מוסר המוח והלב הרב יהושע ויצמןה' תמוז ה'תשע"א

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



המוח והלב

ננסה לעשות סדר במערכת היחסים שבין השכל והאמונה, כיצד בנוי האדם ומה משמעות הדברים.
במדרש מובא (מדרש משלי, פרשה א'):

דבר אחר, "והחכמה מאין תמצא", מלמד שהיה שלמה מחפש היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר: בראש, ר' יהושע אומר: בלב, הדא הוא דכתיב "נתתה שמחה בלבי" (תהלים ד'), וכתיב "חכם בני ושמח לבי" (משלי כ"ז), ומפני מה ניתנה חכמה בלב, מפני שכל האיברים תלויים בלב. אמר שלמה אני עושה כדפתח אבי, שהוא פתח בחכמתו בראש אותיות וסיים באמצע אותיות, בראש, דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך" (תהלים א'), וסיים באמצע, שנאמר "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים ק"נ), בתחלה אני פותח באמצע, ומסיים בסוף, אני פותח ממקום שהחכמה נתונה, היכן היא בלב, ולב היכן הוא נתון, באמצע, נמצאת אומר שדוד תפש כדברי ר' אליעזר, ושלמה כדברי ר' יהושע, ולא עוד אלא שהלב נתון בידו של הקב"ה, כדכתיב "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כ"א), וכיון שהלב נתון ביד הקב"ה, אל מקום שהוא חפץ הוא מטה אותו, וכיון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב, אומר ממקום שניתנה החכמה אני מתחיל, שכן הוא אומר משלי שלמה בן דוד.

אף שהמדרש מביא מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע (שהיא גם "מחלוקת" בין דוד ושלמה), עיקרו של המדרש נוקט בדרכו של רבי יהושע, שהחכמה מצויה בלב.
מהי המשמעות של שתי הדעות הללו? מה הן אומרות לנו?
המדרש אומר שהחכמה - וכן השמחה - מצויות בלב. וכן "כל האיברים תלויים בלב".
מצד שני, יש מקורות על מעלתו של הראש, המוח, על פני הלב. בספרים מובא כי הנשמה משכנה במוח, הרוח משכנה בלב, והנפש - בכבד. הסדר הנכון הוא: מוח, לב, כבד - מלך בראשי תיבות. כשהמוח בראש, מעל הלב והכבד, האדם הוא כ"מלך". מבין מדרגות הנשמה השוכנות באדם, הנשמה היא העליונה והיא שוכנת במוח. המוח עליון על הלב.
זו צורה אחת של הסתכלות על העולם, שבה הולך דוד המלך ורבי אליעזר במדרש. הראש הוא המוביל וממנו ראשית האדם. זו הצורה בה נוצר האדם מלמעלה למטה. אמנם בפועל מתגלה הנפש בראשונה, ורק לאחר מכן הרוח ובסוף המוח, אך מבחינה רוחנית - שממנה משתלשל העולם שלנו - המוח בראש, והנשמה היא ראשית האדם. מבחינת האמת האלוקית - כך בנוי האדם.

רבי יהושע אומר שהלב הוא מרכז החיים של האדם. החחים משכנם בלב. שם מקור זרית החיים. על כן הלב הוא במרכזו של הגוף - כי בו שוכן מרכז החיים. מהלב יוצאות שלוחות שונות המשמשות אותו - הראש, הידיים והרגליים. זוהי שיטת הכוזרי (מאמר שני, כ"ו):

והנה הענין האלוקי חל רק על נפש המקבלת את השכל, והנפש הזאת אינה מתחברת כי אם ברוח חיים חם טבעי, ורוח זה אי אפשר לו בלא מקור, בו יתקשר כהתקשר הלהבה בראש הפתילה - והנמשל לפתילה במשלנו הוא הלב. הלב זקוק... לדם... לקיבה, לכבד ולאברים המשמשים אותם, וכן צריך הלב לראה ולגרון... אולם הגוף זקוק גם... לידים ולרגלים. וכן הוצרך הגוף ליועצים אשר ילמדוהו להבחין בין הדברים... ולשם כך הוצרך הגוף לחושים חיצוניים ופנימיים, ומקום משכן החושים האלה הוא הראש... הגוף כולו מסודר אפוא סדר העולה כולו בהנהגת הלב, אשר הוא המשכן האמיתי של הנפש...

