מוסר ''התנערי מעפר קומי שבי ירושלים'' הרב יהושע ויצמןט''ו אייר תשע''א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




התנערי מעפר קומי שבי ירושלים

לקראת נסיעתה של הישיבה לשבת בירושלים, נתבונן בדבריו של הזוה"ק על ירושלים (ח"ג, ו' ע"א, בתרגום1):

ר' אלעזר היה הולך בדרך, והיה עמו ר' יהודה. בעוד שהיו הולכים, אמר ר' יהודה: ומה שכתוב "ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל", ודאי עליה נאמר, על כנסת ישראל, וזה קשה יותר מהכל, שכתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ומה שאמרו כל החברים בדבר זה, "נפלה, לא תוסיף" עוד לנפול, "קום בתולת ישראל", יפה הוא, אבל אם הפרשה היתה נאמרת דרך נחמה, היינו אומרים כך, אבל זו קינה נאמרה. ומקרא הזה מוכיח כך.
אמר לו: ודאי כך הוא, והיה קשה לי דבר זה יותר מהכל, ובאתי לר' שמעון בפנים חשוכים. אמר לי: ממראה פניך ניכר מה שבלבך. אמרתי לו: ודאי, שפי ולבי שוים. אמר לי: אמור לי דברך. אמרתי לו: כתוב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", מי שיש לו כעס על אשתו ויוצאת ממנו, לא תחזור אליו לעולם, אם כן אוי לבנים שנגלו עמה. אמר לי, וכי אינו מספיק מה שאמרו בזה החברים. אמרתי, הרי שמעתי דבריהם ויש להם חן, ואינם מיושבים בלבי.
אמר: כל מה שאמרו החברים טוב ויפה, אבל אוי לדור שרועים לא נמצאים, והצאן תועות והולכות, ואינן יודעות לאיזה מקום הולכות, שלא לימין ולא משמאל. ודאי מקרא זה צריכים לדעת אותו, והכל גלוי לאלו הרואים בדרך התורה בדרך האמת.
משל למלך שכעס על המלכה, והשליכה מהיכלה לזמן ידוע. כשהגיע הזמן ההוא, מיד היתה באה המלכה וחזרה לפני המלך. כן היה פעם אחת ושתים ושלוש פעמים. בפעם האחרונה, נתרחקה מהיכל המלך, והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן ארוך. אמר המלך: פעם הזאת אינה כשאר פעמים, שהיא תבוא כך לפני, אלא אני אלך עם כל בני היכלי, ואבקש אותה.
כשהגיע אליה, ראה אותה שהיתה שוכבת על העפר. מי ראה כבוד המלכה בזמן ההוא, והבקשות של המלך נגדה, עד שאחז אותה המלך בידיו, והקים אותה, והביאה להיכלו, ונשבע לה שלא יפרד ממנה עוד לעולם, ולא יתרחק ממנה.
כך הקב"ה בכל פעם שכנסת ישראל היתה בגלות, כשהגיע הזמן, היא באה וחזרה לפני המלך, ועתה בגלות הזה אינו כן, אלא הקב"ה יאחז בידיה, ויקים אותה, ויתרצה אליה, וישיב אותה להיכלו. ובוא וראה שכך הוא, שהרי כתוב, "נפלה לא תוסיף קום", ועל כן כתוב, "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", היא לא תוסיף קום כבזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה. ועל זה כתוב "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", אני אקים את סוכת דוד. מי סוכת דוד, הוא בתולת ישראל. הנופלת, היינו כמו שכתוב, "נפלה". וזה הוא כבוד בתולת ישראל ושבח שלה.
אמר רבי יהודה: ודאי, דברת על לבי ונתישב, וזהו בירורו של הדבר. וזה הולך עם דבר אחר ששמעתי ושכחתי, ועתה הרוחתי אותו. שלמדנו, אמר ר' יוסי: עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל, ויאמר, "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים", דהיינו, כמי שאוחז ביד חבירו, ואומר, התנער, קום. כך הקב"ה יאחז בה ויאמר, "התנערי, קומי".
אמר לו רבי אחא: וכך כל אותם בני היכל המלך פותחים בלשון זה. זהו שכתוב: "קומי אורי כי בא אורך", הרי המלך כאן, ודאי שאז הוא הכבוד שלה, ושמחת הכל כשהמלך מתפיס עמה. בכל אותן הפעמים היא באה אל המלך ועומדת לפניו, זהו שכתוב: "ותבא לפני המלך ותעמד לפני המלך". אבל בפעם הזו לא כך, אלא המלך ילך אליה ויתפיס עמה וישיב אותה להיכלו. זהו שכתוב: "הנה מלכך יבא לך", ודאי, ולא את אליו. "יבא לך", לפייס אותך. "יבא לך", להקים אותך. "יבא לך", להשלים אותך בכל. "יבא לך", להכניס אותך להיכלו ולהזדוג עמך זווג עולמים, כמו שנאמר: "וארשתיך לי באמונה".

