מוסר התמודדות עם קשיים ודאגות הרב יהושע ויצמן ה' תמוז תשע"ג

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


התמודדות עם קשיים ודאגות


בשיחה זו נעסוק במדרש על פסוק בתהלים, שיש הרבה מה ללמוד ממנו.
הפסוק (תהלים ו', ב'):

ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי.

וזו לשון המדרש (מדרש תהלים, ו'):

אמר ר' אלעזר: למה התוכחות דומות, למלך שכעס על בנו, והיה בידו חרב הנדויית, ונשבע שהיא עוברת על ראש בנו, וכשנתפייס, אמר: אם עברה על ראש בני אין לו חיים ושוב אין לי שיורש מלכותי, ולבטל גזירתי אי אפשר. מה עשה המלך, הכניסה לנרתקה, והעבירה על ראש בנו, ונמצא בנו ניצול, וגזירתו נתקיימת.
ר' חנינה אמר: למלך שכעס על בנו, והיה לפניו אבן גדולה, ונשבע המלך שהוא זורקה על בנו, וחזר ואמר: אם אני זורקו בו שוב אין לו חיים, מה עשה המלך, צוה וכתתוהו צרורות קטנות, והתחילו זורקין עליו אחת אחת, והמלך הציל את בנו, וקיים שבועתו.
ר' שמעון בן לקיש אמר: למלך שכעס על בנו, והיה לפניו חבל, ונשבע שהוא מכהו מאה מכות בחבל שבידו, וחזר ואמר: אם הוא לוקה מאה מלקות, שוב אין לו חיים, מה עשה המלך, כפפה למאה על מאה, והכהו מאותו חבל כפוף פעם אחת, ונמצא המלך הציל את בנו וקיים גזרתו. ורבנן אמרי נטל את החבל וכרכה על צוארו, לכך אמר: "אל בחמתך תיסרני".

בלימוד המדרש, יש להבין לשם מה הובאו שלושה משלים לענין אחד. לכאורה, די במשל הראשון כדי להבין את העקרון - כיצד ניתן לקיים את השבועה מבלי לפגוע בבנו של המלך. לשם מה יש להוסיף עוד שני משלים על כך?

נראה, שיש כאן שלוש דרכים שונות להתמודדות עם הבעיה. נבאר את הדברים בהקשר אחר, ובהמשך נבאר את המדרש.
שאלה שעוסקים בה הרבה בפנימיות התורה: כאשר יש אור גדול, שאין האדם או העולם יכולים לעמוד בו, עולה השאלה כיצד ניתן להיפגש עם האור הגדול מבלי להסתנוור או להישרף. מהי הדרך להשאיר את המפגש עם האור הגדול, ובכל זאת לאפשר לאדם להמשיך לעמוד, להתקיים ולהתקדם?
כמה דרכים נאמרו להתמודד עם שאלה זו.
א. התלבשות. כאשר מלבישים את האור הגדול, הוא מגיע לאדם בצורה מצומצמת שניתן לעמוד בה. כאשר השמש מאירה על האדם בעצמה גדולה יצר על המידה, הוא יכול "להלביש" את השמש על ידי וילון, או להלביש את עיניו במשקפי שמש. העקרון הוא דומה - האור מגיע לאדם דרך לבוש, מסך, וכך יכול האדם לעמוד בכך.
ב. ניתן לחלק את האור הגדול למנות קטנות, שבהן ניתן לעמוד. אם יש פרוז'קטור גדול המאיר על האדם - קשה לעמוד בכך. אם הוא מהבהב וכך מגיע במנות קטנות - קל יותר להתמודד.
ג. איזון. אפשר לאזן ולמעט את האור על ידי כח מנוגד לו. כתב הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"א אגרת כ'):

שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה.

על כן, אם יודע האדם להתייחס לדעות שונות ולכוחות שונים - יוכל לעמוד גם באור גדול.
בכתבי האר"י מובא משל (עץ חיים שער י"א פ"ה):

...ומשל הדיוט אומר: אם תקח י' קנים כל אחת לבדו ישתברו, ואם תקח ג' לבד ביחד יתקיימו ולא ישתברו.