כשאדם עושה פעולה, הוא מתייעץ עם הראש, ופוקד על האיברים לבצעה. מיהו האדם הפועל? מה הוא ה"אני"? זהו הלב. כשאדם אומר "אני" הוא מצביע אל לבו, שכן שם מרכז חייו.
"כל האיברים תלויים בלב" - הלב מזרים באמצעות הדם את כוחות החיים לכל הגוף, וכך כל יועציו ושלוחותיו של הלב חיים ומשמשים אותו כראוי.

נראה להעמיק הבנה זו שלב נוסף.
רבי אליעזר, האומר שהחכמה מצויה בראש, איננו מתכוון שהשכל - במובן הקטן והמצומצם שאנו תופסים את המונח "שכל" - הוא עיקר האדם. בדבריו יש עומק גדול.
המדרש פותח בפסוק (איוב כ"ח, י"ב): "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". בספרים מבואר, כי פסוק זה אינו רק שאלה, אלא יש בו גם קביעה: מקורה של החכמה הוא מה"אין". האינסוף, הוא מקור החכמה. הראש, המוח, הוא המקום באדם המקשר אותו אל ה"אין". עם האינסוף אנו נפגשים על ידי המוח.
מושג ה"אינסוף", איננו מושג שאדם חי אותו על ידי הלב. זהו מושג מופשט, שאדם פוגש אותו על ידי הראש, המוח, השכל. המפגש של האדם עם המציאות העליונה, הרוחנית, המופשטת - הוא על ידי המוח. זו דעת רבי אליעזר, ועל כן הוא אומר שהחכמה מצויה בראש. עם הראש אדם פוגש בחכמה האינסופית שהיא מקורו של העולם.

ר' יהושע סובר, שהחכמה מצויה בלב. הוא איננו מביט אל האינסוף, אלא אל נקודת האמונה. מרכז החיים הוא האמונה שיש באדם. מתוך האמונה המצויה באדם הוא פוגש את החכמה העליונה.
גם רבי יהושע מסביר את הפסוק "והחכמה מאין תמצא" - האין הוא נקודת האמונה הפנימית, הנעלמת, המצויה באדם.
האין הוא ראשית המציאות, ובאדם - הוא הלב, שם משכנם של החיים, שמקורם בכח האמונה שיש באדם. נקודת האמונה - היא ראשית מציאותו של האדם.
ספר הכוזרי, המעמיד את הלב כמרכז החיים, בנוי על נקודת האמונה הזו. מלך הכוזרים אינו מתחיל את החיפוש מתוך שאלה שכלית שהתעוררה לו, אלא מתוך שחלם חלום ובו נאמר לו שכוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים. יש למלך התחלה של אמונה, והוא מחפש לבסס, להרחיב ולהכיר אותה.
יש בכך אמירה משמעותית ביחס לאמונה. כדי לדבר עם אדם על אמונה, יש להתחיל מ"נקודה ארכימדית", מנתון אחד שממנו ניתן להתחיל. נתון זה הוא האמונה, נקודת החיים הפנימית של האדם, שאותה ניתן לפתח ולשכלל.
בכל אדם יש אמונה. פעמים רבות הוא אינו מכיר בכך, וקורא לכך בשמות אחרים. האמונה שבלבו אינה מתלבשת באמונה בה' בצורה הפשוטה שאנו מכירים.
אדם רוצה לחיות. מנין נובע רצון החיים? מהי משמעותו? בירור מעמיק של שאלות אלו עשוי להביא את האדם להבין כי האמונה היא מקור חייו.
ד"ר ויקטור פרנקל, מייסד ה"לוגותרפיה", טוען כי "האדם מחפש משמעות" (כך קרא לספרו), וכי ללא משמעות לחיים אין הוא יכול לחיות. כניצול שואה הוא מעיד כי כך ראה במחנות הריכוז. מי שהיתה משמעות לחייו - ספר שרצה לכתוב, אדם אהוב שרצה לפגוש וכדומה - הצליח לשרוד, ומי שלא היתה משמעות לחייו - לא שרד.
כשקראתי את ספרו לראשונה, תמהתי. מהי משמעות זו? וכי לא שואל ד"ר פרנקל את עצמו שאלה אחת נוספת? אדם שמשמעות החיים שלו היא להשלים את הדוקטורט, לא שואל את עצמו - לשם מה דוקטורט? מהו מקור המשמעות שאני נותן לחיי? לא הצלחתי להבין כיצד אדם כותב על חיוניותה של משמעות החיים, ונשאר אדם לא מאמין, והרי חשיבה על משמעות החיים מובילה לאמונה.
אכן, לאחרונה קראתי כי ד"ר פרנקל היה אדם מאמין, גם אם לא בהגדרה המקובלת של אמונה. מספרים שהוא אף הניח תפילין בכל יום.
משמעות החיים היא נקודת האמונה, הקיימת אצל כל אדם. אמנם פעמים שהיא מתלבשת בצורות שונות ומשונות, באמונות תפלות או אמיתיות, אך לעולם יש נקודה שבה האדם מאמין, והיא ראשית החיים של האדם.
גם מי שמצהיר על עצמו שהוא כופר - פעמים שהוא מאמין גדול. מאמין בכפירה. לפני שנים רבות פרסם עיתונאי בשם בנימין גלאי מאמר בשם "קדיש", לזכרו של אביו, שראה עצמו כלא מאמין ולכן אסר על בניו לומר אחריו קדיש. כך הוא כותב:

