לחיות עם פרשת השבוע פרשת וישב הרב יהושע ויצמןכ"א כסלו תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לחיות עם פרשת השבוע - אל ישנה אדם בנו בין הבנים


פרשות השבוע הקודמות, עסקו במאבקים כלליים בין ישראל לאומות: יצחק מול ישמעאל וכן יעקב מול עשו. במובן הזה, גם האירועים האקטואליים היו "לחיות עם פרשת השבוע". חווינו באמת לאחרונה תקופה אינטנסיבית מבחינה ביטחונית, במאבק עם אויבנו במבצע "עמוד ענן".

בפרשתנו, יעקב סוף סוף בא למנוחה ולנחלה ושוכן לבטח, לאחר כל התלאות שעבר:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

העובדה שהתורה מתארת את היאחזותו של יעקב בארץ בלשון "ישיבה", מלמדת אותנו על בטחון ושלווה. ר' צדוק עמד על הגדרה זו, בהקשר למצוות ישוב הארץ (דברי סופרים, יד):

...אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה... כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה דזה נקרא ישיבה...

עתה, כשיש רגיעה ושגרה, ואנו באים למציאות של המנוחה מכל הבא עלינו מבחוץ, עלינו לשוב ולעסוק בבניין הפנימי של עבודת ה' שלנו. ננסה בע"ה ללמוד מתוך הפרשה, את המבט הנכון על הבניין הפנימי, במסגרת המשפחתית והאישית.

מפורסמת היא דרשת חז"ל (בראשית רבה פד, ג) המובאת ברש"י בתחילת הפרשה (ד"ה "אלה תולדות יעקב" לז,ב) :

ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף.

בסופו של דבר, המציאות הזו של ישיבת יעקב בארץ, התגלגלה לכדי מכירת יוסף בעקבות שנאת האחים ובסופו של דבר הובילה לירידה מצרימה. חז"ל מבארים שירידת עם ישראל מצרימה הייתה קשורה לעניין המשפחתי הפנימי, שכן היחסים בין האחים הושפעו מהאהבה היתרה של ישראל ליוסף (שבת י, ע"א):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

לכאורה הדבר תמוה: וכי בגלל עניין כזה, כל עם ישראל ירד לגלות מצרים למאות שנים? יתרה מזאת, הרי הרבה קודם לכן, ירידת ישראל מצרימה נאמרה לאברהם בברית בין הבתרים?
אלא נראה כי ישנו כאן מבט עמוק של חז"ל. חז"ל מבינים, שגם אם גלות מצרים הייתה מוכרחת לבא, גם הסיפור שדרכו התגלגלה בסופו של דבר גלות מצרים, צריך תלמוד. גם ממנו, יש ללמוד על החיסרון שהיה בו, אשר בגללו שימש חוליה בשרשרת הגלות. מתוך כך, עלינו להפיק את ההדרכה העולה מכאן בעבודת ה'.

הענקת יחס שווה, בלי אפליות והעדפות של בן זה או אחר, הינו עניין חשוב ויסודי בחינוך ובבניית הבית. לפעמים אני שומע ביטויים כאלו מהורים של תלמידי הישיבה, שיש להם שני ילדים בישיבה: הוא פחות טוב מאחיו... וכד'. כאשר אני שומע התבטאויות כאלו, אני מתקן מיד את אותו הורה, ומסביר לו שזה דבר שאסור בשום פנים ואופן לתת לו מקום. שינוי בן בין הבנים, זו טעות קריטית בבניין הקשר בין ההורים לילדים. בסופו של דבר, ההגדרה של ההורה לילד מוצלח ומועדף יותר, תלויה היא בזווית הראייה הסובייקטיבית של אותו הורה. לכל הורה יש את האופי שלו וצורת ההסתכלות שלו על העולם. ע"פ המשקפיים הללו הוא בוחן את המציאות ואת ילדיו. באופן זה, כל ילד שיותר קרוב להגשים את חלומותיו של אותו הורה, תופס מקום מכובד יותר.
לאמיתו של דבר, זהו שקר ועיוות. אין מבחינה אובייקטיבית ילד שיותר טוב מילד אחר. לכל אחד יש את עולמו, את אופיו והכלים המיוחדים שה' נתן לו. החכמה של ההורה צריכה להיות להעריך כל אחד, ולתת לו את מקומו. על ההורה להעניק יחס אוהב לכל הילדים, בכדי להכשיר את הקרקע עבור כל אחד מילדיו לפתח את תכונותיו הטובות והמיוחדות.

