פרשת השבוע פרשת וירא הרב מנשה וינרי"ד חשון ה'תשס"ח

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן.


עקידת יצחק – משחק הניסיון


פתיחה
אחת הפרשות היותר יסודיות בהיסטוריה היא פרשת העקידה. חז"ל דורשים על המאכלת שישראל אוכלים שכרה במשך כל השנים והדורות.

שאלת השאלות בעקידה היא מה זה כל הסיפור הזה? מה זה המשחק הזה שהקב"ה משחק עם אברהם? יש בניסיון הזה מן תחושה של שקר חלילה, משהו לא נכון ובעייתי שהוא לא אמיתי. זה נותן הרגשה לא כל כך טובה. בנוסף, לא ברור מי היה זקוק לניסיון הזה? נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (כ"ב,י"ב). האם רק כעת הקב"ה השתכנע שאברהם ירא אלוקים? האבן עזרא מביא את דברי הגאון שהכוונה – "עתה הודעתי" – כעת זה התפרסם בכל העולם. אומר האבן עזרא: עכשיו פרסמת? הרי אפילו שני הנערים לא היו שם. אברהם הלך לבד לגמרי וכיצד הוא אומר "עתה הודעתי"? בכל אופן, נשאלת השאלה לשם מה צריך ניסיון זה, אך אנו נתמקד בעניין הניסיון עצמו, הדבר הזה שלא נראה אמיתי.

חז"ל במדרש (בראשית רבה,נ"ו,י"ב) שמים בפיו של אברהם את השאלה שכולנו היינו שואלים: כשבא המלאך ואמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", אמר אברהם לפני הקב"ה: יש לי קושיה לשאול – אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", אח"כ אמרת לי "העלהו לעולה", וכעת אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער".אז מה לעשות? זו שאלה גדולה מאוד והשאלה היא מדוע אברהם נזכר לשאול את זה בסוף ולא לפני כן. עונה הקב"ה לאברהם: אמרתי לך "העלהו" ולא אמרתי לך "שחטהו". אם כך מתברר שלא היה כאן ניסיון אלא שאברהם לא הבין את דברי הקב"ה. והאם ניתן לומר כך?

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (כ"ב,י"ג)

מדוע צריך את האיל תחת בנו? אומר רש"י (שם):

תחת בנו - מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:

מדוע צריך את זה? הקב"ה אמר לו והוא עמד בניסיון. מדוע צריך את האיל עכשיו? מה זה "אחר נאחז בסבך בקרניו"? ובכלל מה פירוש הביטוי "אחר"? המפרשים נותנים כאן פירושים שונים מה קרה לאחר מה, אך לשם מה צריך את זה בכלל?

אחד היה אברהם

כתוב במדרש "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם". ר' יהושע בן קרחה דורש (בראשית רבה,י"ב,ט'): "באברהם". "הבראם" – אותיות "אברהם". מהי המשמעות של המדרש הזה?

אברהם אבינו היה אחד, ומבחינה מסוימת אין לו ממשיך. יש לזה משמעות מיוחדת שהוא מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני, הוא דבר מיוחד שאין לו התחברות עם שאר העולם. הוא מעלה עליונה ואין לו שייכות כבר אל העולם הזה. המשמעות היא שאין לו המשכיות. מבחינה מסוימת יש אמת בדבר הזה, שלהופעה המיוחדת של אברהם אבינו לא יכול להיות המשך בעולם שלנו. סיפור העקידה הוא סיפור שמצד עצמו הוא אמיתי. יש בחינה כזו שבה אברהם אבינו לא יכול שיהיה לו המשך, וגם כשנולד לו בן, הבן הזה לא יכול להישאר בעולם ואברהם צריך להישאר לבד ללא המשכיות ממנו. אז זה לא קורה, וננסה לראות את סדר הדברים.

