מוסר עוצמה פנימית מול אתגרי הדור הרב יהושע ויצמןכ"ב אייר התשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה. www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.




עוצמה פנימית מול אתגרי הדור


בפרקי אבות מובא (פ"ג מ"י):

רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת ילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם.


"מוציאין את האדם מן העולם" הוא ביטוי מיוחד, הבא ללמד שאדם שאלו הם חייו - יצא מן העולם. כביכול הוא איננו חלק מן העולם, אלא הוא "ליד העולם". הוא חולף ליד מציאות החיים האמיתית, וחי בהחמצה כללית של "העולם".

שינה של שחרית
הגמרא מספרת, שלרבי אלעזר ברבי שמעון היתה שיטה מיוחדת לתפוס גנבים (בבא מציעא פ"ג ע"ב):

עול בארבע שעי לחנותא כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה אי צורבא מרבנן הוא וניים אקדומי קדים לגרסיה אי פועל הוא קדים קא עביד עבידתיה ואי עבידתיה בליליא רדודי רדיד ואי לא גנבא הוא ותפסיה.
תרגום: בוא בארבע שעות ביום לחנות, וכשתראה איש ששותה יין ואוחז את הכוס בידו ומנמנם - שאל עליו. אם תלמיד חכם הוא שמנמנם - השכים בבוקר ללימודו, אם פועל הוא - השכים לעבודתו, ואם אומן שעובד בלילה (ולא שמעו מביתו קול עבודה) - כנראה עובד ברידוד חוטי מתכת, שאין קולם נשמע, ואם לא - גנב הוא, תפוס אותו.

אין אדם ישן "שינה של שחרית", אם ישן היטב בלילה. הישן ביום, מן הסתם בלילה עסק בדברים אחרים, שאינם ראויים.
בילדותי, כאשר הייתי מאחר לבית הספר, הייתי הולך לאיטי ברחוב, והרגשה קשה בלבי - כל העולם רץ, לכל אחד יש יעד, יש מטרה, יש משהו שמחכה לו, ורק אני הולך לי סתם ללא שום מטרה, אין לי לאן למהר ולאן להגיע.
זהו פירוש המשנה - "מוציא את האדם מן העולם". אדם שישן בבוקר הוא איננו חלק מן העולם. העולם בבוקר פועל, יוצר, רץ - ואתה ישן?! אתה לא חלק מהעולם.

יין של צהריים
כמו השינה בבוקר, גם היין בצהריים הוא סוג של בריחה מהעולם. אדם שהתייאש מעצמו, מיכולתו לעשות ולפעול - בורח אל השינה והיין. היין מוציא את האדם מדעתו. דברי המשנה "מוציאים את האדם מן העולם" מתייחסים גם ליציאת האדם מעולמו המיושב והמסודר, מישוב דעתו1.

שיחת ילדים
דברי המשנה תמוהים במבט ראשון - וכי שיחת הילדים היא דבר שלילי?
בספר "משל האבות על מסכת אבות מביא על דברי המשנה "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" את דברי ר' ירוחם זצ"ל ממיר, שסיפר על הסבא מקלם:

סיפר לי בנו של הסבא מקלם זצ"ל, שכשבא מאשכנז, שם שהה, אל בית אביו הגדול אחרי זמן רב שלא היה במחיצתו, לא קיבל אביו פניו עד אחרי שהתפנה מכל קביעות סדריו. היה עליו להמתין עד שהסבא זצ"ל יתפנה, ורק אז דיבר עמו. מימיו - כך סיפר בנו של הסבא למשגיח דמיר זצ"ל - לא שאלני אבי לשלומי, ולא לשלום ביתי ופרנסתי.
מדברים אלו אנו יכולים להבין, שכל עיקר שיחתם נסבה על מילי דשמיא.

בשיחה הקודמת ביארנו את כוונת המשפט "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" בדרך הפוכה מהעולה מסיפור זה. המשנה לא באה לומר שאין לעסוק כלל בענייני העולם, אלא לומר לך שגם כשאתה עוסק בענייני העולם ומתעניין בשלום בנך ובפרנסתו - עשה זאת לשם שמים.
נראה שההנהגה הרצויה מעודדת התעניינות כנה ואמיתית בשלום הקרובים לנו.

אולם, דברי המשנה ש"שיחת הילדים" היא מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם לכאורה סותרים הבנה זו. כיצד יש להבין את המשנה? וכי אדם שמשתעשע עם ילדיו או נכדיו עושה מעשה שלילי?