עלינו להטמיע בקרבנו את הידיעה החשובה, שעבור כל אחד, הקשר עם ההורה הוא דבר הנמצא עמוק מאוד בתוכו ומוטבע בנפשו פנימה. כל החיבור שלנו לעולם, לאומה ולשרשרת הדורות, עובר דרך ההורים. לכן טיפוח וחיזוק הקשר בין ההורים והילדים הוא מאוד חשוב.
לכן בהרבה מקרים, כדי להיכנס ללבם של ההורים, אשר אינם מעניקים לו את היחס האוהב כמו לאחיו (משום שאינו הולך בדרך בה חלמו שילך...) הילד מכעיס את הוריו, בכדי שיקדישו לו תשומת לב.
הדבר מזכיר במקצת, את הטעם לכך שאיננו אומרים תחנון בתשעה באב. לכאורה, אין יום קשה וכאוב יותר הראוי לאמירת תחנון מתשעה באב. אלא שלהלכה אנו פוסקים אחרת (שולחן ערוך אורח-חיים, תקנט, ד):

אין אומרים תחנון (ולא סליחות) בתשעה באב ואין נופלים על פניהם, משום דמקרי מועד.

איזה מועד הוא תשעה באב?! הרי זה יום החורבן! הראשונים מסבירים שתשעה באב הוא מועד, משום שנאמר בו (איכה א, טו): "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". לכאורה עולה השאלה המתבקשת - וכי שבירת בחורי ישראל מתאימה להיקרא מועד?
אלא טמונה כאן נקודה עמוקה. עצם העובדה שה' נגע בנו, משמחת אותנו. גם כשאב נותן סטירת לחי לבנו בכדי לחנך אותו, זה דבר מעודד. זה אומר שלאבא אכפת מבנו ולכן רוצה להענישו על מנת להחזירו למוטב. אם הקב"ה היה מתעלם ולא היה מעניש, זה היה הרבה יותר גרוע עבורנו. אדישות ללא תגובה, מבטאת חוסר אכפתיות וניתוק מוחלט. זו בעצם אותה סיבה שהילד מכעיס את הוריו. הוא רוצה להיכנס ללבם של ההורים בכדי שיעניקו לו יחס. כאשר ההורה מתעלם מהילד, ולא מעניק לו יחס אוהב ומעודד, הרי שזה פוגע בילד בצורה הרבה יותר חזקה וגורם לו להרגיש תלוש. לכן הוא מנסה לגרום להוריו להתייחס אליו בכל מחיר, אפילו בדרך השלילית.
הדרך הנכונה, צריכה אפוא להיות, כזו שלא מגיעה למצב הזה. לדעת לתת את המקום הנכון והאוהב עבור כל ילד, בכדי שיוכל להתפתח באופן הטוב ביותר עבורו.

דברי חז"ל, באים ללמדנו על היחס הפנימי לדברים. מאמר זה, נכון לא רק לגבי התנהגות חיצונית ביחס לילדים, אלא כלפי המחשבה ותפיסתו הפנימית של ההורה. הרי, בסופו של דבר, הילדים קולטים ומרגישים את ההורים. בבית, אי אפשר "לשחק אותה"...
דברי חז"ל לא נאמרו על ההתנהגות החיצונית לילדים, מן השפה ולחוץ, ותו לא. ודאי שהדברים כיוונו אל הרבה מעבר לכך. יש כאן אמירה ללב; לראות באמת את הטוב הפנימי ואת המיוחד שבכל ילד, ולא להביט עליו לפי השאלה כמה הוא מתקרב לחלומות האישיים שלך.

