מוסר לפני שבר גאון הרב יהושע ויצמןט"ו כסלו התשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לפני שבר גאון


הגאווה היא שורש המידות הרעות, והענווה היא שורש המידות הטובות. ננסה בע"ה לברר את ה "סור מרע" ביחס למידת הגאווה, ומתוך כך נבוא לבאר את ה "עשה טוב" של מידת הענווה הנכספת.

בספר משלי אומר החכם מכל אדם (טז, יח):

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ.

מדוע הגאווה גורמת למפלה ושבר? הגאווה נובעת במידה רבה מהשאיפה לפרפקציוניזם. האדם רוצה ללכת עד הסוף, להיות מושלם בכל מה שהוא עוסק בו. זה נובע מתוך תחושה שהיות ואני שלם, אני ראוי בהכרח לשלמות.
כיוון שהוא שואף לשלמות, מתוך מבט שלילי של יוהרה ופרפקציוניזם, הוא מגיע לשבר. שכן השבר מוכרח לבא, היות ושום דבר לא יוצא מושלם לגמרי. אותו אדם נכנס למשבר ולדיכאון, הנובע ביסודו מאותו גובה רוח ותחושת שלמות.

בספר "מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב" (עמ' 177; מובא פה בקיצור) מובא סיפור על שר עשיר אחד, שהיה לו את כל העושר בעולם ובכל זאת היה מוטרד מאוד. כל דבר שלא היה לרוחו גרם לו עצבות או עצבנות. על אף שכבוד וממון לא חסרו לו, שמחת החיים ושלוות הנפש היו ממנו והלאה. השר נועץ בחכמים וברופאים, אשר ניסו לעזור לו, אך העלו חרס בידם. פעם אחת, בא אצלו קבצן זקן ששאל לפשר צערו ודכאונו. השר סיפר לו את קורותיו ואת המשבר בו הוא נתון. הקבצן אמר לו: "דע לך שהגאווה היא מקור צערך. מדמה אתה בגאוותך שכל העולם שלך הוא, וכל טוב העולם מגיע לך". הקבצן הסביר לו, שיוכל להגיע למנוחה ושמחה רק מתוך ענווה - "תהיה שמח בחלקך ולא תדע עוד עצבות".

המסר העולה מכאן הוא עמוק. הרצון להיות הכי טוב בכל דבר, גורם לכך שכל כישלון פוגע ומערער את האדם.
האדם רואה בשלמות חלק מהותי ובלתי נפרד ממנו. כל פעם שחסר לו הדבר הכי קטן, מצב רוחו נעכר והוא שוקע בדכאון, משום שהוא מבקש לראות את כל חייו באידיאליות מוחלטת.

ר' שלמה קרילבך סיפר סיפור בעל מסר דומה על ר' זושא. הסיפור מספר על רב שהיה מסתובב בעיירה כשהוא כעוס וזועף. הוא היה מתוסכל מלראות את ר' זושא, שעל אף שהיה קמצן בלוי סחבות, תמיד היה שרוי בשמחה. הרב הלך לר' זושא בכדי שיגלה לו את סודו. כיצד הוא - שלא חסר לו דבר - כל הזמן בצער, בעוד שר' זושא - העני המרוד - בשמחה ובטוב לבב?
ר' זושא השיב לו בסיפור. כאשר הגביר בעיירה חיתן את בתו, הזמין הגביר את אחד מרבני העיירה החשובים וכיבד אותו גם בעריכת החופה. בין המוזמנים היה גם ר' זושא. אותו רב, שהחשיב את עצמו וחי בתחושה של "מגיע לי", כעס והתאכזב לראות שהוא מופיע רק במקום השמיני ברשימת המוזמנים. הרב, נעלב ופגוע, גמל בלבו להגיע לחתונה באיחור רציני. על אפו ועל חמתו הגביר יחכה לו עד שיגיע לערוך את החופה...
ר' זושא לעומת זאת, שמח והתרגש מעצם ההזמנה. "הגביר, מזמין אותי לחתונת בתו ?! כבוד כזה גדול הוא חולק לאדם דל וקטן כמוני ?! " , תמה ר' זושא, "ודאי שאם כך, ראוי שאקדים להגיע, בכדי לעזור לו בהכנות החתונה ככל הניתן!". ר' זושא הגיע מהראשונים לאולם השמחות, ועזר אפילו למלצרים לערוך את השולחנות. בינתיים, חיכו לרב שהתעכב במכוון, ולבסוף משלא הגיע, נתנו לר' זושא לערוך את החופה. בסופו של דבר, זכה גם ר' זושא לשבת בשולחן הכבוד. הרב לעומת זאת, הגיע לאחר שהסתיימה החופה, וקיבל מקום פינתי. הוא קיבל רק את שיירי הסעודה, ואף בשבע ברכות לבסוף לא כיבדו אותו...
כך הסביר ר' זושא לאותו רב שבא אליו, את פתרון בעייתו. הדרך ליציאה ממשבר הגאווה, היא הבנה ש "לא מגיע לי". לראות את חצי הכוס המלאה, ולשמוח בחלק הטוב שה' מנחיל לכל אדם.