נראה, שמה שעלול להפוך את שיחת הילדים לבעיה הוא המינון. אם אדם יורד באמת לעולמו של הילד, ורואה את העולם כילד בעקבות שיחותיו על ילדיו - הרי שזו בעיה.
ילד חי בעולם של דמיון, ואין הוא "מחוייב" למציאות כפי שהיא. אם אביו של הילד נכנס לעולמו של הילד וחי אף הוא בדמיון - הרי שהוא יצא מן העולם - הממשי. אולם אם הוא נשאר בעולמו, והדמיון משמש עבורו דרך ליצור קשר עם הילד - יש בכך ערך חשוב.
כאשר הכרעות גורליות מוכרעות בכנסת על חודו של קול, מסבירים כי "אלו הם כללי המשחק הדמוקרטי". זהו ביטוי נורא. וכי במשחקים עסקינן?! הרי חיי אדם עומדים כאן על כף המאזניים. החיים אינם משחק.
יש כאלו הרואים בכל דבר בחיים משחק. הם מושפעים יתר על המידה מעולמם של ילדים, ואינם מבינים כי "העולם האמיתי" איננו משחק כלל וכלל, ויש לנהוג בו ברצינות ובכובד ראש.
כתפיסת עולם, שיחת הילדים היא דבר בעייתי ביותר.

נראה שהמשנה בונה רצף של דברים - מי שישן בבוקר, ובצהריים שותה יין ואחר כך עובר ל"שיחת הילדים" - הרי שהוא בורח מן המציאות אל הדמיון והחלומות, וכל אלו מוציאין אותו מן העולם הממשי.

ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ
לאחר שישן האדם כראוי בבקרו של יום, שתה מעט יין ואף שיחק - הוא מתכנס עם חבריו לדון בדברים העומדים ברומו של עולם, להקים ממשלה ולהפילה בהבל פיהם של "בתי כנסיות של עמי הארץ".

באבות דר' נתן אמרו על המשנה כך (פכ"א):

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד, מלמד שלא יתכוין אדם לישב עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם יושב עם יושבי קרנות בשוק נמצא בטל מן התורה, שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו" (תהלים א', א'). רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "ובמושב לצים לא ישב", אלו תרטיאות וקרקיסאות של גוים שבהם דנין את הנפשות להמית...

בהקשר לכך יש להזכיר את דברי הגמרא שכבר עמדנו עליהם (עבודה זרה י"ח ע"ב):

תנו רבנן, ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו", הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

וכבר שאלו על לשון הגמרא "מביאין את האדם לידי ביטול תורה" - וכי דברים הללו עצמם אינם ביטול תורה, וכל הבעיה בהם היא שהם מביאים את האדם לידי ביטול תורה?
ונראה שכוונת הגמרא היא, שאדם שהיה באיצטדינין, בוקיון ומוקיון, אף כשילמד אחר כך תורה - הרי זה ביטול תורה. הגמרא אינה עוסקת בבזבוז הזמן שיש בדברים אלו, אלא בהשפעה השלילית שלהם על לימוד תורה.
כאשר אדם שהיה אצל המוקיון לומד תורה - התורה פוגשת את המוקיון שבקרבו, והתוצאה היא ליצנות. כשהוא לומד תורה, יש בזה ביטול תורה, כי תורתו הופכת לליצנות ומושב לצים.
"ביטול תורה" פירושו גם מצד ביטול ברוב - כשרוב מוחו ולבו של האדם מלאים בליצנות, הרי שהתורה שהוא לומד בטלה ברוב, ואין בה אפילו בנותן טעם. גם התורה מקבלת את טעמה של הליצנות שממלאה אותו.

אף כי היום נדמה לנו שהצפיה בליצנות, משחקי ספורט וכדומה היא נחלת האנושות כולה, הרי שיבוא יום והעולם יתפכח, ויעזוב את ההבלים הללו. מה נאמר לנכדינו, שיתמהו וישאלו אותנו - סבא, שפיקח אתה, מה ראית לשטות זו? הכיצד בילית את זמנך במשחקי ההבל של נבחרת פלונית נגד קבוצה אלמונית, כששתיהן מעבר לים?

התשובה לשאלה קשה זו מצויה בדברי הגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב):

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למישרא המוציא. אמר ליה: לא ידענא. אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן. אמר ליה: אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה. אמר ליה: אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.
תרגום: רב אשי עסק במשנה על "שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא". אמר: מחר נפתח בחברינו (המלך מנשה, שהוא אחד משלושת המלכים הללו). נראה לו (מנשה) בחלום, אמר: חברך וחבר אביך קראת לי? (וכי יודע אתה) מהיכן צריך אתה להתחיל (לבצוע את הפת בברכת) המוציא? אמר לו (רב אשי): איני יודע. אמר לו (מנשה): מהיכן צריך להתחיל בהמוציא לא למדת, ואתה קורא לי חברך? אמר לו (רב אשי): למד אותי, ומחר אדרוש זאת משמך בשיעור. אמר לו (מנשה): מהיכן שהקדים הבישול (של הפת). אמר לו (רב אשי): מאחר שאתם כה חכמים, מדוע עבדתם לעבודה זרה? אמר לו (מנשה): אם היית שם, היית אוחז בקצה גלימתך ורץ אחרינו. למחרת אמר (רב אשי): נפתח ברבותינו.