ר' יהודה התקשה בפסוק (עמוס ה', א'-ב'):

שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ.

פשט הכתוב קשה מאוד. כביכול יש אפשרות שכנסת ישראל תפול בצורה שאין ממנה תקומה. קשה לקבל דבר זה כפשוטו, ועל כן חכמים דרשו את הכתוב.
דרשת החברים בנויה על הגמרא בברכות (ד' ע"ב):

אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו''ן באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא מתרצי לה הכי (בארץ ישראל מתרצים את הפסוק כך): נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר: "סומך ה' לכל הנופלים".

החברים אינם מוכנים לקבל את האמירה שיש נפילה שאין ממנה תקומה, ועל כן הם משנים את דרך קריאת הכתוב. המילה "קום", שייכת על פי הדרשה לחלקו השני של הפסוק.
הדבר דומה לשאלה שעולה בדורנו: האם תיתכן עוד גלות, חלילה, לאחר הקמת מדינת ישראל.
אם יש אפשרות כזו, זהו דבר קשה מנשוא, שכן בדרך הטבע - הדברים מובילים לכך. האיום האיראני וערביי ישראל, מדינות ערב ונשיא ארצות הברית - כל אלו הם איומיים קיומיים על המדינה. מה הסיכויים של מדינה קטנה זו לשרוד אל מול שבעים הזאבים המבקשים לבלעה?
פשט הכתוב נראה מתאים לפשט המציאות, וזה מעורר קושי גדול.
הקושי של החכמים שמתואר בזוה"ק גדול עשרת מונים מהקושי שלנו. הם היו בגלות, בתקופה שהחזרה לארץ ישראל ולתקומתה של כנסת ישראל נראה דבר שאיננו עולה על הדעת. בדור כזה קריאת הפסוק קשה מאוד, והם מחפשים דרך להתמודד עם הקושי.
אמנם החברים דרשו את הכתוב, אך עדיין אין זה הפשט של הכתוב, וגם הפשט של המציאות נראה שונה.
יש צורך בהבנה עמוקה יותר של המציאות ושל הכתוב כדי להתעודד.

רבי שמעון בתשובתו מעורר לענין נוסף, שמגדיל את הקושי מצד הפשט, והוא מקור הנחמה בעומקם של דברים.
בגלות מצרים וגלות בבל קבע הקב"ה זמן לתום הגלות. בתום הזמן - יצאו בני ישראל מהגלות. בגלות הזו - לא ניתן זמן בו מסתיימת הגלות.
אין כוונת הדברים שיש זמן, אלא שמעינינו הוא סתום. כוונת הדברים היא, שגם מצד הקב"ה, כביכול, לא נקבע זמן לסוף הגלות.
העדר תאריך הסיום של הגלות יוצר מציאות שבה כנסת ישראל לא יכולה מצד עצמה לחזור. גם אם היה מי שרוצה לחזור, מיד היה נתקף בחשש - שמא אין זה היום המיועד לשיבה מהגלות, שהרי לא נקבע זמן. המציאות הזו מתלבשת במה שאנו יכולים לראות בעינינו, כיצד בכל זמן יש מי שטוען שעדיין לא הגיע הזמן לצאת מהגלות. כשאין זמן מסויים לסיום הגלות, אין הגלות יכולה להסתיים מעצמה. האם אין קץ לגלות זו?

אולם, רבי שמעון מלמד שכאן טמון גם האור. המלכה איננה יכולה לבוא לפני המלך ביום מן הימים, שכן כל יום איננו היום שנקבע לה. מכיון שכך, שיבת המלכה תלויה במלך. המלך צריך לבוא אל המלכה ולהשיבה את היכלו.
המלכה מצד עצמה לא קמה ושבה אל הארמון. גם היום אנו יכולים לראות יהודים הגרים באיראן, במרוקו או בפולין, והם לא חושבים שהם צריכים לעלות לארץ. קללת הגלות גורמת להרגשה טובה בתוך הגלות, ומצד המציאות אין מה שיעורר את האנשים לשוב אל הארמון. רק הקב"ה עצמו יעורר את השיבה לארץ, כשיקים את האומה מעפרה.

דבריו של רבי יהודה מדוייקים בפסוקים. אלו הם פסוקים קשים, אך גם מרוממים. הנביאים התנבאו על ירושלים בלשון של "קומי":

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן. (ישעיה נ"ב, ב')
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. (ישעיה ס', א')

הגאולה תהיה כאשר הקב"ה יאחז בידה של האומה הישראלית ויאמר לה: "קומי".