גם כאן מתחדדת אותה נקודה. העצבנות והתסכול הם תוצאה של הגאווה ותחושת "הכל מגיע לי ואני ראוי לשלמות". אלו גורמים לבסוף לאדם מפלה ואכזבה: " לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן". הפתרון לכך, נעוץ בענווה ובהכרת הטוב. ביטוי חזק לכך, הוא באמירת "מודה אני" כל בוקר. הדבר הראשון שיהודי אומר בכל יום, זה "תודה". החינוך הזה להכרת הטוב, הוא דבר יסודי. אנו אומרים בכך למעשה, שבאמת איננו ראויים לכל הטוב הזה, ואנו מודים לה' שחונן אותנו ברחמיו כל יום ויום. בסופו של דבר, זה הדבר המביא לאדם שמחה ושלווה בחייו. העצבות לעומת זאת, היא תוצאה מוכרחת של הלחץ והמתח שגורמת היוהרה לאדם.

דוגמא שכיחה לכך, היא יחסיו של האדם עם ההורים. הוא בטוח, שההורים חייבים לספק לו כל מה שיבקש. האדם חושב לעצמו: "אתם הבאתם אותי לעולם, אז תדאגו לי". הוא יודע גם, שההורים מאוד רוצים לרצות את ילדיהם. כל הורה חושש, שמא הילד מתוך רצון למרוד בו, יעשה דברים שליליים. לכן הילד מרשה לעצמו לבא בתביעות להורים, מתוך תחושת גאווה של "תנו לי כי מגיע לי".

חלילה וחלילה, הדבר יכול להיות גם ביחסיו של האדם עם אבינו שבשמיים. האדם חי בתחושה של "רצית שאמלא תפקיד בעולם, אז ספק לי את כל הצרכים הנדרשים לכך". האדם מתנשא וחי בתפיסה של: "אני חשוב מספיק בשביל להיות פה בעולם, ולכן מגיע לי כל הזקוק להשלמת יעודי".

המבט הנכון והאמיתי, צריך להיות בהודאה בלי הפסק לה' יתברך, על שבחר בנו למלא תפקיד בעולמו. מבין כל האנשים בעולם, בחר בי הקב"ה למלא תפקיד בעולמו. מי אני ומה אני?! האדם צריך להתמלא שמחה ואושר על עצם הזכות הנפלאה, שהקב"ה הפיל בחלקו. זו מתנה גדולה, של שותפות בתיקון עולם במלכות ש-ד-י. זה כשלעצמו, אמור למלא את האדם בתחושת סיפוק ושמחה.

מעניין לשים לב, שבמילה "גאון" הנזכרת בפסוק, יש גם את האותיות של "אגו". מה המשמעות של אגו? משמעות הדבר, הוא שהאדם לא מסוגל להתבטל ולהיות הרמוני עם המציאות. האדם שקוע בתחושת בלעדיות של "אני ואפסי עוד". כל מה שהוא לא מתחבר אליו, פוגע בו ומאיים עליו. אחד המדדים לדעת, כמה האגו ממלא תפקיד אצלנו, הוא בשאלה כמה שמחים אנחנו בהצלחת האחר. האדם בעל האגו, לא שמח בהצלחה ובשמחה של אדם אחר. כל עוד זה לא הוא, זה אפילו פוגע בו. זה יכול להיות, אפילו במקרים שהצלחת האחר קשורה גם לכבוד שמיים, הוא לא שמח כי זה לא הוא שמצליח.

הגאה לא נותן מקום לאף אחד. עד כדי כך, שאפילו ה' מרגיש שהוא לא יכול לדור עמו בכפיפה אחת. אומרים חז"ל (סוטה ה, ע"א):

אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם.

אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לענווה והכרת הטוב. לא לפעול מתוך האגו השלילי, אלא באמת לשמוח בשמחת האחר. כל פעם שמישהו מצליח, זו ההצלחה של כולנו.

בפסוק הבא בספר משלי מדובר על מידת הענווה (שם, פסוק יט):

טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים.

כשהאדם הוא שפל רוח, הוא נותן מקום לכולם. זה אדם המסתובב בחברה של ענווים ולא עסוק ברדיפת כבוד. המחיר של ענווה, הוא לא לקבל הרבה מחמאות. הגאוותן זוכה ל "שלל גאים" של מחמאות ותשבחות, כי כולם יודעים שצריך לשבח אותו (שכן אם מישהו לא ישבח אותו, הוא יפגע מכך וכבר ימצא את הדרך לפגוע באותו אדם ש"העיז" לא לספר בשבחו...). זה במובן מסוים מחיר שנגבה מבעל הענווה.
כשכל אחד נותן מקום לכולם, ומקבל בשמחה ובטוב לבב את כל המציאות, הדבר מסב לו אושר וסיפוק. אדם כזה, יתמלא שמחה על הכיבוד הכי קטן שיתנו לו. עלינו לאמץ לעצמנו גישה זו, ולבנות חברה של ענווה. עלינו להשתדל ליצר מציאות של שמחה ופרגון לאחר. במקום הגאווה, שבה כל פגיעה הכי קטנה היא חץ בלב, אנו צריכים להשתדל למחול אחד לשני בלב שלם.
עלינו לשמוח במי שאנחנו, להדגיש את הנקודות החיוביות בנו ובזולתנו, ולדעת להודות על כך לה'.
זו התחושה וההכרה, שיביאו לנו שמחה והרמוניה- הן בין אדם לעצמו, הן בין אדם למשפחתו והן בין אדם לקונו.

יהיו הדברים בע"ה, כפתח עבורנו להתקדמות במידת הענווה והשמחה בטוב ה', לאורך ימים ושנים טובות.



-------------------------------------------------------------------------------------------