מוסר פרשת קרח - לברוח מהמחלוקת הרב יהושע ויצמן כ"ח סיוון תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


פרשת קרח - לברוח מהמחלוקת


בתקופה האחרונה עסקנו במשניות מפרקי אבות, ונמשיך זאת בלימוד משנה שקשורה לפרשת השבוע, פרשת קרח (פ"ה מי"ז):

כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

לכאורה, היה נראה לומר הפוך מהמשנה - מחלוקת שהיא לשם שמים, עליה נאמר (במדבר כ"א, י"ד): "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", וכפי שדרשו חכמים (קידושין ל' ע"ב): "אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה" - גם כשחולקים בסופו של דבר אוהבים ולכן אין סופה של המחלוקת להתקיים. מהי כוונת המשנה שמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים?
מחלוקת לשם שמים, באה לברר ערכים. כל אחד מן הצדדים החולקים בא לדיון עם גישה מסויימת לחיים, לתורה, לאדם, למאורע מסויים וכדומה. יש ערכים שמתבררים במחלוקת זו, וכל צד מחדד ומדגיש את הצורה שבה הוא רואה את הערך הנידון. כך נוצרת המחלוקת, וסופה להתקיים, שכן אלו ואלו דברי אלהים חיים, ולשני הצדדים יש מקום וערך.
כך, למשל, מחלוקת הלל ושמאי. שמאי מדגיש את ההקפדה והזהירות מהמפגש עם העולם החומרי, והלל מדגיש את האמון בעולם החומרי שיכול לסייע לאדם לעבוד את ה' "בשני יצריו" (עי' ברכות פ"ט מ"ה). שתי הגישות נכונות. פעמים שיש להשתמש בדרכו של שמאי ופעמים שיש ללכת בדרכו של הלל. מחלוקת מעין זו היא מחלוקת שסופה להתקיים. שאלת היחס הנכון לערכים נכונה תמיד, ולעולם יהיו שתי גישות ביחס לכך, ולשתיהן יהיה מקום.
המחלוקת הראשונה שהיתה בעם ישראל, ביחס לסמיכה על קרבנות ביום טוב, התקיימה לאורך דורות (חגיגה פ"ב מ"ב):

יוסי בן יועזר אומר: שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר: לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר: לסמוך. יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר: לסמוך. שמעיה אומר: לסמוך, אבטליון אומר: שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר: שלא לסמוך, הלל אומר: לסמוך. הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין.

כל אחד מהצדדים החולקים היה מודע לכך שגם לצד החולק עליו יש מקום, אלא ששליחותו היא להביא לעולם את הצד שבו הוא מאמין. לכן המחלוקת ממשיכה להתקיים, שכן הערכים העומדים לדיון הם בעלי ערך נצחי.

מחלוקת שאינה לשם שמים, לעומת זאת, היא מחלוקת על אינטרסים אישיים. אמנם כל צד מתהדר בערכים, כך היא האופנה, וודאי שהוא טוען שהכבוד ממנו והלאה. ובכל זאת - אם אין זה לשם שמים, הרי זה לשם האינטרס האישי. כשאותו אדם ילך מהעולם - תלך המחלוקת איתו. אין סופה להתקיים שכן היא תלויה באנשים, והללו בני תמותה הם.

לאחר ההתבוננות בפשט המשנה, ננסה לעמוד על מהות הענין בצורה כללית.
יש ממוני המצוות שראו במחלוקת לאו מן התורה, לאור דברי הגמרא (סנהדרין ק"י ע"א):

דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו".

אסור לאדם להחזיק במחלוקת, והמחזיק במחולקת ואיננו בורח ממנה - עובר בלאו. אמנם בעלי המחלוקת אינם מודים שזו מחלוקת. תמיד טוענים כולם כי זו שאלה של ערכים בלבד, אולם המתבונן מזהה היטב אימתי מדובר במחלוקת, ביריבות אישית ובאינטרסים של הצדדים.
השל"ה מוסיף מקור נוסף מן התורה לאיסור זה (של"ה, פרשת ויקהל פקודי, כ"ח):

"לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא להבעיר אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן.

