מוסר מה יוצא ממוקיון שלומד תורה הרב יהושע ויצמןכ"ד בתמוז ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


מה יוצא ממוקיון שלומד תורה?


בשיחה זו נעסוק בפן נוסף ביחס לתרבות שאנו חיים בה.
הדבר קשור גם לחוברת שחולקה לתלמידי הישיבה, ובה פירוט השיעורים בגמרא שינתנו בשנה הבאה. כל ר"מ כתב את הדרישות שבהן צריך לעמוד מי שרוצה להצטרף לשיעורו. בפירוט הדרישות לשיעור שלי כתבתי, בין השאר:

עזיבת סממני התרבות הקלוקלת דוגמת סרטים, עיתונים וכדומה שמקורם ביוצרים בלתי ראויים (רק אנשי קודש ראויים להיות יוצרי קודש. על פי לשונו של הרב קוק). דרישה זו באה כיון שאנו שואפים להפגש גם עם מקורות פנימיים העוסקים בסוגיות הנלמדות.

הדרישה הזו עוררה דיון בין התלמידים, וחלקם שאלו אותי על מקורה ומטרתה.

נעסוק בגמרא שהזכרנו פעמים רבות בהקשר זה (עבודה זרה י"ח ע"ב):

תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר (תהלים א'): "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו", הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.
רש"י: לאיצטדינין - מקום שמנגחין את השור. ולכרקום - מצור ועושין שם שחוק וליצנות. את הנחשים - מנחשים ומכשפים. ואת החברים - לוחשי נחשים. בוקיון מוקיון לוליון סלגריון - כולן מיני ליצנים הן. הא למדת - מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להכי לאו בתורת ה' חפצו.

שואלים על דברי הגמרא, "הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה" - וכי הם עצמם לא ביטול תורה ורק מביא לביטול תורה. הרי הגמרא עצמה קוראת לזה מושב לצים, וודאי שלא למדים שם תורה, אז מדוע הגמרא אומרת רק שזה מביא לביטול תורה.
כוונת הגמרא היא, שגם אחר שעוזב האדם את האיצטדיון, ולומד תורה - אז זהו ביטול תורה. כאשר אדם נפגש עם דברי התורה, השאלה היסודית היא מי נפגש עם התורה - אדם מישראל עם נשמה אלוקית, או מוקיון שהיה זה עתה באיצטדיון?
הבעיה היא, שאדם שבא ממופע של מוקיון ללימוד התורה, זה בעצם מוקיון שלומד תורה. גם בתורה הוא מחפש ריגושים, ורק אם אביי יצליח להתחרות עם מכבי תל אביב בעוצמת הריגוש וברמת האדרנלין בדם - הוא יסכים לשמוע את דבריו...
הגמרא עומדת על שתי בעיות שיש בהליכה למקומות אלו. האחת היא שזה מושב לצים - אוירה של ליצנות, צעקות, אלימות וכדומה. הבעיה השניה מתרחשת לאחר מכן, והיא האדם שיוצא ממקום כזה. הצורה שבה נבנה האדם במקומות אלו - היא מביאה לידי ביטול תורה, דווקא בעת הלימוד של אותו אדם. הביטוי "ביטול תורה" מלמד שהבעיה היא לא רק של האדם אלא גם של התורה. התורה מתבטלת כאשר לומדיה הם תוצר תרבות של מוקיונים. כשהוא לא עוסק בתורה זה לא ביטול תורה אלא בזבוז זמן. ביטול תורה נעשה כשיש לימוד, אך הוא לא נעשה כראוי. אלו סברות יכול לחדש אדם שהגיע מהופעה של מוקיון? אלו עומקים יכול הוא להשיג? פלא שיש המתלוננים שהם לא מתחברים לגמרא? חלילה לנו אם היו מתחברים. אם אדם שמתלהב מליצנות ושטויות יראה בסברות של התורה דבר רציני - זו בעיה של התורה. ודאי שהלימוד לא נראה לו ולו מושך אותו, הרי מוחו שטוף בהבלים.
חז"ל למדים זאת מהפסוק (תהלים א', א'-ב'):