למנשה אין תשובה אמיתית לשאלה כיצד הוא עבד עבודה זרה. התשובה היחידה היא, שגם רב אשי, אילו היה בדורו, היה מצטרף אליו. המשיכה לכך היא כה חזקה, שכמעט לא ניתן לעמוד בפניה.

מה פשר שאלתו של מנשה מהיכן בוצעים בברכת המוציא?
נראה שמנשה רצה ללמד את רב אשי פרק בהלכות התפתחות הדורות.
מיוחדת היא ברכת המוציא בכך שמברכים אותה על תהליך שלם של הכנת החיטה למאכל רדם. אכילת חיטה כמו שהיא אינה דרך אכילתה. רק אחר שטוחנים את החיטה, מוסיפים לה מים, לשים את העיסה ואופים אותה - ראויה החיטה למאכל.
כך גם העולם מתקדם בתהליך הבשלתו והכנתו לקבלת השלמות האלוקית.
החלק שמקדים להתבשל - אותו בוצעים ל"המוציא", שכן הוא המבטא יותר מכל את התהליך שעבר על החיטה עד שנעשתה ללחם ראוי.
בדורו של מנשה טרם הושלמה ה"אפיה", ועל כן עדיין עבדו עבודה זרה. עדיין היו רחוקים מן היכולת לקבל את דבר ה' וליישמו בחיים.

מנשה אומר: אל לך לשאול שאלות על הדור שלנו. העולם עובר תהליך של התפתחות והתבגרות. דורות רבים עוברים עד שהבישול מסתיים והעולם קולט כל דבר בצורה נכונה.
כל דבר חדש שמגיע לעולם - טכנולוגיה חדשה, תפיסת עולם חדשה - מושך את לבם של האנשים והם רצים אחריו. אחר כמה זמן העולם מבשיל לקלוט מה טוב ומה לא טוב בכל דבר, וכיצד ניתן להשתמש בטוב ולהרחיק את הרע.
בזמנו של המלך מנשה היתה נבואה בעם ישראל. אדם שמע בערב את דברי הנביא, והדבר רומם אותו למדרגה גבוהה. אולם למחרת בבוקר, לא היו לו כלים להוריד את זה לחייו - כיצד הדברים של הנביא בונים לו סדר יום, מה לברך וכיצד להתפלל, כיצד לאכול וכיצד לנהוג בבית הכסא.
לאחר שחרב הבית, נסתלקה הנבואה והתחילה עידן החכמה2. חכמים דואגים בעיקר לשאלה - מה צריך האדם לעשות. כיצד הוא חי את חייו בפועל, ביום יום, לאור התורה והנבואה.

גם אנו חיים בדור שיש בו עוצמות אדירות. הטכנולוגיה מדהימה וכובשת את לבות בני האדם. שמא בכך עוסקת המשנה בדבריה על "שיבת בתי כנסיות של עמי הארץ" - כולם נמשכים ועוסקים במכשירים החדשים, ובשלב ראשון הם שולטים באדם. כשישאלו אותנו נכדינו - הכיצד הסמארטפון שיבש לכם את שיקול הדעת, פגע בחיי המשפחה שלכם, בחברים, באישיות? מה נאמר?
לא תהיה לנו תשובה מלבד שזה היה כל כך מושך, שאם אתה היית שם - היית גם אתה נמשך.
אולם עלינו להבין שגם כאן זהו תהליך. יגיע יום שהעולם יתבגר, ותהליך הבישול יסתיים, ואז נדע כיצד ניתן לאכול דברים אלו ואף לברך עליהם - להשתמש בהם אך ורק לטובה ולברכה.
התפקיד שלנו הוא להקדים את הבישול. החלק שבו מקדים הבישול - הוא ראוי לברכה, ועלינו לעמול כדי להיות בחלק הזה. לא ליפול עם כל העולם, אלא כבר בשלב זה לשלוט במכשירים, ולא לתת להם לשלוט בנו, לנהוג בבגרות ובבשלות, ולא להפשיל את בגדינו ולרוץ אחר כל מכשיר חדש.
בצורה כזו נוכל להיות ראויים לברכה הרבה שמכשירים אלו יכולים להביא לעולם.








1 עי' עירובין ס"ה ע"ב: "אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו", וברש"י: "בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו".
2 עי' בדבריו של הרב קוק זצ"ל במאמר "חכם עדיף מנביא", אורות עמ' ק"כ.



-------------------------------------------------------------------------------------------