מדוע יש צורך להזהיר מפני המחלוקת דווקא ביחס לשבת? מפני שבשת אין האנשים עובדים, ויש לאדם זמן פנוי. יכול הוא להרשות לעצמו לעורר מחלוקת - מי קיבל עליה חשובה בתפילה ומי פחות, מי יהיה חזן וכדומה. כך מוצאים אנו מחלוקות רבות המתעוררות דווקא בבית הכנסת. אף שהשם "בית כנסת" הוא לשון כינוס ואיחוד, בפועל פעמים רבות קורה ההיפך.
בהקשר לכך יש להביא את דברי המשנה (אבות פ"ד מי"א):

רבי יוחנן הסנדלר אומר: כל כנסיה שהיא לשם שמים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים.

כנסיה - בית כנסת - שנבנה ופועל לשם שמים - יתקיים. בשם הגר"א מובא (יחל ישראל על מסכת אבות, פ"ד עמ' ריז):

...מקובל בשם הגר"א, שאם היו בונים בית כנסת מלכתחילה, באופן שכל הפעולות נעשו לשם שמים, היו התפילות בו עולות יפה לאין ערוך. היינו, אם בכל מהלך הבניה, לא היתה מעורבת בעבודה שמץ של מחשבה זרה - רק כונה טהורה לבנות בית להתכנסות לעבודת השם זו תפילה - הרי שלמתפללים בבית כנסת זה לא יתערבו מחשבות זרות בעת תפילתם.

פעמים רבות, הבניה אינה נעשית לשם שמים, משום שכבר בעת הבניה מתחילות המחלוקות בבית הכנסת. אם יצליחו האנשים להתכוון לשם שמים בכל מעשיהם, בכל כינוס ובכל בית כנסת - הרב שהדברים יעלו בידם ויתקיימו.

מהי משמעות "לשם שמים"? נראה שיש בדברים אלו נקודה עמוקה, המתבארת בדברי הזוה"ק1:

סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
תרגום: סטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, סטרא דקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור.

הטומאה מתחילה בחיבור. מתחילים בהצהרת אחדות, נוסח "האומות המאוחדות", אך בעצם זהו המקור לפירוד שיהיה בהמשך. הרי המטרה איננה האיחוד, אלא האינטרס האישי של כל צד, ועל כן סופו לפירוד. התכלית היא הפירוד, וגם האחדות שבתחילה משרתת את הפירוד שמופיע לבסוף.
בקדושה זה הפוך. המטרה היא האיחוד. לצורך האיחוד יש צורך להפריד, כדי לאפשר לכל צד לגלות את כוחו, מהותו וגבולותיו. הרב קוק זצ"ל ממשיל זאת לערוגה של שתילים, שיש צורך לתת לכל שתיל את מרחב החיים שלו, כדי שיתפתח בצורה המיטבית, ורק אחר כך ניתן לאחד ביניהם לערוגה יפה.
בסטרא דקדושה מתחילים בבירור עמוק וחד של כל דעה, מעין הבירור שבין הלל ושמאי. לכל צד יש עמדה, יש אמירה - יש ערך שתפקידו להופיע בעולם. אך המגמה הסופית היא אחדות, לאחד את כל הערכים ולמצוא את מקומו של כל אחד.

מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, שכן התכלית איננה המחלוקת לשם המחלוקת, אלא לשם בירור הדעות והערכים, וזהו דבר נצחי. כאשר התכלית היא עצם המחלוקת - זוהי דרך הטומאה, אבל בקדושה התכלית היא החיבור בין הדעות השונות המבררות ערכים שונים.

