מוסר "אדם ובהמה תושיע ה'" הרב ויצמןא' אייר תשע"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



"אדם ובהמה תושיע ה'"

בפרשת השבוע, פרשת אמור, יש פסוק שיש מקום לעיין בו, גם לאור הימים הללו1 (ויקרא כ"ב, כ"ו-כ"ז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.

חז"ל (זוה"ק ח"ג צ"א ע"ב, בתרגום) עומדים על היחוד שבביטוי "שור... כי יולד", וננסה לעמוד על משמעות דבריהם:

בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח שלמעלה. זכה לעסוק בתורה נתעורר עליו התעוררות יתרה, זכה ועשה מצוות התורה נתעורר עליו התעוררות יתרה. זכה ונשא אשה זכה והוליד בנים ולמד אותם דרכיו של המלך הקדוש, הנה אז, הוא אדם שלם, שלם בכל.
אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, והוא נתמנה עליה. ומשום זה כתוב, "שור או כשב או עז כי יולד", עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז, כי מה שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה.

המהר"ל עומד על כך שההבדל בין האדם והבהמה בא לידי ביטוי בשמותיהם (תפארת ישראל פ"ג):

וזה שהוא נקרא אדם על שהוא עפר מן האדמה. ועתה יש לשאול וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה שיקרא האדם ביחוד בשם אדם על שם שנברא מן האדמה. אבל ענין האדם מתיחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכח ויש בה יציאה לפעל כל הדברים אשר יוצאים ממנה צמחים ואילנות ושאר כל הדברים והיא בכח לכל זה, וזהו ענין האדם שהוא בכח ויוצא שלימותו אל הפעל ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכח אל הפעל בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה וכן הוא האדם יוצא כחו אל הפעל... ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.

הבהמה - בה מה. כל מה שיש בה, קיים. אין בה דבר שצריך לצאת אל הפועל. השינויים שיש בבהמה מרגע לידתה ועד מותה הם חיצוניים - בגודל, בכח וכדומה, אך אין יציאה אל הפועל של כוחות הגנוזים בה. האדם, לעומת זאת, הוא מלשון אדמה. באדמה אין כלל דברים הנמצאים בפועל. כל עוצמתה היא בפוטנציאל הטמון בה, שאיננו נראה לעין בצורה גלויה. רק אחר שמשקים את האדמה - עולים ממנה לפתע צמחים ועצים. כך גם האדם. כוחו איננו ניכר לעין. הוא נראה בתחילה חלש וחסר יכולת, אולם יש בו פוטנציאל גדול שיוצא אל הפועל אט אט.
דברי הזוה"ק פשוטים, לכאורה, וניכרים לכל מתבונן בטבע. האדם תלוי בהוריו זמן ארוך יותר מכל החיות, ועד שהוא מתפקד בצורה עצמאית עובר זמן רב. החיות מתפתחות מהר יותר מהאדם, ומשתחררות מהתלות בהוריהן בשלב מוקדם יותר. קודם שנעמוד על החידוש שיש בדברי הזוה"ק מעבר להתבוננות פשוטה במציאות, נעיין בדברים נוספים המובאים בזוה"ק בהקשר זה (אמור, צ"א ע"א, בתרגום):

..."אדם ובהמה תושיע ה'", לכל במשקל אחד, "אדם ובהמה", הרי פרשוה, מי שהוא אדם ושם עצמו כבהמה. "אדם ובהמה", דין אדם ודין בהמה אחד הוא, אדם "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", בהמה, "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'".