יש כאן הרבה רמזים בכמה צורות בפרשה עצמה. למשל: יצחק שואל את אברהם (כ"ב,ז'-ח'):

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

"לעולה בני" מיותר. אומרים חז"ל: כאן לראשונה יצחק מבין שהוא השה. "אלוקים יראה לו השה" ואם לא אז "לעולה בני". כבר כאן בפסוק הזה מתברר שהאיל מסתתר: "אלוקים יראה לו" – ראשי תיבות "איל". כבר כאן האיל מסתתר. ברגע שמתברר מי צריך להיעקד זה כבר נמצא כאן.

"וילכו שניהם יחדיו"

הביטוי "וילכו שניהם יחדיו" חוזר פעמיים תוך שני פסוקים. מסביר החידושי הרי"מ (על התורה, פרשת וירא, עמוד כ"ז):

וילכו שניהם יחדיו וגו', והכתוב חוזר על זה פעמיים ולמה, ואפשר להבין לפי מה שלמדנו בגמרא (כתובות ס"ב), מעשה בישראל ונכרי שהי' הולכין בדרך יחד ולא הי' יכול הנכרי לילך עם הישראלי כי הישראלי רץ לפני הנכרי, הזכירו הנכרי להישראלי את חרבן בית המקדש גנח ודאג הישראלי, אבל המשיך להקדים את הנכרי בהליכתו המהירה, אמר לו הנכרי וכי לא אמרתם אנחה שוברת חצי גופו של אדם, השיבו הישראלי הני מילי אם שומע דבר חדש אבל דבר ישן שהורגלו בה איננה שוברת את חצי הגוף, וזהו שכתוב כאן פעמיים וילכו שניהם יחדיו, כי לראשונה אמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שיקה את יצחק בנו לעקידה, והי' זה דבר חדש בשביל אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה לא ידע מאומה, ואז הרי הי' אברהם צריך לפגר אחרי יצחק כי האנחה היתה צריכה לשבור את חצי גופו, כתוב בתורה וילכו שניהם יחדיו, כי הדבר לא השפיע על אברהם אבינו ע"ה, ואחרי זה כתיב ויאמר יצחק וגו' ואי' השה וגו', ואברהם אבינו ע"ה סיפר ליצחק והרי הי' זה שוב דבר חדש ליצחק אבינו ע"ה, ודבר ישן לאברהם אבינו ע"ה, והי' יצחק צריך לפגר אחרי אברהם, כתוב שוב וילכו שניהם יחדיו, כי גם על יצחק לא השפיע הדבר, ושניהם הלכו בשמחה לקיים את מצות השי"ת.

בפעם הראשונה אברהם יודע בשורה חדשה ונוראית בשבילו, שהוא הולך לעקוד את יצחק, אבל יצחק עדיין לא יודע. היינו מצפים שיצחק ילך קדימה. אף על פי כן כתוב "וילכו שניהם יחדיו". למרות הבשורה הקשה שאברהם שומע הוא מצליח והולך יחד עם יצחק. לאחר שני פסוקים יצחק שומע שהוא הקרבן, ואצל יצחק זו בשורה חדשה, לעומת אברהם שאצלו זו כבר בשורה עתיקה. היינו מצפים שאברהם ילך קדימה, אך גם כאן שניהם הולכים יחד ומתגברים על הקשיים.

רצון חופשי

כשהקב"ה ברא את העולם, בתחילה עלה במחשבה לברוא אותו במידת הדין. ראה שאין העולם יכול לעמוד, עמד ושיתף מידת הרחמים. מה פירוש הדבר הזה? אחת השאלות הכי קשות שיש היא מדוע ברא הקב"ה את העולם? הרמח"ל מסביר שמטרת הטוב להיטיב. זה הסבר של בדיעבד ולא הסבר של לכתחילה. המקובלים אומרים שהוא רצה. רצון חופשי זה אחד הדברים שיותר קשה להגדיר ולקלוט. זה רצון שהוא רוצה, ובאותה מידה בדיוק הוא היה יכול שלא לרצות. בפתיחת ספר הכוזרי, ריה"ל מביא את שיטת הפילוסוף שאומר שהאל נעלה מעל ארצו - אין לו רצון. מדוע? כי רצון שווה חסרון. אם אני רוצה משהו, סימן שהוא חסר לי. האלוה יתברך נעלה מעל כל חסרון ולכן אין לו רצון. זה חוסר הבנה מה זה רצון, זה רצון שיש לו סיבה. יש רצון שהוא רצון חופשי. קשה לנו מאוד להבין אותו, ניתן לקבל ממנו לעיתים איזושהי הרגשה, רצון שרוצים אותו אך באותה מידה בדיוק היינו יכולים שלא לרצות אותו ולא היה חסר כלום, בלי טעם. לרצון יש גם היגיון אך באותה מידה היה אפשר גם בלי.