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

אדם שמתרחק ממושב לצים, מעצת רשעים ומדרך חטאים, ורק בתורת ה' חפצו וכל מעייניו - הוא יהגה יומם ולילה, וזו "תורתו" - התורה היא שלו, והלימוד שלו הוא לימוד ראוי.
אך אם העולם התרבותי שלו הוא בסרטים, בעיתונים, בתחרויות ספורט - אין סיכוי שהוא יוכל להבין את עומקיה של התורה. זהו ביטול תורה. איזו תורה יכולה לצאת מאדם כזה?
מושב לצים זו בעיה של האדם, שמבזבז את זמנו. ביטול תורה הוא בעיה של התורה, שלא מופיעה כראוי כאשר למדים בה אנשים שמלאו את מוחם בדברים לא ראויים.
יש חלקים בתורה, ובעיקר בפנימיות התורה, שלא ניתן להבין אותם כאשר הראש נתון בתרבות הגויית, תרבות של לצים, רשעים וחטאים.
"מושב לצים" מתאים לתחרויות ספורט, למשל, שהם הבל וריק שאין בו ממש.
"עצת רשעים" יכולה להיות כאשר אדם רואה סרטים, שנעשו על ידי אנשים שערכיהם הם אלימות, פריצות, ועוד ערכים שליליים. פרי ידיהם של אנשים כאלו זה "עצת רשעים", ואשרי מי שמתרחק ממנה. הניזון מעצת רשעים פוגע בצורה ההסתכלות שלו על העולם, בעצה שהוא יתן, בעולם הערכים שלו ובדרך החשיבה שלו. גם טוב הלב של האדם נפגע מזה שהוא נבנה מעצת רשעים.
"דרך חטאים" מתייחס לבעיות שבין אדם לחברו. אדם שקורא עיתונים המלאים רכילות, לשון הרע, גילויים של רוע - זה פוגע בעצם הנפש שלו. כך אי אפשר ללמוד תורה.
רק מי שבתורת ה' חפצו, שמשם הוא שואב את עולם הערכים, את צורת ההתייחסות לעולם ואת טוב הלב - אז התורה הופכת להיות שלו, "תורתו", ואז הנפש יכולה לקבל תורה ולתת עצה נכונה.

גם מי שכבר נכנס לבית המדרש ולומד תורה, צריך עמל רב כדי להבין את משמעות התורה ככתבי הקודש, את משמעותו של כל פסוק בתורה שבכתב, ושל כל אמירה בתורה שבעל פה. זוהי התייחסות שנבנית בעמל רב, ולא ניתן להגיע לכך בלי לעזוב את התרבות השלילית ולהיכנס לבית המדרש.
מי שהעולם התרבותי שלו ניזון משטויות ומתועבות, חלילה, רחוק מאוד מהקודש, נפשו מלאה בחולין ואף בזוהמה - האם הוא יכול להבין את המושג "קודש"?
ממילא מושפעת מכך ההתייחסות ללימוד תורה - הדקדוק בכל מילה, האכפתיות ממה שאומרים חכמים, הרצון החזק להעמיק, להבין את דבר ה' ואת ההנהגה האלוקית המופיעה בסוגיה. כל אלו דורשים הכנה, ומי שחפצו נותן בהבלים - איך יזכה לתורה?
הדרישה של עזיבת התרבות הקלוקלת נכונה לכל שיעור בדברי תורה. אמנם רבים רחוקים מכך כרגע, אך דרישה זו לכל הפחות מציבה שאיפה בפני כל אחד - יש שלב בחיים שבו צריך להפסיק עם צריכת התרבות הקלוקלת, והשלב הזה הוא עכשיו. רק כך אפשר להתחיל להתקרב לתורה ולקדושתה, להגות בה יומם ולילה.