לאור דברים אלו, אנו יכולים לנסות לעמוד על התקופה שבה אנו חיים.

איך אנו יכולים לשמוע את קולו של הקב"ה האומר לנו "קומי"?
ננסה לנתח את ההסטוריה של היחס לארץ ישראל בצורה פשוטה.
מאות שנים למדו יהודים חומש וגמרא, ונתקלו בעשרות ומאות מקומות העוסקים בארץ ישראל ובחובה לגור בה. מה חשב יהודי שלמד את הגמרא האומרת ש"הכל מעלים לארץ ישראל"? מן הסתם הוא מצא תירוץ לכך שהוא נמצא בגלות, ולימוד הגמרא והעיסוק בדבריה לא גרם לו לארוז את מטלטליו ולעלות לארץ ישראל.
לעומת אותם יהודים, יש יהודי שמעולם לא פגש את הגמרא בכתובות האומרת: "הכל מעלין לארץ ישראל", אף לא את פסוקי התורה האומרת "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר ל"ג, נ"ג). מסביבו רבבות אלפי יהודים שראו גמרות אלו ולא הושפעו מהן. והנה דווקא יהודי רחוק זה מתעורר יום אחד וקורא לעם ישראל לחזור לארצו. מי הוא זה שעורר אותו?
כשהקב"ה מעורר הרי הוא פוגש את האדם דרך נשמתו, ומשם הולכים הדברים ומתגלים בחוץ, בפעילות למען עליה לארץ ישראל.
האם יש דרך להבין תהליך זה מלבד ההבנה שזו קריאתו של הקב"ה המלך:

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם.

יתכן שיש המצפים לשמוע את קולו של הקב"ה באזניהם. זו ציפיה שאין לה בסיס. קולו של הקב"ה מתלבש במערכות הטבע, וכל עוד אין לנו נבואה, אנו צריכים לזהות את הלבושים שבהם מתלבש קולו של ה'.

ואכן, בעקבות הקול האלוקי החלה האומה לקום. בזוה"ק מתוארים השלבים של קימתה של המלכה עד שיבתה אל הארמון:

אבל בפעם הזו לא כך, אלא המלך ילך אליה ויתפיס עמה וישיב אותה להיכלו. זהו שכתוב הנה מלכך יבא לך, ודאי, ולא את אליו. יבא לך, לפיס אותך. יבא לך, להקים אותך. יבא לך, להשלים אותך בכל. יבא לך, להכניס אותך להיכלו ולהזדוג עמך זווג עולמים, כמו שנאמר וארשתיך לי באמונה.

בתחילה המלך מפייס את המלכה ומתחנן. המלכה לא מסכימה. טוב לה בעפר. שם יודעת היא מה קורה לה. ארמון המלך זר לה והיא מפחדת.
אין למלך ברירה אלא לאחוז בידיה ולהכריז "קומי!"2. הרימי ראשך והרגישי גאוה לאומית.
לאחר מכן בא השלב של השלמות הרוחנית. הבנת הקשר שלנו לארץ ולתורה, ובהמשך מכניס המלך את המלכה לביתו להתייחד עמה.

יש לשים לב, שהפסוקים שרבי יהודה מביא, עוסקים בעיקר בירושלים. ניתן לראות, שגם כאשר עם ישראל קשור לארץ ישראל, בונה אותה ומיישב אותה - עדיין אנו זקוקים לקריאה "קומי" ביחס לירושלים.
כלפי ירושלים אנו עדיין בעפר, איננו מבינים מה איבדנו, מהי ירושלים ומהו ערכם של חיים ללא ירושלים.
הקב"ה קורא לנו "קומי", אך גם אנו צריכים לעשות מצידנו את המוטל עלינו. גם כשהמלך אוחז בידיה של המלכה, נדרשת אף היא להרים רגליה וללכת. גם מאיתנו נדרשים מעשים.
אנו צריכים לבנות את הקומה הרוחנית בקרבנו, אנו צריכים להשתוקק ולכסוף לירושלים, שכן "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ספר הכוזרי, חתימה).
אנו צריכים להיות ראויים לקלוט את האור של ירושלים. זהו החלק שלנו. אמנם האור הוא אור אלוקי, אך אנו צריכים להיות ראויים לקבל אותו ולחיות לאורו, בע"ה.






1 עי' באורות עמ' ע"ט, שם מתייחס הרב קוק זצ"ל לדברי הזוה"ק הללו.
2 בבחינת "...אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל...".



-------------------------------------------------------------------------------------------