כיצד אנו מגיבים אם בסופו של דבר ההורה שינה? עלינו לראות שזה לא גורם לנו להתנהגות שלילית ביחס להורים, כדי "להרוויח" את תשומת ליבם. אנו אומנם כבר בגיל כזה שמותר לנו לחשוב שההורים טועים, ביחס עודף כלפינו או כלפי בן משפחה אחר. אך לנו, אסור להיגרר בעקבות זה ו"לשנות" ביחס להורים או לשאר בני המשפחה. עלינו להשתדל להיות טובים יותר- להתאמץ לכבד אותם עוד יותר ולהעמיק את הקשר עמם. המודעות לכך היא משמעותית מאוד. ברגע שנהיה מודעים לכך, נוכל להתמודד עם הסיטואציה הזו הרבה יותר טוב.

יתרה מזאת, ישנה כאן אמירה של חז"ל אשר ניתן ללמוד ממנה גם על יחס האדם לעצמו. ה' האמין בך, ונטע בך יכולות וכוחות נפלאים! זיכה ה' כל אחד מאתנו בזכות המיוחדת להיות שליחיו בעולם, וברך כל אחד בכלים המתאימים לו לשם כך. ישנם כאלה, המסתכלים בראי ולא רואים את עצמם שלמים. מחד, יש בזה פן חיובי. כל עוד, הדבר גורם שאיפות ורצון להתעלות עוד יותר- הרי שזה חיובי ומקדם. אך אם זה גורם לאדם, חוסר ביטחון בדרך ופוגע באמון העצמי של האדם וביכולתו להגיע להישגים, הרי זו בעיה קשה שחייבים להתמודד עמה.
כאשר הדברים נוגעים לאבינו שבשמיים, הוא ודאי עושה הכל במדויק מבלי לשנות אף אחד על פני חברו. כל אחד מקבל ממנו את הראוי לו, את ה"כתונת" המתאימה לו. עלינו להתחזק בהכרה זו, של האמון העצמי ביכולתנו. לכל אחד יש את המעלות, החסרונות ומציאות החיים השייכים דווקא לו, וזה הבסיס הכי טוב עבורו להתפתח ולהתקדם.
טעות היא לבחון את עצמנו ע"פ ה"דשא של השכן". הבעיה במעשהו של יעקב, עליה עומדים חז"ל, היא לא בעצם נתינת הכתונת. שכן לכל אחד יש את חלקו המיוחד- מי בכתונת ומי בדברים אחרים. בסופו של דבר, לא זהו המדד. הבעיה הייתה באהבה היתרה ליוסף, שאח"כ התבטאה בכתונת.
ממילא ביחס לקב"ה, נקודת המוצא היא כמובן שה' אוהב את כולם, ולכן נותן לכל אחד את מה שיוציא לפועל את תכונותיו על הצד הטוב ביותר. על כן, עלינו לשמוח בחלקנו ולהאמין בעצמנו. אילו היינו חיים במציאות שבה חי השכן, זה רק היה מפריע ופוגם בהתפתחות הנכונה שלנו.

זהו לימוד גדול עבורנו, בחזרה לשגרה של הבניין הפנימי. עלינו להפיק מזה לקח חשוב לחיינו - בשום פנים ואופן, לא לשנות בן בין הבנים. להאמין בעצמנו ובסובבים אותנו, כל אחד לפי הכוחות הנטועים בו, ביכולתו להתקדם בעבודת ה' לטובה ולברכה.




-------------------------------------------------------------------------------------------