותית. הרי אף הצורה החסרה והחלקית שבה מופיעה התורה היום יוצרת איום אצל אומות העולם, ואין להם דרך להתמודד איתו בלתי ליצנות ולעג. אין ספק שבגדולתה ובשלמותה יכולה התורה לשנות את העולם כולו. הצער הגדול בזמן החורבן נותן תקוה שאמת גדולה זו עתידה להופיע בשלמותה, ולרומם את העולם כולו.

"סעודת תשעה באב"
לאור דברים אלו, נראה לבאר את הביטוי המיוחד המוזכר במדרש: "סעודת תשעה באב".
המפרשים מעירים שבסעודה המפסקת שקודם תשעה באב אסורים בשתיית יין, ואיך מובא במדרש "ומשתכרין בסעודת תשעה באב", ומבארים זאת בדרכים שונות.
יתכן, שהביטוי "סעודת תשעה באב" הוא כינוי לצום בלשון סגי נהור.
לגבי יום כפור מבואר בספרים, שצום יום כפור הוא "אכילה עליונה"2. אכילה רגילה היא אכילה מסויימת ומצומצמת, והיא מזינה חלקים מסויימים בגוף. כאשר האדם לא אוכל, פעמים שהוא מתעלה למדרגה שבה האכילה היא של הנשמה. הגוף נמנע מלאכות ואז יכולה הנשמה לאכול, ואכילתה היא עליונה וכללית יותר.
דוגמא לכך ניתן לראות בתחום אחר. באור יום אנו רואים היטב, וטווח הראיה שלנו מסויים ומצומצם לכמה קילומטרים בודדים. בלילה, כאשר אין אנו יכולים לראות היטב את העולם הקרוב, אנו עוברים למדרגה עליונה יותר של ראיה, ואנו חוזים בכוכבים שמרחקם מאיתנו אלפי שנות אור. אף מבחינה רוחנית כך הוא. כדי לראות את יחוד ה' הכולל את כל הבריאה כולה, אנו עוצמים את עינינו ואומרים "שמע ישראל". עצימת העינים באה לבל נראה את המציאות המפורדת הגלויה לנו. העדר הראיה מנשא את האדם לראיה עליונה יותר, וכך גם העדר האכילה מוביל לאכילה עליונה יותר.
גם הביטוי "לשון סגי נהור" משמעותו כך, שכן "סגי נהור" הוא "הרבה אור" ואנו מכנים כך את האדם שאיננו רואה כלל. מדוע? משום שחוסר הראיה הוא לפעמים ביטוי לאור כה גדול, שאין העין יכולה לעמוד בו, והוא גורם לחושך.

ההבנה הזו עשויה להקל על האדם את התמודדות עם הצום. בעומק המציאות הוא אוכל כל היום, לא רק בזמן הסעודה, אלא כל היום נשמתו אוכלת, אכילה עליונה ורוחנית. היודע זאת - יכול לעבור את שעות הצום בצורה קלה ונעימה יותר.

יתכן עוד לבאר, שהביטוי "סעודת תשעה באב" בא לבטא את האמונה שלנו כי ימים אלו יהפכו לימי שמחה. העובדה שביום זה חרב המקדש מלמדת כי זהו יום בעל עוצמה גדולה. כיום העוצמה הזו באה לידי ביטוי בחורבן, ואנו חווים זאת על בשרנו בליצנותם של הגויים על התורה, כמובא במדרש. אולם כאשר תתגלה האמת הגדולה של התורה, ותופיע העוצמה הפנימית של יום תשעה באב, יהיה זה יום שמחה, ואז נזכה ל"סעודת תשעה באב" בצורה אמיתית. כבר היום אנו מכנים את הסעודה של ערב תשעה באב בשם זה, כדי לבטא את האמונה שתשעה באב יהפוך ליום שמחה, ותתגלה העוצמה החיובית שלו.






1 מדרש זה מצוטט בטור או"ח סי' רצ"ב ובעוד ראשונים, ואינו נמצא במדרשים שלפנינו.
2 עי' ב"משוש הארץ", עמ' קצ"ה.



-------------------------------------------------------------------------------------------