אבי, זכרונו לברכה, היה אתאיסט. לא האמין באל, לא במלאכיו, לא בחיים-שלאחר-המוות, לא בשכר, לא בעונש, לא בהישארות הנפש, לא בתחיית המתים...
בשיחות שהיו לי עמו הטחתי בפניו, לא פעם ולא שתיים, כי אינו מאמין אולי באלהים, אך כל חייו היו, הנם, יהיו עבודת אלילים. איני חוזר בי.
גדול כל אליליו היה היושר. על מזבחו הקריב הכל...
אנשים אשר כמותו מעוררים תמיהה בלב. אם לא האמין בענשי שמים, או בחסדי הבורא, שעליו אומרים כי ברצותו הוא מוחל, ברצותו הוא סולח - מה טעם חומרתו במוסר, בדברים שבין אדם לחברו? מי עמד עליו לשפטו - באין שופט? מי, סבור היה, משגיח משגיח על מעשיו, אם אין השגחה עליונה?
משהו פנימי, עמוק, שיש ודאי בנפש כל אדם! מבלי שיהיה עליון, הוא כנראה נצחי!

וכי אין כאן אמונה, גם אם הלבוש שלה הוא כפירה?

הפסוקים שרבי יהושע מביא, עוסקים בשמחה:

ר' יהושע אומר: בלב, הדא הוא דכתיב "נתתה שמחה בלבי", וכתיב "חכם בני ושמח לבי".

השמחה היא בלב, והיא ביטוי לכך שמקור החכמה והחיים הוא בלב. השמחה היא נקודת השלמות של האדם. כאשר אדם שלם עם עצמו ועם חייו - הוא שמח. שמחה זו מצויה בלבו - בעצם החיים - ולא בראש. כאשר אדם חכם רק בראשו, פעמים רבות זו חכמה שמובילה לעצבות. ישנה תופעה מוכרת, שככל שאדם רוחני יותר - כך הוא מלא יותר בספקות ובעצבות הנולדת מהם. תופעה זו נכונה ברוחניות שכלית, שעלולה להוליד ספקות בקרב האדם. אולם הרוחניות של החיים, שמקומה בלב - מביאה לאדם שמחה מתוך השלמות שהוא מוצא בחייו.

על כל אדם מוטלת המשימה למצוא את המשמעות העמוקה של חייו, את רצון החיים הבסיסי, את מקור השמחה והסיפוק העמוקים. מתוך נקודה פנימית זו ימצא האדם את דרכו לקב"ה, ומן הלב יגיעו הדברים אל הראש ואל המעשה. סופה של אמונה להיות אמונה בה', ולהתגלות בתורה ובמצוות, בשלמות של חיים המגלה את נקודת האמונה העמוקה שבלבו של אדם.



-------------------------------------------------------------------------------------------