לאדם מאוד קשה להגיע לדרגה הזאת, תפקידנו בעולם הוא להתחבר לרצון הקב"ה, לעשות רצוננו כרצונו, "בטל רצונך מפני רצונו", זהו רצון אמיתי. יש לנו כוח של רצון אך הוא קשור תמיד להרבה סייגים ודברים שמקטינים את הרצון, כי הרצון הוא בעירבון מוגבל מסיבה כזו או אחרת. למשל: תחושת האהבה קשורה לרצון. האדם אוהב מישהו והוא לא תמיד יכול להסביר מדוע. זה דבר שקשור לעולם עליון יותר, דבר בחירי. אם אדם מגיע לרצון אמיתי נוצר קשר עם הקב"ה. "רצון" – אותיות "צנור”, הצינור בין האדם לבין הקב"ה.

הרב קוק מביא בעולת ראי"ה (ח"א עמ' פ"ה) על פרשת העקידה:

והאלהים נסה את אברהם - גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא.

יש רצון לאדם והוא מתבלט בעיקר כשיש את כוח הבחירה. יש לנו בחירה חופשית. אבל אומר הרב שזה לא מדויק לחלוטין כי יש גבול גם לכוח הרצון והבחירה שלנו:

גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין.

גם דברים שנראה לנו שאנו בוחרים לגמרי, באמת בעומק יש הכרח שמחזיק אותם. אדם לא חופשי לחיות, אך כשהוא חי הוא נושם ועושה את הדברים הטבעיים. לאדם יש בחירה חופשית מוחלטת, אך לא תמיד זה מוחלט. זה תלוי במצבו, איך הוא מרגיש, לעיתים בדברים שאינם נראים לעין.

אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמון וגנוז בנשמתו הגדולה של אברהם. לצרך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה. וזהו יסוד הנסיון ברום גבהו. והאלהים נסה את אברהם.

נסה – מלשון להגביה למעלה, להרים על נס.

בסיפור העקידה הקב"ה מגלה לאברהם את הרצון הפנימי הכי גדול שיש. הוא שחרר אותו ונתן לו בחירה חופשית מוחלטת. במה זה בא לידי ביטוי?

קח נא

אחת הנקודות שהכי מקשה על סיפור העקידה היא מה שאומר הקב"ה לאברהם בתחילה: "קח נא את בנך". מה זה "קח נא"? נא – בבקשה. הר"ן מביא בדרשות שלו וגם השפת אמת כיוון לאותו עניין, שהקב"ה אומר לאברהם: "אם אתה רוצה תיקח, אתה לא חייב". מדוע? כי באמת יש לו תשובה טובה, והיא שהקב"ה הבטיח לו זרע מיצחק. אם אברהם היה אומר כך לקב"ה זה לא היה נחשב לו עוון. הקב"ה ביקש כביכול מאברהם שימחל לו על מה שהבטיח לו. לאברהם היה קל להאמין שהקב"ה יתן לו בן אחר תמורת יצחק. אומר לו הקב"ה: "את יחידך", לא יהיה עוד. "אשר אהבת" – אתה אוהב אותו וזה יישאר כך. אם כך, מדוע אברהם עושה את זה? הרי הקב"ה נותן לו את הבחירה. אברהם יודע בבירור דבר אחד, והוא שהקב"ה רוצה את המעשה הזה. אמנם זה היפך גמור ממה שאברהם היה רוצה. מידתו של אברהם – מידת החסד, מנוגדת לדבר הזה. אברהם יודע שהכל נופל ולא יישאר ממידה זו כלום כי הוא ייחשב לרוצח. מעבר לזה, אברהם מפסיד את כל הקשר שלו אל הקב"ה. הרי זה לא מסתדר לו שהקב"ה מצווה אותו את הדבר הכי הפוך לתפיסת הקב"ה. אברהם לא מבין כלום אבל דבר אחד הוא יודע – שזה מה שהקב"ה רוצה. אברהם עוקד את רצונו ומגלה שאין לו רצון עצמי מלבד עשיית רצונו של הקב"ה. אין לו שום הבנה בזה, אך ברור לו רצונו של הקב"ה. הוא לא זוכה להבין את זה, וזה כואב. לכן הוא גם לא מבקש הסברים. הקב"ה אומר לו: "אני רוצה, אתה יכול להתנגד ולא אכעס עליך".