בעומק הענין, הצורה שבה ברא הקב"ה את העולם היא שתחילתו בפירוד. העולם מתחיל בשבירתה של אמת עליונה שהתפזרה לרסיסים. עבודת האדם בעולם היא לאסוף את השברים וללקט את הניצוצות שהתפזרו. צורת התיקון של העולם היא על ידי איסוף, ליקוט וחיבור.
חכמים מביאים לכך משל מזרע שנטמן באדמה. מהי תכונתו העיקרית של הזרע, שבעזרתה הוא מצליח להופך לעץ חדש? התכונה היא היכולת לאסוף מן הסביבה את כל החומרים הדרושים לו, ולהפוך אותם למציאות אחת. באדמה יש חומרים שונים, שכל אחד לעצמו איננו יכול לבנות את העץ. הזרע קולט אל קרבו את כל החומרים ומאחד אותם למערכת אחת הפועלת בתיאום. הזרע יודע לקלוט אל תוכו את החומרים שהוא זקוק להם, ולהשאיר מחוץ לו את הפסולת. הבירור בין האוכל והפסולת ואיחוד כלל החומרים לעץ - זוהי פעולתו של הזרע.
גם האדם פועל כך. האדם קולט אל תוכו מהעולם - על ידי אכילתו ועל ידי חושיו. האדם נברא כיצור אוכל כחלק מהמגמה האלוקית של אחדות הבריאה. העולם והאדם אינם שני דברים שנוצרו כל אחד בנפרד, אלא נוצרו כשהם קשורים זה לזה. על האדם לקלוט אל תוכו מהעולם, ואם לא יעשה כך - לא יוכל להתקיים, וגם גופו יאבד את אחדותו ויתפורר. כשהאדם אוכל, שומר הוא על אחדות גופו, וגם על אחדות הבריאה.
גם בחושיו קולט האדם מן העולם, והוא הופך את כל המידע לישות אחת בשכלו ובלבו.

מתוך המגמה של אחדות הבריאה, ניתן להבין מדוע האחדות והשלום בין האנשים הם הערך העליון בתורה. אין לנו כמעט דבר בתורה שלא מוביל לשלום. תפילת שמונה עשרה - מסתיימת בשלום. ברכת כהנים - מסתיימת בשלום. ברכת המזון - מסתיימת בשלום.
במדרש "משנת רבי אליעזר", יש פרק "גדול השלום". זהו פרק ארוך ובו עשרות מאמרים ובהם דוגמאות והוכחות לכך ש"גדול השלום", והמחלוקת מגונה. החל מקין והבל ועד ימינו אלה - המחלוקות הורסות כל דבר טוב שנבנה בעולם.
אחר שנים כה רבות של מחלוקות בעולם, הגיע הזמן לחשוב על כך ש"גדול השלום". למרות שלשלום יש מחיר, והאדם נדרש לוותר בעבורו - עלינו לדבוק בשלום.
כאשר במוסד מסויים או בחברה מסוימת יש שלום בין האנשים - לא שמים לב לכך, זה נראה מובן מאליו. רק המחלוקת מושכת תשומת לב. אולם האמת היא, שכדי שיהיה שלום יש צורך להשקיע הרבה אנרגיה. כל דבר קטן יכול להצית מחלוקת, ויש צורך בהשגחה תמידית ובעבודה תמידית למען השלום.
גם בעולם הטבע, העולם שואף לאי-סדר. כל מציאות בעולם שיש לה סדר, שתעמוד כפי שהיא ללא השקעת אנרגיה תמידית - הסדר יתפרק, והתוצאה היא פירוק כללי. כדי לשמור על שלום ועל הרמוניה, יש להשקיע אנרגיה רבה. עלינו להעריך מקומות שאנו רואים שמתנהלים מתוך שלום. אין זה מובן מאליו כלל וכלל.

