לחיות עם פרשת השבוע בשלח הרב יהושע ויצמןי"ב שבט תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: גרוסמן אורי.



לחיות עם פרשת השבוע - עם ישראל כמה לבשורה חדשה


בכל מערכת בחירות, ישנו משהו מיוחד ושונה לצד האירועים השגרתיים. הפעם, ברור שנקודת החידוש היא ההצלחה המסחררת והבלתי צפויה של מפלגת "יש עתיד". אין אנו באים לעסוק כרגע בחישובי מנדטים ובצירופים השונים של הרכבת קואליציה. זה לא תפקידנו, ולא מה שצריך לעניין אותנו. עלינו להביט על הרוח הפנימית של הדברים. לנסות ולהבין את הרצון הפנימי של העם, שהוליד בחירה כ"כ רחבה במפלגה הזו.
הרי אחרי הכל, אין זו מפלגה שצברה ניסיון או הישגים המלמדים על יכולתה. ספק אם ציבור הבוחרים הגדול שלה, יודע בכלל מי הם חברי הרשימה אותם שלח לכנסת. לאור זאת, אין ספק שההצלחה הגדולה של מפלגה זו, אומרת דרשני. על מה ולמה, זכתה לכ"כ הרבה קולות? ננסה להבין את הרוח הפנימית שגרמה לכך. מתוך מבט על הדברים דרך פרשת השבוע, ננסה בע"ה ללמוד גם את ההדרכה עבורנו בעת הזו.

ניסיתי ללמוד את הפרשה לאור תוצאות הבחירות, והבחנתי בנקודה מעניינת שיש מקום לתת עליה את הדעת.
כאשר עם ישראל מגיע למרה, הוא מלין על החוסר במים (שמות טו, כד):

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

אומנם לשון התלונה היא לשון צורמת, אך צורת הפניה של עם ישראל למשה היא לגיטימית ומובנת. עם ישראל צמא למים, ושאלתו היא במקום: "מה נשתה?". מיד לאחר מכן, עם ישראל מגיע למדבר סין ושוב מבקש את צרכיו. אך הפעם, צורת הבקשה שונה בתכלית (שמות טז, ב-ג):

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

עם ישראל פונה הפעם בצורה בוטה ומקולקלת. השינוי החריף הזה, בצורת הפניה של עם ישראל, מבקש לכאורה גם יחס תקיף מצד הקב"ה. יחס שיבהיר מהי הצורה הנכונה בה יש לפנות לה'. אך תגובתו של הקב"ה, מפליאה בחסד הגדול שבה (שמות טז, ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

ה' היה אמור לכעוס על עם ישראל על תלונותיהם. אך במקום זה, נותן להם שפע גדול של חסד- "לחם מן השמים". חז"ל במדרש, עמדו על הפער הגדול בין תלונת בני ישראל לבין תשובתו של הקב"ה (שמות רבה כה, ד):

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. הדא הוא דכתיב (=זהו שאמר הכתוב) "נדרשתי ללא שאלו" (ישעיה סה).
מה כתיב למעלה מהענין? "וילונו כל עדת בני ישראל... היה להם לבא ולומר למשה, הוי יודע שנשלם אותו הבצק. אלא באו עליו במריבה ואמרו "כי הוצאתם אותנו ממצרים אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". .. וכיון שהלינו, היה צריך מיד שיצא הכעס עליהם, ולא עשה להם כך. אמר הקדוש ברוך הוא: הן עשו כמות שהן ואני אעשה כמות שאני. אמור להם, בשחרית יהיה המן יורד לכם. הוי: "נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני". היה להם שכיון שכלתה העוגה, יעמדו ויבקשו רחמים מלפני. אלא עמדו ושפכו תרעומות כלפי מעלה, לפיכך אמר הכתוב (ישעיהו ס"ה) "הנני הנני אל גוי לא קרא בשמי", מהו הנני ב' פעמים? אלא הנני על הבאר שנאמר (שמות יז) "הנני עומד לפניך שם על הצור", והנני על המן שנאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

יש מקום להבין את הביטוי המיוחד של חז"ל: "הן עשו כמות שהן, ואני אעשה כמות שאני". הביטוי הזה, מזכיר את דברי הרב זצ"ל, באגרת ששלח לכבוד פתיחתו של בית הספר לאמנות- "בצלאל". הרב בדבריו, מסביר באריכות את המעלה הגדולה ברצון לחדש את האמנות הישראלית בארץ ישראל. כך כותב הרב (אגרת קנ"ח):

קו אור אחד האיר לנו מתוך הערפל העב של עולמנו החשוך כעת... זרם מים קרים על העצמות המפוצחות : "ארץ-ישראל מתנערת". התעורה היא אמנם אטית, אטית מאד, עקב בצד גודל, ובהפסקות גדולות, אבל מכל-מקום היא מתנערת. נצני התחיה נשקפים למי שחפץ להסתכל יפה. אחד מסימני-התחיה המובהקים, היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה : "תחיית האמנות והיופי העברי בא"י". מלבב המחזה המרהיב, לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת. וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים, גם היותר קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאד.