כיצד אברהם אבינו יוצא כנגד הקב"ה על אנשי סדום הרשעים, ובעקידה הוא שותק? כאן אברהם מבין שהקב"ה לא רוצה לספר לו מדוע. בסדום לאברהם ברור שהקב"ה רוצה שהוא יבין מדוע הוא עושה את זה. אברהם צריך להבין איך מתנהל משפט בעולם כי הוא צריך להעביר את זה הלאה והוא צריך הסבר. לכן אברהם שם מבקש הסבר. כיצד? הוא מציב קודם כל גבול שהוא "עפר ואפר" והוא לא מבין כלום. בעקידה הקב"ה לא אמר לו שום דבר אלא הוא רק ביקש ממנו לעשות את מה שהוא מבקש ממנו. אברהם עוקד את רצונו ומבטל אותו לפני הקב"ה. אברהם יודע שאם הקב"ה אמר אז זה נכון. אין לו מושג למה, זה היפך כל מה שהוא מבין, אך הוא הולך עם זה.

הקב"ה ברא את העולם כי הוא רצה, גילוי של רצון חופשי מוחלט. אצל אברהם קורה אותו הדבר. אותו כוח שהתגלה בבריאת העולם מתגלה כעת אצל אברהם. מידתו של אברהם היא חסד, ההיפך הגמור מעקידה. בעקידה אומר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". הקב"ה מנסה את אברהם בהיפך החסד והאהבה, האהבה הגדולה של אברהם מביאה אותו לכך שהוא מוכן לבטל את הכל עד כדי עשיית דבר ביראה גמורה.

ממידת הדין למידת הרחמים

יש כאן מעבר. הפרשה כולה אומרת ש"האלוקים נסה את אברהם" (כ"ב,א'), "המקום אשר אמר לו האלוקים" (כ"ב,ג'). האלוקים מופיע כאן מספר פעמים. אלוקים – מידת הדין. ברגע שהוא לוקח את המאכלת נאמר: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמיים" (כ"ב,י"א). באותה שנייה זה משתנה מ"אלוקים" ל"ה'". כעת כל הפרשה היא ה'. יש כאן שינוי ממידת הדין למידת הרחמים. במידת הדין אין כאן המשך. מהי המשמעות? בכדי שאברהם יגלה באמת את רצונו, צריך התבטלות מוחלטת לקב"ה. במידת הדין אין המשכיות לאברהם. העולם לא יכול לעמוד במידת הדין. ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין כי זה דבר שהוא אמיתי. "אלהים" - גימטריה "הטבע" (86). אין המשך ואין תיקון לעולם כזה. אם אדם מסיר לרגע את העיניים מהכביש ומתדרדר לתהום, הוא לא יכול להחזיר את גלגל הזמן אחורה. בחוקי הטבע אין חזרה, אין רחמים, "אין מרחמים בדין" כפי שאומרים חז"ל. העולם לא יכול להתקיים במידת הדין הזאת, זו מן דרגה עליונה בה האדם צריך להתבטל כולו לקב"ה. אדם צריך להתחבר לקב"ה וההתחברות הכי אמיתית לקב"ה היא ביטול מוחלט שלך, לעלות לעולה לגמרי. אבל אז העולם לא יכול להתקיים. בבחינה הזאת לאברהם אין המשך, הקב"ה יחיד בעולם ואברהם יחיד בעולם.