בהמשך פרק א' בתהלים (ג'-ד') ישנה השוואה נוספת בין שני הצדדים:

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.

הרב אונטרמן, כתב על כך ביאור נפלא בהסכמתו לספר "נעים זמירות ישראל" על ספר תהלים, שכתב ר' יצחק גרשטקורן, מייסד העיר בני ברק:

מתוך חביבות הספר הנני לרשום כאן הערה אחת קלה. בפרק הראשון שבתהלים לאור הנסיון שלפנינו בהליכות בני אדם, הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו. וכמה לועגים החטאים והלצים לאורח חיים כזה ומוצאים שהוא כמו שולל את החירות שבאדם וכובל את ידיו וחופשי בעיניו לעשות ככל העולה על רוחו. אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו. העוסק בתורה הוא בן חורין אמיתי כמו שפרשו חז"ל מהכתוב "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות".
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

פעם היו מכנים מי שאינו שומר תורה ומצוות בשם "חופשי", כביכול הוא חופשי לעשות ככל העולם על רוחו, ומי ששומר מצוות כבול באיסורים שונים.
הרב אונטרמן עומד על כך, שאף כי המוץ חופשי, והוא "רואה עולם", הרי שאין הוא זז אפילו מילימטר מעצמו. אין לו עצמיות. כל תנועתו היא רק על ידי הרוח. היא נושאת אותו לכל רוח. אין זה חופש אמיתי, אלא הליכה אחר צו האופנה.
העץ, לעומתו, נראה תקוע במקום אחד בגלל השורשים. אין הוא יכול לנוע ואיננו רואה מעבר למה שבסביבתו הקרובה. אולם העץ הוא הדבר הכי עצמי שיש. "עץ" הוא לשון "עצמי". נוטע אדם עץ תפוחים, ומשקה אותו במיץ עגבניות שלוש פעמים ביום. מה יגדל? עץ תפוחים. זה מדהים. העץ לוקח מכל מה שסביבו, מן האויר, האדמה והמים - והכל הופך להיות תפוח. הכל נכנס אל תוכו והופך לחלק מעצמיותו.
מי שיש לו שורשים יש לו עצמיות, וגם התורה שהוא לומד היא "תורתו". ומי שהוא כמוץ - אין לו שורשים ואין לו עצמיות.
כאשר יש שורשים יודע העץ מה לקחת ומה לא, מה מתאים לקלוט אל קרבו וממה להימנע, וכיצד לבנות את עצמיותו בצורה נכונה על ידי מה שהוא קולט מן הסביבה. כל דבר שהוא קולט הופך לדבר מועיל ופורח.
בצורה כזו אפילו "עלהו לא יבול", וכפי שדרשו זאת חכמים - "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". הפירות הם התורה והמצוות, והעלים - הנושרים ומתחלפים ואינם עיקר העץ - משולים לדברי החולין של החכם. אצל אדם שיש לו שורשים - גם הפגישה עם עולם החולין נעשית בצורה נכונה. אך לשם כך צריך להיות ניזון מהשורשים - מהעבר, מהתורה, מההסטוריה של עם ישראל. אז הופכים העלים לחלק מהנוף, ולא למוץ שנע לאשר תשאנו הרוח.
כאשר אין שורשים, החולין תופסים את המקום העיקרי, ואז זו עצת רשעים ודרך חטאים. כאשר יש שורשים - אפשר לקלוט גם מן העולם, והדבר אינו מזיז את האדם מהקביעות שלו במקומו, בחינת "כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו".

על כן, מי שרוצה להיות ניזון מהתורה, לקבל ממנה דרך חשיבה והסתכלות על העולם, לבנות את אורח החיים שלו על פי תורה, צריך לקבוע עצמו בתורה ולא להימשך אחר התרבות הגויית, העוטפת את הנפש בסיגים. ומי אינו רוצה בכך?



-------------------------------------------------------------------------------------------