יש צד שבו האדם והבהמה נשקלים "במשקל אחד". גם התורה מכירה בכל שיש בהם צד שוה, וקבעה לשניהם בחינה של קרבן ביום השמיני. האדם הוא גם חיה מפותחת, ופעמים הוא מתנהג כחיה - הוא עלול לטרוף, או להינצל מתוך היותו כחיה. הבנה זו יכולה לבאר את החידוש שבזוה"ק, על פני העולה מהתבוננות בטבע. ההתבוננות המדעית הראתה, שהתפתחותו של האדם אורכת זמן רב יותר מהתפתחות החיה. דברים אלו הובלטו בניסוי שערך המדען פבלוב, בו לקח את בנו שנולד לו למזל טוב, וקוף שנולד באותו יום, ועקב אחרי התפתחותם. מובן, שבתחילה היתה התפתחות הקוף מהירה יותר. הוא רץ וקפץ, טיפס ואכל, בעוד התינוק תלוי לחלוטין באמו ולא עושה דבר. הקוף אף ניסה לתקוף את התינוק והיה צורך לשמור עליו. גם כשהתחיל התינוק להתקדם - לעמוד או ללכת, היה הקוף מפותח הרבה יותר, וכמעט שכבר הקים משפחה משלו. אולם, המהפך החל בעת שהתינוק החל לדבר. הדיבור הקנה לתינוק שליטה בקוף. הסוף הוא, כידוע, בכך שהאדם שם את הקוף בכלוב, ולא להיפך. ניסוי זה מלמד, כי התפתחותו של האדם איטית יותר, ונקודת המהפך שבה מתחיל התינוק "לעקוף את הקוף", היא בעת שהאדם לומד לדבר. אלו הן מסקנות חשובות, שהגיע אליהן מתוך התבוננות בעולם. בזוה"ק יש תוספת, שלא ניתן לראותה בהתבוננות חיצונית. התבוננות בזוה"ק מלמדת שכל התקדמות של האדם כרוכה באיזה מעשה מצוה שעושה. הזוה"ק מדגיש כי כל שלב בהתפתחות הרוחנית נבנה על ידי מעשה של האדם: ברית מילה, לימוד תורה, קיום מצוות2, נישואין, לימוד תורה לילדים - לא הזמן לבדו יוצר את ההבדל, אלא האדם במעשיו הוא היוצא את ההבדל בינו ובין החיה. לא על הפז"מ לבדו יחיה האדם, כי אם על מעשיו ובחירתו יחיה האדם. יש חלק בהתפתחות ששייך רק בעם ישראל - עם הנבואה, שעליו אמר הכתוב: "אָדָם אַתֶּם", (יחזקאל ל"ד, ל"א) ואין אומות העולם קרויים אדם (יבמות ס"א ע"א). בלא מעשיו של האדם, המסייעים בהופעת החלק הרוחני בחייו - יכול האדם להיות כבהמה, ואז דין האדם ודין הבהמה אחד הוא. יציאתו של האדם אל הפועל בשלמות תלויה במעשיו.

פסיכולוג מתלמידיו של פרויד, אריק אריקסון, מנתח בספרו "ילדות וחברה" את "אגדת ילדותו של היטלר" (ימ"ש). בפרק בשם זה הוא מנסה לנתח מבחינה פסיכולוגית את ילדותו של האיש שהוביל להשמדת שליש מהעם היהודי בשואה. בדבריו מנסה אריקסון להסביר את הרקע לשנאת היהודים (עמ' 268):

בזמנים מודרניים נערכה חקירה ודרישה בעניין חירות הרצון של האדם, בחירתו המודעת את ערכיו, וכח שיפוטו - על ידי תורותיהם של שלושה יהודים מודרניים. תורת מארקס של הדטרמיניזם ההיסטורי קבעה את העובדה שערכינו תלויים בלא יודעין באמצעי מחייתנו (אין לערבב את העובדה הפסיכולוגית כנ"ל עם הדוקטרינה הפוליטית של המארקסיזם, אשר בשורה של ארצות הביאה לשורה של סוציאליזמים). בפסיכולוגיה הראתה תורת פרויד אודות הבלתי מודע, בשפע של ראיות, כי אין אנו מכירים-ביודעין את הטובים והרעים שבמניעינו. ולבסוף היתה זו תורת היחסיות של איינשטיין, אשר העניקה להתכונות מחדש המודרנית את הבסיס הרחב של תיאוריה פיזיקלית בהתפתחותה. הוא הראה למעשה כי מכשירי המדידה שלנו הנם יחסיים לזיקות שאותן אנו מודדים.
האומנם אין זה אלא מקרה היסטורי בלבד, שמארקס, פרויד ואיינשטיין, שלושתם ממוצא יהודי-גרמני, הם שניסחו, יתר על כן, גילמו באישיותם אותן הגדרות-מחדש של עצם הבסיס, אשר האדם היה סבור כי הוא עומד איתן עליו? על כל פנים ברור שתורות אנשים אלה - הנפרדות זו מזו מבחינות רבות - היוו את השיא במשבר התרבות והמדע של אירופה. לא משום שהם היו יהודים אלא משום שהיו גם יהודים גם גרמנים גם אירופים...
בעתות של חרדה קיבוצית מתקשרת טינה אף לעצם מישמע הרעיון של יחסיות, וזאת במיוחד אצל אותם מעמדות שסובלים מאובדן של סטטוס ושל הערכה עצמית. במאמציהם למצוא איזה בסיס של שימור והתמד, הם נאחזים תוך חד צדדיות עיקשת ונזעמת באותם אבסולוטים מעטים שהם מקוים למלט. זאת הנקודה שמתעוררת האנטישמיות הפרנואידית, בהשפעת מסיתים-ומדיחים מכל המינים, המנצלים פחדנות המונית ואכזריות המונית לתכליותיהם.