אבל יש שיתוף של מידת הרחמים: "ראה שאין העולם יכול לעמוד, עמד ושיתף מידת הרחמים" (בראשית רבה פרשה י”ב פסקה ט”ו). גם כאן השיתוף הוא "אל תשלח ידך אל הנער", נמשיך את העולם, אפשר להמשיך עם יצחק. האדם צריך להתקרב לקב"ה, הקרבן הוא דבר נכון ואמיתי, אבל ביישום של זה בעולם שלנו אנחנו צריכים למצוא לזה תחליף, תמורה. האיל כאן היה חשוב, יש בזה צורך אבל זה יוצר תסבוכת – סבך. בלי זה העולם שלנו לא מצליח להתקיים, אבל שיתוף מידת הרחמים יוצר קשיים רבים, אפילו ברמה הפשוטה. שיתוף מידת הרחמים נותן את האפשרות לתקן אך זה מסבך עוד יותר את העולם, כי יש חטאים וכישלונות.

"אלה תולדות השמיים בהבראם" – חז"ל דורשים: "באברהם". זה בדיוק השיתוף הזה, התגלתה כאן אותה נקודה אמיתית, אברהם חשף את הרצון הכי עמוק שלו – להתבטל אל הקב"ה לגמרי. זו העקידה הכי גדולה.

האיל והסבך

רבים שואלים: מדוע הקב"ה לא מצווה על אברהם להקריב את עצמו? הרבה יותר קל היה לאברהם להרוג את עצמו ולא את יצחק, כי אברהם רוצה להעביר ליצחק את מידת החסד שלו.

יש כאן תחליף, יש איל. האיל הזה גילה שבעולם שלנו ניתן גם להחליף. בעומק, התחליף הזה יוצר מקום לחטאים הכי עמוקים ולנפילות הכי עמוקות שיש. החטא הגדול של עם ישראל, חטא העגל, בא ביסודו מהחלפת האיל. יש תמורה, אפשר להחליף, אפשר למצוא מחליף למשה או לקב"ה. ברגע שבא האיל, אברהם לכאורה יכול להבין. בעולם הרוחני האמיתי ברגע שאברהם הסכים לעקוד את יצחק נגמר הניסיון. הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין במחשבה. אם אברהם ויצחק חושבים שאברהם ישחט את יצחק, זה מה שעלה במחשבה במידת הדין, אבל בשיתוף מידת הרחמים, העולם צריך להמשיך להתקיים, והקב"ה התכוון שזה לא יקרה בפועל אלא בצד הרוחני של האדם. זה מה שאומרים חז"ל – אמרתי לך להעלות אותו ולא אמרתי לך לשחוט אותו. הניסיון היה ברמת "עלה במחשבה" - להעלות אותו. האם הוא ישחט בפועל או לא? זה כבר לא משנה מבחינת אברהם ויצחק. הנפקא מינה היא רק מבחינת העולם, האם הוא יכול להמשיך להתקיים. ראה שאין העולם יכול להתקיים ולכן שיתף מידת הרחמים, ניתן למצוא תחליף. התחליפים גורמים לסבך גדול. חז"ל דורשים שעל כל העוונות שיש לישראל, בסופו של דבר בזכות העקידה הקב"ה ימחל לנו, עד שתבוא הקרן של האיל וביום ההוא יתקע בשופר גדול, עד הגאולה. חז"ל מכירים את הסבך שיש כאן. "אחר הסבך" – אחרי כל אות של המילה "סבך" האותיות הבאות יוצרות "עגל" (ס-ע, ב-ג, כ-ל), אחר הסבך מסתתר העגל. זה עומד שם כבר ברקע. בסופו של דבר התסבוכת הזאת מביאה לכך שמקריבים את הקרבנות בצורה הלא נכונה. בבית המקדש יש הרבה הסתבכויות ולכן גם זה נופל. גם חורבן המקדש שנבנה במקום הזה, היסוד הקדום שלו הוא הסבך הזה. בספר תהילים (ע"ד,ה') כתוב:

יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת:

האויבים באו עם הקרדומות ובסבך עץ הפילו את המקדש. רש"י אומר: בסבך – באילן. הסבך הזה מגיע עד לחורבן בית המקדש. ברגע שאתה מאפשר מן עולם כזה שלא הכל רק ברמה של אברהם אבינו אלא שאפשר גם לתת תמורה והחלפה, הקרבן הוא בעצם תמורה.

