לחיות עם פרשת השבוע פרשת קרח הרב יהושע ויצמן כ"ז סיוון תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - קורח - שוויון בנטל ושמחה בשליחות


הפרשיות האחרונות שקראנו בתורה עוסקות בחטאים - פרשת שלח בחטא המרגלים, ופרשת קורח במחלוקתו של קורח.

ניתן להתבונן על פרשיות אלו בדרך שונה. התורה לא הביאה את החטאים כדי לספר לנו עליהם מצד עצמם. מטרת כל פרשיה היא הסיום שלה.
פרשת שלח באה כדי ללמדנו מה הרקע שממנו הגיעה לעולם פרשת ציצית, המסיימת אותה.
פרשת קורח באה כדי ללמדנו את הרקע שממנו הגיעה לעולם פרשת מתנות כהונה, שבאה בסיום התיאור של חטא קורח.

דבר דומה אנו מוצאים בתיאור התורה את חטא אדם הראשון.
התבוננות בפשט הפסוקים מלמדת, שבעצם התורה באה להסביר לנו כיצד נוצרו בעולם בגדים.
פרשת חטא האדם בגן עדן פותחת בפסוק (בראשית ב', כ"ה):

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

ומסיימת בפסוק (בראשית ג', כ"א):

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

התוצאה של החטא היא הבגדים, ובעצם החטא בא להסביר כיצד הגיעו הבגדים לעולמנו.

התורה מתארת חטאים לא בעבור החטא עצמו, אלא בעבור התוצאה של החטא - כיצד ניתן לקום מהחטא, ואיזו ברכה יכולה לצמוח, גם מחטא.

בפרשת קורח ניתן לראות התייחסות מיוחדת למתנות כהונה. פרשת מתנות כהונה פותחת:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.

ולאחריה, פרשת מתנות הלויים פותחת כך:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

המילה "הנה", בשני הפסוקים, מיותרת לכאורה, והיה ניתן לכתוב את הפסוק בלעדיה. מהי משמעות המילה?
בספרי אמרו חכמים (ספרי קרח, קי"ז):

"הנה" - בשמחה.

חז"ל באים לומר שאת המתנות לכהן וללוי צריך לתת בשמחה. זוהי התוצאה של פרשת קורח. מהו הרקע לאמירה זו?
נראה, שהרקע הוא דבריו של קורח המתוארים במדרש. קורח השתמש בציניות כדי לשכנע את הציבור כנגד משה רבינו (ילקוט שמעוני תורה, תש"נ):

זהו שאמר הכתוב: "אשרי האיש", אלו בניו של קרח, "אשר לא הלך בעצת רשעים", שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר: "סורו נא מעל אהלי האנשים", "ובדרך חטאים לא עמד", שנאמר: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם", "ובמושב לצים לא ישב", זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", באת לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים", באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: "כל הבכור אשר יולד וגו'", הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה: "וראשית גז צאנך תתן לו". אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: "כל חרם בישראל לך יהיה", נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה (=כך כולם עושים לאותה עלובה מסכנה, ותולים בקב"ה).

קורח, בציניות מתוחכמת, מתאר את דבריו של משה כעול שלא ניתן לעמוד בו. וכי מצות "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" היא עול? קשה לחרוש את השדה בשני שוורים? כל דבר ניתן לצייר כ"נטל", וכך עושה קורח. הוא היה יו"ר הועדה לשוויון בנטל, וזעם על כך שהכהנים מקבלים יותר מאחרים.
טענתו של קורח היתה כפולה: א. "כל העדה כולם קדושים" - צריך להיות שוויון בין כולם. ב. המתנות הן נטל, וכולם צריכים לשאת בנטל. אין זה צודק שיש כאלה שנותנים וכאלה שמקבלים.
קורח ידוע כנושא דגל המחלוקת בתורה, ובמדרש מציירים שנקודת המחלוקת היתה סביב ה"שוויון בנטל". "כולם קדושים", ואהרן יוצר נטל לא הוגן על הציבור.
הגישה הזו נשמעת בציבור, היא "עוברת מסך". אמנם אם נכנסים לפרטים רואים שהוא לא צודק, אבל כפי שהוא מציג את זה, זה נשמע טוב, והוא מצליח לסחוף אחריו את הציבור.
יש כאלה שיושבים בבית המקדש, נהנים מזיו השכינה וממתנות הכהונה, ויש כאלה שצריכים לעבוד בשדה, ועוד יש להם איסורים רבים - לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, שדך לא תזרע כלאים ועוד איסורים שמקשים עליהם את החיים.
הציבור נושא בנטל, הכהנים נהנים - ויש צורך בשינוי. זו טענתו של קורח.