כשיש שלושה קנים, כל כח שמופעל על אחד הקנים מתאזן על ידי כח נגדי שמפעילים הקנים האחרים, ולכן לא ניתן לשבור אותם. כשיש שלושה - יש איזון ביניהם וכך ניתן לעמוד באור הגדול מבלי להישבר.

כמו שהדברים נכונים בהקשר חיובי - בהתמודדות עם אור גדול - הם נכונים גם בהקשר המובא במדרש - בהתמודדות עם תוכחות ועם קשיים המגיעים לאדם.
המשל הראשון עוסק בחרב, שהמלך מעביר אותה על ראש בנו כשהיא בנרתקה. זוהי דוגמא להתלבשות. אנו יכולים לראות זאת בצורה מיוחדת בתקופתנו. אור הגאולה הוא גדול מאוד. מי יכול לעמוד בו? ארץ ישראל - תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים י"א, י"ב) - כיצד ניתן לחיות כשעיני ה' מתבוננות בנו בצורה ישירה? יש הכרח להלביש את האור. האור האלוקי של הגאולה מתלבש בכנסת ובממשלה, בחוקים, בועדות וגם בגזרות כאלה ואחרות. כך, אחר כל ההסתרות וההלבשות, הולך האור ומפלש לו דרך, וגאולתם של ישראל מתקדמת קמעא קמעא.
בצורה דומה עלינו לנהוג ביחס לתוכחות. מלך שכועס על בנו זה מצב לא פשוט. קורה שאדם כועס על חברו, ובדרך כלל ניתן להתגבר על כך. אולם כעס של הורים על ילדיהם הוא קשה מאוד. הילד הוא בעצם אתה, ולכן כל מעשה שלו נוגע באביו בצורה חזקה וישירה ופנימית. לפעמים קשה לאב להשתלט על כעסו, והוא פורק את הכעס על בנו בצורה קשה - מכה את בנו. ככל שהכעס גדול, כך המכה עלולה להיות גדולה וקשה. מה יעשה האב?
מסופר על אחד האדמו"רים, שנהג בעצמו שאיננו כועס על בנו אלא כשהוא חבוש בשטריימל. כאשר הבן מכעיס אותו, הוא הולך לחדר, פותח את הארון, מוציא את השטריימל, מנער אותו מהאבק ומניח אותו על ראשו. בינתיים הוא כבר מספיק להירגע קצת, ולבחון את הדברים בכובד ראש... הכעס נכנס לפרופורציה והבן יכול לעמוד בכך.
בדרך דומה יכול אדם להחליט שהוא איננו מגיב מיד, אלא רק אחר זמן. הוא צריך "לישון על זה לילה" לפני שהוא מגיב. אמר החכם במשלי (כ"ה, ח'): "אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ". כשמגיבים מהר, בלי לחשוב - אי אפשר לדעת מה יהיה באחריתה. לכם צריך להמתין, ולהגיב אחר כך. "אחשוב על כך ואתן תשובה בהמשך" - זו תשובה ראויה להרבה דברים, שבהם כדאי לשקול זאת שוב.
הדרכים הללו מהוות צורה של הלבשת הכעס. כאשר הכעס נכנס למסגרת מסוימת - לבוש מסויים, זמן מסויים וכדומה - הוא מצטמצם ואיננו בעוצמה החזקה וההרסנית שבה הוא מופיע בתחילה. כך ניתן להתמודד איתו והוא בונה ולא הורס. זו דרך ההתלבשות - להכניס את הכעס למסגרת שעל ידה פועלים.

דרך ההתמודדות השניה המופיעה במדרש, היא שבירת האבן הגדולה לאבנים קטנות.
הדבר קשור לפתגם שכתב ר' אברהם אבן עזרא:

העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין - דאגה מנין?!

