מוסר לפתיחת שנת "פנים אל פנים" הרב יהושע ויצמןי"ד אלול ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לפתיחת שנת "פנים אל פנים"


אנו פותחים שנה חדשה של פעילות "פנים אל פנים", ויש מקום ללמוד מחדש כמה מקורות העוסקים בערכים שעל בסיסם נבנית פעילות חשובה זו.

מקור חשוב בענין, שיש ערך מיוחד ללימודו בחודש אלול, מופיע בדברי המבי"ט, בספרו בית אלקים, שער התפילה (פרק י"ז):

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים, בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדיין בנחמתה.
ולתשובה זו אני אומר, כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית', כל שכן בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק. אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמו שתוב (תהלים צ"ה) "היום אם בקולו תשמעו", ומבלי זה אין תפלתם מקובלת, גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפילו לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס') "בעתה אחישנה", (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה. ונראה כי על ענין נפלא כזה שהיא גאולתן של ישראל גאולה נצחית שאין אחריה גאולה, צריך להרבות בתפלה, דורות ראשונים ואחרונים...

מזה שנים רבות שדברי המבי"ט מוכרים לי. לאחר הגירוש מגוש קטיף, ובמיוחד לאחר תפילת רבבות שעמדו בכותל וזעקו מעומק הלב שיקרע רוע הגזרה ולא עלתה בידם, שמתי לבי לדבריו:

אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם.

על דבר גדול כמו הגאולה, אין די שמתפלל קהל מן הקהילות, אף הוא מתפלל בכוונה גדולה. "רוב כל ישראל" צריכים לבקש דבר זה, ולא יחידים או קהילות בישראל.
בעקבות הגירוש למדנו, שגם דברים נוספים גדולים, צריכים להיות קשורים לכלל ישראל כדי להתקיים. ההתיישבות - מצות ישוב ארץ ישראל שהיא ביטוי לקץ המגולה - צריכה להיות מצוה השייכת לכלל ישראל, ולא לקהילה מסוימת.
יש ערך לקהילות שונות בעם ישראל, אך הקהילה צריכה לשתף את כלל ישראל, בדברים שעניינם הוא כללי.
גם קהילה מוצלחת במיוחדת, כמו הציונות הדתית, לא יכולה להסתפק בטפיחה עצמית על השכם ובגאוות יחידה. אדרבה, עלינו להיות שמחים דווקא בשותפות עם כלל ישראל בערכים שאנו מאמינים בהם.
אם אנו שומעים שביחידה פלונית יש הרבה דתיים, וביחידה אלמונית רוב הקצינים דתיים - אנחנו צריכים לבכות על כך. האם גם הצבא הפך להיות פרוייקט מגזרי של הציונות הדתית? ה' יצילנו מכך. אין לנו כל ענין בזה שהצבא יהיה שייך לציונות הדתית. אנחנו רוצים שותפות של כלל ישראל במלחמה על ארץ ישראל.
אמנם, היתה תקופה שבה גאות היחידה של הציונות הדתית היתה חשובה. כאשר הציבור היה בשפל, ראה הרב נריה ערך גדול בהרמת הראש של "דור הכיפות הסרוגות". אולם, דבר זה, שהיה טוב לשעתו, איננו נכון תמיד. כיום עלינו לחדול מכך, ולהתרכז דווקא בשותפותנו על כלל האומה.
אין צורך בביטול הקהילות והמגזרים בישראל. אולם יש הכרח בכך שיתבטלו המחיצות בין הקהילות, והערכים החשובים לאומה, הערכים שהתורה מחנכת להם - יהיה נחלת הציבור כולו ולא נחלת מגזר מסויים.

דוד המלך אומר (תהלים קכ"ו, ד'):

שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

הנגב יבש, צחיח. לפתע יורד גשם, והכל נשטף. אין מחיצות, ואין מי שעומד בפני השטפון - צמחים, בעלי חיים וסלעים נשטפים יחד. אין גבולות ומחיצות. כך היא גאולתן של ישראל. בעת הגאולה אין מחיצות וחלוקה בין מגזרים, אלא כולם יחד שותפים לגאולה.

זו משימתנו בעת הזו. זהו אחד התפקידים החשובים של "פנים אל פנים" - לחזור אל הציבור, להיות שותפים עם הציבור, להשמיע ולשמוע, להיות יחד. אין די בקהל מן הקהילות שיהיה קשור לגאולתן של ישראל, אלא עלינו לחבר את "רוב כל ישראל" לכך. להביא את העם כולו לייחל, לצפות ולהתפלל לגאולה.

בהקשר זה, יש להזכיר מדרש נוסף, העוסק באחריות של תופסי התורה על מצבו הרוחני של עם ישראל (ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח):

אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם, סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

שואלים חכמים "מי הרג אותם" - מי הרג את אותם שבעים ושנים אלף איש? שאלה זו לא ברורה, לכאורה. התשובה לכך מצויה בתחקירי הקרב, ולא במדרש.
אולם חז"ל מבינים שאין זו שאלה של טקטיקה צבאית, אלא מבחן ערכי. כיצד הגיע עם ישראל להתדרדרות ערכית ומוסרית כה קשה.
תשובתם של חכמים חריפה, ואילולא אמרו זאת הם לא היינו יכולים לומר זאת. "ומי הרג אותם, סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם".
הסנהדרין יושבים בירושלים, אומרים "שלום עלי נפשי", והם הרגו את עם ישראל. מהי משמעות הדברים?
בתוך הדברים מביאים חכמים משנה:

הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך.