במעבר חד לימינו אלה.
אם רוצים שהועדה לשוויון בנטל, המכונה "ועדת פרי", תעשה פרי אמיתי, היא צריכה לעבור "שינוי השם". צריכים לקרוא לה: "הועדה לחלוקה נכונה של המשימות בעם ישראל".
שינוי השם הוא מהותי. יש משימות רבות לעם ישראל, ויש צורך שכל המשימות יעשו, ולכן יושבת ועדה לחלק את המשימות בין הציבורים השונים. אמנם אי אפשר ליצור שוויון, כי המשימות שונות במהות, אך אפשר לחלק את זה בצורה נכונה, שכל אחד יזכה בחלק מהמשימות, על פי מה שמתאים לו.
עצם הגדרת השירות הצבאי כ"נטל" זו כבר אמירה בעייתית. מאחוריה השם הזה עומדת תפיסה שהחיים נועדו להנות מהם, ולכן כאשר אדם נדרש למשך שלוש שנים, מהיפות בחייו, לוותר על בילוי במועדון או בחוף הים ולשכב במארבים - זה נטל. אין זו משימה קדושה שיש למלא, אלא נטל. אם זה נטל - יש ליצור שוויון בנטל.

ההגדרה שאנו עוסקים במשימות ולא בנטל, מביאה את האמירה: "הנה נתתי לך". או בלשון דומה המופיעה בתורה - "הנני". עם ישראל נותן את המתנות לכהנים בשמחה. זה כלל לא נטל.
יש משימות טובות וחשובות, ואנו עושים אותן בשמחה, ויש צורך לחלק אותן בין כולם. אמנם המצב כעת במדינת ישראל איננו המצב האידיאלי. יש צורך בשינוי. אך השפה שבה מדברים על השינוי צריכה גם היא להשתנות.

אחת הבעיות שמלווה את מדינת ישראל כבר שנים רבות היא בעיית הכוחניות. נראה שכמעט ואין מגזר שנקי ממנה. מפלגה שמגיע לשלטון, יודעת שיש לה ארבע שנים, ובהן היא פועלת בכוחניות כדי להשליט את עמדותיה וסדר היום שלה. לא מדברים, לא מנסים להגיע ביחד להבנות - הכל נעשה בכח.
הגישה הזו, אף שהיא נעשית בשם הדמוקרטיה, רחוקה מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב. דמוקרטיה היא לא רק התנגדות לסירוב פקודה, אלא גם שמירה על זכויות המיעוט. זו אחת מאבני היסוד של דמוקרטיה.
כפיה של נורמות וחוקים על ציבור אחר בשם ועדה שהקמת כי אתה כרגע בשלטון - זה לא דמוקרטיה, גם אם נבחרת בבחירות כשרות למהדרין. יש עוד אנשים שנבחרו בבחירות, וגם להם יש מה לומר, והם חלק מהמדינה ומהדמוקרטיה.

הסכמי אוסלו, כזכור, עברו בכנסת על חודו של קול. היה זה קולו של חבר כנסת מהימין, שעבר לשורות השמאל תמורת משרת סגן שר. התחושה היתה, שתמורת "מיצובישי" (הרכב שמקבל סגן השר), הצליחו לקנות את העברת ההסכם בכנסת.
כשטענו רבים שהכרעה כזו איננה דמוקרטית, טענו אחרים - "אלו הם כללי המשחק הדמוקרטי". רואים זאת כמשחק. גם באייפון שלו אדם משחק - הורג, מפוצץ, יורה ומשחית, וכשהוא עובר אחר כך למשכן הכנסת הוא ממשיך את המשחק. אז מה אם נהרגו אלפים בעקבות ההסכם הזה? זה המשחק הדמוקרטי.
בצורה כזו, כשהכל הוא משחק, הרי שכל דבר נעשה בכח. יש לנצח במשחק בכל מחיר. בלי לדבר, בלי לשמוע - לכפות על מי שלא חושב כמוך את דרכך ואת ערכיך, כי כרגע אתה מנצח במשחק.

זו היתה דרכו של קורח. הוא מתאר את קשייה הרבים של האלמנה, שכשבאה לחרוש את השדה אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". כמה קשה, איך ניתן לחרוש את השדה אחרי שמקבלים כזו מצוה? חז"ל מגדירים זאת כליצנות. הרי זהו עיוות של המציאות. וכי מצוה זו היא "נטל"?