הרמב"ם אומר שיסוד הקרבן הוא שהאדם צריך לדעת שכל מה שהוא עושה בבהמה בעצם היה אמור לקרות לו, אבל זה לא קורה ולכן העולם יכול להתקיים, אבל יש בו כבר קשיים. לא סתם הקב"ה הציב רף גבוה. הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין כי זה דבר שעומד ברקע, יש למה לשאוף וזה מקרין על העולם כולו. אברהם אבינו גילה את היכולת הזאת לגלות את הרצון הכי אמיתי, להתבטל לגמרי, וזה מאפשר אחר כך להתקיים בתוך כל הסבכים. זו המאכלת שישראל אוכלים שכרה.

חטא העגל ופרה אדומה

חטא העגל מבטא את הנפילה הזאת. המצוה בתורה שבאה לתקן את חטא העגל היא פרה אדומה. בחטא העגל לא יודעים מה קורה למשה. מצות פרה אדומה באה כנגד זה, וזו מצוה שאנו כלל לא מבינים את טעמה. עם ישראל מקבל אותה והאומות צוחקות על ישראל. הכל מכוחו של אברהם אבינו שגילה את הדבר הזה.

אומות העולם בהנהגת העולם שלנו זה רק במידת הדין, מידת הרחמים היא לא בשבילם, זה כבר מעבר. אלהים – גימטרייה 86. אברהם אומר לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור" – אתם יכולים להגיע ל"פה" – גימטריה 85, אחד לפני האלוקים. "ואני והנער נלכה עד כה" – כה – גימטריה 25, אחד לפני שם "הויה". אנו יכולים להגיע כבר למידת הרחמים אך האומות נשארות מתחת לזה. גם הפרה מתחבאת כאן. אחר האותיות "עקד" יש "פרה" (ע-פ, ק-ר, ד-ה). העקידה של אברהם היא היסוד של עם ישראל למסור את רצונם לגמרי לקב"ה. עם ישראל זכה בדבר הזה לדורות ובזה הוא גם יכול לתקן.

האיל ביסוד הבריאה

סיפור העקידה מתחיל מבריאת העולם. רש"י אומר על האיל ש"מוכן היה לכך מששת ימי בראשית" (רש"י,כ"ב,י"ג). האיל הזה מונח ביסוד הבריאה, שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים. אי אפשר בלי זה. בלי התמורה העולם לא יכול להחזיק, זה מונח ביסודות העולם. אברהם גילה את הכוחות המדהימים הללו החד פעמיים, עומק הרצון בצורה הכי עמוקה, בניגוד גמור למה שהוא מבטא בכל אישיותו. אברהם רק יודע שהוא מתחבר לקב"ה וזה הביטול המוחלט של אברהם אבינו, שמצד מידת הדין אין המשכיות לאברהם, זה ניסיון אמיתי. כדי לחבר את זה למידת הרחמים כדי שהעולם ימשיך להתקיים, אומר הקב"ה לאברהם להוריד את יצחק וזה עובר ל"אל תשלח ידך אל הנער". העולם הזה יוצר עולם מורכב ומלא ניסיונות, ועם ישראל נמצא מאז בניסיונות רבים ובקשיים רבים. למרות הכל, עם ישראל מצליח כעם לעמוד בהן מכוח אותו ניסיון גדול בו עמד אברהם אבינו. הכוח המיוחד הזה יביא בסופו של דבר לקרניים של אותו איל ממנו בעז"ה יתקע בשופר גדול.



-------------------------------------------------------------------------------------------