עלינו לקחת עמנו מסר לכל החיים - מחלוקת היא הדבר הכי קשה שיכול להיות, ויש לברוח ממנה כמו מאש. אמנם תמיד יש לבעלי המחלוקת תירוצים - אין זו מחלוקת אלא בירור, ואנו פועלים לשם שמים, ואם לא נעמוד על עקרונותינו - יהיו נזקים גדולים.
למשל, אדם רוצה להקים תלמוד תורה כדי שילדיו ילמדו בקדושה, ויש לכך התנגדות. במקומות רבים בארץ יש דוגמא לכך שקבוצות הורים שונות מקימות מוסדות שונים לילדיהם, כשכל אחת איננה מסתפקת במה שהשיגו קודמיהן, והן רוצות להקים משהו חדש, טוב יותר וקדוש יותר.
כמובן שכל אחד מצהיר שמעשיו הם לשם שמים, אולם התוצאות - מחלוקות רבות שמכלות את הציבור ואת הטוב שבו - מלמדות כי אין זה כך.
במשנה נאמר: "מחלוקת הלל ושמאי". יש מבארים, שאפילו על תלמידיהם - בית הלל ובית שמאי - כבר אי אפשר לומר כן. רק אנשים במדרגת הלל ושמאי חלקו לשם שמים. אצל תלמידיהם, וקל וחומר אצלנו, מתערבות בכל מחלוקת נגיעות אישיות, רצון לכבוד, כוחניות, חשש מהפסד וכדומה. גם אם הפעולה התחילה לשם שמים, נוצר סדק מסויים, וההמשך אינו לשם שמים.
מחלוקת לשם שמים יכולה להיות בחברותא העוסקת בדעת התוספות או הרמב"ם. אך בענייני העולם - פרנסה, משפחה, אנשים וכדומה - קשה מאוד להגדיר מחלוקת שהיא "לשם שמים". וכי מי יכול להעיד על עצמו שהוא נקי מכל נגיעה אישית וכולו פועל רק לטובת הענין ולקידוש שם ה'?
על כן ממחלוקת בורחים כמו מאש. כשם שאש מפוררת את מה שהיא שורפת, כך המחלוקת, יוצרת פירוד ופירורים.

ניתן לחשוב שבחורי ישיבה טרם שייכים לעולם המחלוקות. עוד אינם חברים בקהילה, ואינם נושאים בנטל הפרנסה. אולם יתכן שגם בשלב זה של החיים ניקלע למחלוקות, אם זה בסניף, ביחס למדריך המתאים, או בישיבה, ביחס לשאלות שונות שהשיעור צריך להכריע בהם. כל אדם בעולם שלו צריך להיזהר ממחלוקת. אין דבר שהוא קטן מידי בשביל לחלוק עבורו. ילדים קטנים רבים ביניהם על חלק של משחק כאילו הוא כל העולם כולו, וכך יש להתייחס לכל דבר. הוא חשוב לשייכים אליו, ועלול לעורר מחלוקת, ולכן צריך להיזהר.
פעמים שהעומדים מהצד משתאים - וכי עבור משרת סגן יושב ראש המועצה הדתית ביהופיץ - שוה לעורר מחלוקת?! אולם, גם דברים שנראים לנו זוטות, מעוררים סביבם מחלוקות קשות שמפרקות קהילות.
על כן צריך להיזהר ממחלוקת. מותר לדון, אך לא ברמה האישית. לא להקפיד על אחרים ולא לעורר קפידא של אחרים עלינו. גם דברים קטנים עלולים לעורר את הקפידא של האנשים, והתוצאות עלולות להיות קשות.

עלינו לזכור תמיד את הלאו של "ולא יהיה כקורח וכעדתו", ולהרבות בשלום. ובעזרת ה' "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".






1 הדברים מובאים בדברי הרב קוק זצ"ל, אורות הקודש, כרך ב', עמ' ת"מ, ומקורם בזוה"ק משפטים ח"ב צ"ה ע"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------