מהי משמעות הפתגם?
כשלאדם יש דבר שהוא דואג ממנו, הוא חושב על העתיד, ומתמלא חשש - איך אוכל לעמוד בכל מה שצופן לי העתיד? מה אעשה וכיצד אתמודד? בצורה כזו באמת קשה מאוד להתמודד והאדם עלול להישבר.
מה עליו לעשות?
עליו להבין שבעצם הוא חי רק בהווה, ואיתו הוא צריך להתמודד. עם הדקה הזו, שבה אני חי כרגע, יש לי יכולת להתמודד. אין צורך להתמודד עכשיו עם כל העתיד שטרם הגיע, וכל העבר שכבר היה, אלא רק עם ההווה. ההווה הוא זמני, קטן, וניתן להתמודד איתו בהצלחה.
דרך התמודדות זו נכונה גם בהתמודדות עם היצר. כאשר תוקף את האדם היצר בצורה שהוא איננו יכול להתמודד איתה, עליו לחלק זאת למנות קטנות. לדחות את היצר בכמה דקות. לעמוד מול היצר 120 שנה זה קשה מאוד, אבל 5 דקות זה אפשרי.
כל דקה שבה אדם מתגבר על יצרו היא עולם ומלואו, יש בה אור גדול שמאיר בשמים כתוצאה מהתגברות זו. ובנוסף, ההתמודדות הקטנה הזו נותנת כח להתמודד שוב, בעוד מנה קטנה, וכך הלאה, עד שמצליח האדם לדחות את יצרו לגמרי.
בדאגות, ביצר הרע, ברגשות ובמידות המקולקלות - כאשר זה בא בצורה גדולה ומלאה קשה לאדם להתמודד, ולכן עליו לחלק זאת למנות קטנות, להתגבר לכמה דקות, להווה שבו אני חי. לכך יש לאדם כח.

הדרך השלישית שמופיעה במדרש להתמודדות היא קיפול החבל, שזהו האיזון. בהקשר של התמודדות עם קשיים ובעיות נראה שהכוונה היא להשתייכות חבורה. להיות ביחד.
מכה מחבל אחד, שכולו ממוקד בגבו של הלוקה, הרי היא כואבת מאוד. זוהי קיצוניות והיא מזיקה. אולם כאשר המכה ניתנת בכמה חבלים יחד - מתחלקת המכה ביניהם, וניתן לעמוד בכך. הכח המופעל על החבל מתחלק לשטח רחב יותר, וממילא כואב פחות וניתן לעמוד בו.
כך הוא הדבר בחבורה. קשה לאדם לקבל דברים כואבים כשהוא לבדו, לעומת זאת, כשהוא בחבורה, אחד עוזר לשני וזה מאזן את הכאב. דאגה בלב איש - ישיחנה לאחרים, וכך הדאגה והקושי מתחלקים עם אחרים.
הוא משתף את חברו וחברו שותף אמת בקושי, וזה נותן כוחות לאדם להתמודד.
חבורה היא דבר חשוב ביותר. לא רק בשביל "צחוקים". זו יכולה להיות תשתית של החבורה, אבל אין די בכך. חבורה נבחנת באהבה אמיתית ובדאגה אמיתית, כאשר אדם חש שהכאב של חברו הוא גם כאב שלו.
בביקור חולים לוקח האדם אחד משישים ממחלתו של חברו. גם בדאגות ובקשיים, כאשר אדם משתף את חבריו הם נוטלים על עצמם חלק מהקושי, ומסירים ממנו חלק מהנטל המכביד עליו.
שותפות החברים בשמחה מכפילה את השמחה, ובכאב מחלקת את הכאב. על כן חשובה מאוד החבורה לחייו של האדם.
האר"י בשער הכוונות (ברכות השחר) כותב:

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי... ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה. ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו, וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו, ומאד הזהירני מורי ז"ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו.

אהבת החברים היא חלק מההכנה לתפילה - להתפלל על חברו הנמצא בצרה, לשמוח בהצלחתו ולהצטער בכשלונו ובבעיותיו - כך נבנית החבורה נכון וכך צריך לקבל על עצמו האדם בכל בוקר.
בצורה כזו מתחלקת הבעיה בין כמה אנשים, וניתן להתמודד איתה.

שלוש דרכי ההתמודדות המוזכרות במדרש - ההתלבשות, החלוקה למנות קטנות והאיזון על ידי החבורה, מאפשרות לאדם להתמודד עם כל קושי הנמצא בחייו, ולהיות בשמחה, לאורך ימים ושנים טובות.



-------------------------------------------------------------------------------------------