קורח מהווה את הרקע למתנות כהונה. את המתנות יש לתת בשמחה, ולא לראות אותן כנטל. באנו לעולם כדי לעמול ולמלא את המשימות החשובות והקדושות שהקב"ה נותן לנו, ואנו עושים זאת בשמחה. מילוי השליחות שלנו צריך להיעשות בשמחה. באמירת "הנני".
כשאדם חי מתוך מילוי שליחות - חייו מלאים סיפוק ושמחה. לכל משימה הוא אומר "הנני" - מה שעם ישראל זקוק לו - אשמח לעשות.
הגישה הזו צריכה ללוות אותנו בכל החיים.
גם כשאדם בונה את ביתו ומשפחתו, יש הרואים זאת כעול וכנטל. יצא לי פעם לראות חיילים שאחד מהם עמד להתחתן מיד כשהשתחרר, וחבריו לעגו לו - למה לך לעשות זאת עכשיו? עוד לא הכרת את העולם, עוד לא הספקת להנות. ואחד מהם הגדיל ואמר לו: רק השתחררת, ואתה הולך להיכנס לכלא הזה?!
שאלתי את אותו חייל - כשאתה תתחתן, תהיה בחתונה תזמורת? האם אדם מזמין תזמורת כשהוא נכנס לכלא?
אפשר לראות את החתונה ככניסה לכלא, כנטל.
אחר כך, כשבע"ה באים הילדים, הנטל הולך וגדל - צריך לקום אליהם בלילה, לקחת אותם לרופא, לפרנס אותם - גם זה נטל.
כל דבר בחיים יכול להיות נטל. חי אדם בבית - וצריך לשטוף ולנקות, לרוקן את הזבל וכדומה - והוא חש שמוטל עליו נטל כבד מנשוא.

זו שאלה של גישה לחיים. אפשר לראות כל דבר בחיים כנטל, ואפשר לומר: "הנני", אני עושה זאת בשמחה. אין זה נטל אלא שליחות שעושים אותה באהבה. ככל שהשליחות קשה יותר - כך היא קדושה יותר ומוציאה מהאדם כוחות רבים יותר אל הפועל. הוא חי למען המטרה שלשמה בא לעולם.
הקמת משפחה היא דבר משמח ביותר. אמנם זה דורש מאמץ, צריך לקום לילדים בלילה כשהם בוכים, וזה מעצבן. אבל אפשר לקחת דקה, ולהסביר לעצמך - תתבונן במבט רחב יותר. היודע אתה כמה אנשים מחכים לבכיות הללו? אתה יודע מה יצא מהבכיות הללו? אף שעכשיו "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה...", הרי שיגיע הזמן שבו "בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה". הרינה תגיע בסוף, וכבר עכשיו אפשר לחוש בה. זהו מבט אמיתי יותר על החיים.

כך גם ביחס לעבודת האדם לפרנסתו. יתכן שאדם עובד בעבודה שאיננה מתאימה לפנימיות נפשו ועומק תכונותיו. הוא נאלץ לעשות גם עבודה שחורה. גם את זה צריך לראות בצורה כללית יותר - זה חלק מהעולם, וחלק ממך, ובזכות זה אתה יכול להביא טרף לביתך ולגדל את ילדיך. זה דבר נפלא ומשמח. ההחלטה אם העבודה שלך היא נטל או משימה חשובה - תלויה בך ובמבט שלך על החיים.

הקב"ה רוצה שנשמח בחיינו (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח):

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ...

כדי לשמוח בעבודת ה' ובעבודתנו, במשפחתנו ובחיינו - עלינו לעשות שינוי במבט. לראות כל דבר בשמחה.
דבר זה נכון החל מהרגע בו אדם קם בבוקר. אם התחושה היא שזה נטל, האדם פותח במאבק נגד השעון המעורר, ובדרך כלל מנצח אותו... אך ניתן לראות זאת בצורה אחרת לגמרי. זה לא נטל. "הנני" לעבודתך. כך קמים בשמחה, לקראת יום חדש ומשמח בעולמו של הקב"ה.
הקב"ה מחכה לנו בבית הכנסת לתפילה, כפי שמתארת הגמרא (ברכות ו' ע"ב):

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו...

גם אם איננו שומעים את השאלה של הקב"ה, היא נשאלת, וזה משמח לדעת שהקב"ה מחכה לנו. לפנינו יום של תפילה, לימוד, עשיה - הקב"ה אומר לנו "הנה נתתי לך" - ועלינו לומר בתגובה: "הנני".

הגדרת המצב כ"שוויון בנטל" מלמדת על תפיסה שגויה של העולם והחיים.
על דרך הצחות יש לומר, ש"בנטל" אותיות "בטלן". עיר שכולם "נושאים בנטל" - אסור לגור בה (עי' סנהדרין י"ז ע"ב). כל עיר צריכה שיהיו בה עשרה בטלנים בבית הכנסת, "שבטלין ממלאכתן, שיהו מצויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית" (רש"י מגילה ג' ע"ב).
לא כולם צריכים לשאת בנטל. צריכים כמה שיהיו בטלנים, שיתבטלו מהמשימות האחרות כדי שיהיו בבית הכנסת. בזכותם מי שיבוא לבית הכנסת - ימצא מנין להתפלל, יוכל ללמוד בחברותא - זו המשימה שלהם.
תחת הועדה לנשיאה בנטל צריך להקים ועדה לנשיאת הבטלנים... זו גם משימה חשובה שיש לדאוג שימלא אותה מי שראוי לה.

משימות שונות יש לפנינו, ובכולן אנו צריכים לשמוח, לומר: "הנני", כדי למלא אותן בשמחה, וכך נחיה את חיינו בשמחה ובהצלחה.



-------------------------------------------------------------------------------------------