עם ישראל נכנס לארץ ישראל. בתקופת המדבר היו לעם משה ואהרן, מן ושלו, עמוד אש ועמוד ענן. הכניסה לארץ מחייבת שינוי טוטלי בצורת החיים. יש מצוה לנטוע ולהנות את הארץ. יש מלחמות על הארץ. אלו דברים שמנתקים את האדם מן קשר המתמיד שלו לתורה. כיצד משמרים את הרמה הרוחנית של עם ישראל במצב כזה?
יש לכך שתי דרכים.
דרך אחת היא לבנות מרכז תורה גדול בירושלים. סנהדרין בלשכת הגזית, ישיבות ובתי מדרש בירושלים שיגדלו תלמידי חכמים, ומהם יצא האור לכל ישראל, עד לכפרים הקטנים והרחוקים שבקצוי ארץ.
כך הבינו הסנהדרין. תפקידנו הוא לגדל לתמידי חכמים, וזה מה שישמור על עם ישראל. מחשבה זו, אומרים חכמים, הרגה שבעים ושנים אלף איש מישראל.
חכמים לא חשבו על האפשרות השניה, שיש להם אחריות על המתרחש בכל מקום ומקום, והם צריכים ללכת לכל מקום וללמד את האנשים תורה ודרך ארץ. בלי תורה אין דרך ארץ, ויש אלימות. קישור לתורה יוביל לדרך ארץ ויפתור את בעיית האלימות שהובילה להריגת אלפים ורבבות מישראל.
אך הסנהדרין ראו את תפקידם בלימוד תורה בירושלים. חז"ל מוסיפים שהיה זה גם כדי "שלא להרבות הטורח". לא היה זה רק אידיאליזם צרוף, אלא גם יצר הרע היה מצורף לכך.
"אם בטלת מן התורה - יש לך בטלים הרבה כנגדך". יש בטול תורה שהוא הכרחי - צריך אדם לעבוד ולפרנס את משפחתו. אולם כאשר הוא בטל מן התורה, אף מצד ההכרח, הוא מתנתק מן התורה, ומתיר לעצמו לבטל תורה גם כשזה לא הכרחי. אז מתעורר היצר הרע ומכניס לאדם דברים אסורים, בילויים ובידור שמרחיק אותו מן התורה עוד ועוד.
התפקיד של הסנהדרין זה לבוא אל האדם הביתה. מה היו עושים חכמי הסנהדרין לו הגיעו "יום אחד ללכיש"? מן הסתם היו דופקים בדלת ואומרים: "שלום, אנחנו מהסנהדרין, אנחנו רוצים לדבר איתך. הידעת? יש תורה בישראל. התורה מלמדת הרבה ערכים שחשובים לך - זוגיות, חיי משפחה, חינוך ילדים, דרך ארץ, עדינות ואצילות". כך יושבים ומלמדים את האדם, ומסיימים: "אתה רוצה קשר קבוע? בפעם הבא שנגיע ללכיש נבוא אליך פעם נוספת". ואז באים ולומדים עם הילדים, וכך יוצרים קשר של האדם ומשפחתו לתורה.
אך הם לא עשו כן. קצת עצלות, קצת יצר הרע שמתלבש בדמות תלמיד חכם, ועם ישראל מצא לעצמו עיסוק אחר בערבים מלבד לימוד התורה. כך הגיע עם ישראל לפילגש בגבעה.

יש במדרש זה אמירה ברורה. יש אחריות לתופסי התורה להיות בכל מקום. "ישיבות נקים בכל מקום", וכל ישיבה צריכה להרגיש אחריות על הקשר של תושבי המקום עם התורה. גם כאשר יש ישיבה בעיר היא יכולה להסתגר ולהישאר בבית הכנסת. "מי שרוצה יבוא ונלמד אותו תורה". אך מה עם ציבור גדול שלא מגיע לבית הכנסת? הישיבות צריכות להיות עם הפנים אל הפנים של עם ישראל, ולא להסתגר בתוך עצמן.
יש לנו אחריות על האומה ומעמדה הרוחני.
הרצי"ה זצ"ל היה נוהג לומר שיש שני אל"פים בהם אנו אוחזים - אמונה ואהבה. אחר בקשת המחילה נוסיף אל"ף נוסף: אחריות. שלושת היסודות, מא' ועד ת': אמונה, אהבה, אחריות.
זהו הסדר בו יש ללכת, וכך סידר אף הרמב"ם את מצוותיו. תחילתן במצות האמונה, ואיתה יחוד ה'. אחר כך אהבת ה', הכוללת אהבת ישראל וקירובם לה', ויחד איתה יראת ה', ואחריה התפילה, המבטאת את האחריות לכלל ישראל, כפי שראינו בדברי המבי"ט.
עלינו להתחיל באמונה בה', ומתוך כך אמונה בעם ישראל ואמון בעם ישראל. אמונה זו מביאה לאהבה ולקשר עם האומה כולה ועם פרטיה, ומתוך כך באה האחריות על עם ישראל, ואנו באים אליו הביתה ודופקים בדלת. "באנו לרומם ולהתרומם יחד, להתחנך על הערכים והתרבות הנצחיים של עם ישראל". כל אדם מרגיש שה"תרבות" שהוא צורך ממסך הטלויזיה היא דבר רע, איך אין לו יכולת להתמודד ואין לו תחליף. אנו רק צריכים לבוא אילו הביתה ולומר לו: זה דבר רע, בוא תתחבר לטוב שיש באוצר הלאומי שלנו. בוא נלמד ביחד מהו חינוך, מהי התרבות האמיתית של עם ישראל.
עלינו לומר זאת מבית לבית, מאדם לאדם, עד שכולם יתקשרו לתורה ולקב"ה, ויתפללו על הגאולה שתבוא במהרה בימינו, אמן.



-------------------------------------------------------------------------------------------