מחקריהם של שלושת החוקרים היהודים, עוסקים בתחומים שונים לחלוטין. אולם, יש להם מכנה משותף - יש עולם נסתר מאיתנו - בנפש, בכלכלה ובפיזיקה. מה שאנו רואים איננו כל המציאות. המציאות הקובעת באמת אינה בתחום ההכרה והמדידה.
דבר זה מנוגד לאופי הגרמני ולתפיסת החיים הגרמנית, והוא השתלב היטב בשנאת היהודים של גרמניה.

דברים אלו עוררו אותי למחשבה. אף כי שלושת החוקרים הם יהודים, מחקריהם לא מבוססים על תורת ישראל. פעמים אפילו מנוגדים לה. יחד עם זאת - תפיסת העומק המובעת בהם, יש בה צורת חשיבה של התורה.
ההבנה כי האדם אינו רק בהמה מפותחת, אלא יש בו משהו נסתר, משהו שצריך לצאת אל הפועל. אנו קוראים לכך "הענין האלוקי", אנו מבינים כי נשמתו של האדם היא הנותנת משמעות לחייו מעבר לחיי הבהמה.
אנו מבינים כי המצפון איננו מום שהטילה היהדות באנושות, כפי שטענו הנאצים ימ"ש, אלא הוא תכלית בריאת האדם. הצדק, החסד, האהבה והרצון לטוב - הם ביטוי לנשמה האלוקית שבאדם, שהיא המבדילה אותו מן הבהמה.

לאורך ההסטוריה מתנהל מאבק בין הרואים את האדם כחיה מפותחת, ובין נושאי דגל הענין האלוקי שבאדם.
כפי שהראה פבלוב ב"תחרות" בין התינוק לקופיף, השלב הראשון הוא קשה. התינוק נמצא בסכנה, והקוף, הרואה בו איום על מרחב המחיה שלו, תוקף אותו ללא רחמים.
גם עם ישראל סבל משנים של רדיפה ונסיונות להשמדה. בזמן השואה צפה העולם כולו כיצד ה"אריה" הנאצי מנסה לטרוף את ה"שה" היהודי, כאילו זהו סרט טבע שצולם בג'ונגל.
זהו מאבק לא פשוט, שהרואה חלק ממנו עלול לטעות ולחשוב שהחיה מנצחת. הנאצים במצעדיהם הכריזו ש"אלהים איתנו", ומי שראה רק את השנים הללו, היה עלול לחשוב שיש בזה צדק, חלילה. קיומו של האידיאל האלוקי של העולם היה נתון בסכנה.
אולם מי שיש לו סבלנות, והוא בוחן את הדברים במבט הסטורי ארוך טווח, רואה כיצד התינוק לומד לשלוט בקוף, וכיצד עם ישראל מתגבר, בונה לעצמו מדינה, ומגלה את הענין האלוקי בעולם, בע"ה.

שלבי הביניים, בהם נראה כי האומות שולטות בעולם שלטון ללא מיצרים, מהווים קושי. אנו רואים כיצד "אומה בת יומה", כמו האומה האמריקאית, תופסת מקום ומעמד בעולם, בעוד אנו תלויים בה ומשתרכים מאחור. זהו מחזה קשה לצפיה.
עלינו להתחזק באמונה, לחיות לאור החזון של עם ישראל, ולעשות מעשים שיובילו להתגברות הנשמה שבנו - תורה ומצוות, חינוך והמשכיות הדורות. הופעתו המלאה של עם ישראל בעולם אינה מגיעה מעצמה, היא דורשת מאיתנו מעשים, שיוציאו אל הפועל את האלוקיות הטבועה בנו.
כך יוכל עם ישראל להביא את העולם אל תיקונו השלם, בע"ה.






1 השיחה ניתנה לאחר יום השואה ה'תשע"א. ביום השואה ניתנה בישיבה שיחה על ידי ניצול שואה שסיפר כיצד שרד על ידי שהתנהג כחיה נרדפת, גנב מזון ובגדים וכדומה.
2 לימוד התורה קודם לקיום המצוות, שכן "התלמוד קודם למעשה בכל מקום", (רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"א ה"ג, עיי"ש).



-------------------------------------------------------------------------------------------