הרב מבאר, שהקמת בית הספר לאמנות היא ביטוי לניצני התחייה של עם ישראל בארצו. דרכו של הרב בכמה מקומות, הייתה ללקט סימנים לכך שאכן תקופה זו היא עת הגאולה, ולא משהו ארעי וחולף. הרב בהמשך דבריו, מבאר את כוונת דבריו ע"פ משל:

הילדה הנעימה והאהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת גם נואשת, אחרי מראה של פנים חורים כסיד, שפתים כמראה התכלת, חם בוער כתנור, סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צר. הידים הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה, הן מבקשות את תפקידן. השפתים נעות, כמעט שבות למראה בשר, וקול כאוב מהן נשמע : "אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה החביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה". קול ששון וקול שמחה! הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה שכבר שכחו מרב שנים גם את משחקי הילדות של בניהם. "שושנה הקטנה מבקשת את הבובה! ב"ה, אות לטובה. ודאי כבר חלצתה חמה ". גם הרופא הקרוא, כאהוב הבית והמשפחה, לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה, הנה גם הוא מסכים : "אות לטובה, הקריזיס עבר בשלום". עתה התקוה משחקת כי תחיה שושנה, תגדל ותהיה, ותהי לגברת בבנות. הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל. רוחה וגויתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם מרפא, גם מרק, גם בשר ולחם, גם שלמה, גם שביסים ושהרונים, גם מורה ועט, גם ספר ועבודה, ועוד, ועוד. למראה דברים כאלה יצהלו הכל, הזקן והזקנה יחגרו גיל. האב והאם עיניהם דולפות דמע ששון. האחים והאחיות הצעירים ימחאו כף וירקדו מטוב לב. וזה לזה ממללים : "שושנה קטנה, היפה ונחמדה, שואלת בובה, האח!" .

מדהים לראות, את האריכות הגדולה בדברי הרב באגרת הזו. לרב לא היה זמן פנוי להפליג בכתיבה, וודאי שלא היה מאריך כ"כ, אלמלא ראה בכך חשיבות כה גדולה. בדברי המשל של הרב, ישנו שבח גדול לבקשת חידושה של האמנות בעם ישראל. הרב משווה את הרצון לאמנות ויצירה, לבקשת הבובה ע"י שושנה הקטנה שנרפאה ממחלתה. נראה כי בדבריו, ישנה גם נימה של ביקורת כלפי תופעה זו. אומנם זהו אות חיים, אך זהו רק אות. זה לא החיים עצמם, אלא רק סימפטום קטן. החיים האמתיים של עם ישראל בתחייתו הלאומית, הינם גדולים הרבה יותר מזה. בקשת האמנות, ערכה הוא רק כבקשת הבובה- ביחס לעוצמת החיים הרוחניים אליהם עם ישראל מעותד להגיע בגאולתו.

בכך אפשר להבין, את עומק דברי חז"ל בעניין המן. ה' רואה שיש כאן אות של חיים, למרות שצורת הבקשה היא בוסרית ופגומה. הקב"ה, הרואה לתוך הלב פנימה, מבין שיש כאן בקשה עמוקה. עצם העובדה שעם ישראל שואל את צרכיו מה', מלמדת על רצון פנימי וצמא לקשר עם רבש"ע. "כמות שהם"- ה' שומע את הקול הפנימי, את העומק שבבקשה של עם ישראל.
נכון שכלפי חוץ, זה "וילונו"; אך ה', שומע שלעם ישראל חסר משהו עמוק. יש כאן צמא אחר. אך הם עדיין לא במדרגה בו הם יכולים לבטא את זה. במדרגה שלהם, הם צועקים "מה נאכל". לכן ה' משביע כרגע את רצונם לפי מדרגתם הנוכחית, ומספק להם לחם לאכול. אך ה' לא דוחה את הדברים מכל וכל, משום שהוא רואה שיש נקודת אמת פנימית בבקשה זו של עם ישראל. יתכן, ואפילו עם ישראל עצמו אינו מודע לנקודה הפנימית הזו.

גם ההצלחה של מפלגת "יש עתיד", הינה ביטוי לבקשה של משהו חדש- זהו ביטוי לתחושת חוסר הקיימת בעם, שאינה באה על סיפוקה מהמצב הנוכחי בהנהגת המדינה. היא מבקשת ריענון וחידוש. יש כאן קול פנימי, שרוצה מציאות חדשה ודברים אחרים. אלא כרגע, הציבור עדיין לא נמצא במדרגה בה הוא מסוגל להגדיר את הדברים. לכן, זה בא לידי ביטוי בהצבעה לכל מיני מפלגות חדשות. כאמור, ההדרכה עבורנו היא לא להתעסק במספרי המנדטים. עלינו להקשיב לרוח הפנימית של הדברים, ולהפנים שעם ישראל צמא לאמת רוחנית גדולה.

זה מזכיר סיפור חסידי ידוע, בעל מסר דומה. מסופר, שבעוד האדמו"ר יושב בחברת תלמידי חכמים גדולים ובחירי החסדים, בהיותם עוסקים בסודות התורה העמוקים מני ים, מגיע אחד איכרי העיירה נרעש ונסער אל האדמו"ר: "רבי, רבי! הפרה, הפרה!". האיכר מודיע בהתרגשות לאדמו"ר שפרתו ילדה והוא זקוק לעזרה ויעוץ. האדמו"ר, עוזב את חבורת הלומדים ואת סודות התורה בהם עסק, ונפנה לאיכר ומדבר אתו באריכות על צרכי הפרה השונים. הוא דורש בשלומה בפירוט, ומסביר לחסיד באורך רוח כיצד לנהוג עמה כעת. כאשר חזר האדמו"ר ללימוד, שאלו אותו כולם: "וכי זו העת, לעסוק עכשיו באיכר שפרתו ילדה?! הרי אנו בעיצומו של עיסוק בסודות התורה העליונים!". הסביר אז האדמו"ר לחסידים- "וכי אתם חושבים, שבגלל פרתו הוא בא אליי? בשביל זה אין הוא צריך אותי דווקא. הוא בא אליי, כי הוא רוצה קשר עם האדמו"ר, אלא שאין הוא יודע כיצד ליצור את הקשר הזה. הוא מחפש דרך שבה יוכל לפנות אליי, והוא עושה זאת בדבר היחיד שהוא יודע- הפרה". האדמו"ר, לא בא לעזרת האיכר בכדי לעזור לו בגידול הפרה. הוא הקשיב לקול הפנימי שבבקשתו. הוא הבין שהאיכר הזה מחפש קשר, להידבק איכשהו באדמו"ר. לקול הפנימי הזה, נענה הרבי.

ההפתעה בבחירות, מלמדת אותנו על חיות ודינמיות. הציבור מבקש דברים חדשים, והמציאות הנוכחית איננה שלמה מבחינתו. עלינו לראות את העומק הגדול שמאחורי הדברים. יתכן וכרגע עם ישראל, הם כילד שאיננו יודע לשאול. המוטל עלינו, כפי שנאמר בהגדה של פסח על הבן שאינו יודע לשאול, הוא לסלול את הדרך לבקשה אמתית וגדולה של הדור: "את פתח לו". ללמד את הילד לשאול, דברים יותר גדולים מבובה. אנו נדרשים להעמיד תורה גדולה ומאירה, אשר היא - ורק היא - תצוק את תוכן החיים הרוחני, אותו מבקש עם ישראל. חובה קדושה היא לנו, להפיץ את האור הגדול הזה בעם ישראל. ללמד את העם, שלא לחגיגת דמוקרטיה היא כמיהתנו. לא לזה באנו לפה. עלינו לבנות כלים גדולים, שיכשירו את הלבבות לאור הגדול של גאולתנו. אנו נתבעים להארה גדולה של תחיה, בתורה, בתפילה, ובמידות. כרגע, אנו עדיין בסימני החיים. עלינו לחתור להגיע לחיים עצמם, בהופעת קומתנו הרוחנית השלמה. נקראים אנו להטות אוזן, לקול הפנימי המקופל בבחירתו ובהתנהגותו של עם ישראל בעת הזו. לקול הפנימי הזה, עלינו להענות ולהשיב לו את התשובה אליו הוא כוסף (דברים ד, ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".




-------------------------------------------------------------------------------------------