פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בחוקותי הרב יהושע ויצמן י"ד אייר תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בחוקותי - האור בתוכחה


פרשת התוכחה שנמצאת במרכזה של פרשת בחוקותי, יכולה ללמד אותנו - דרך דברי חז"ל - איך להביט בעין טובה על כל דבר.
בקריאה פשוטה, וגם בקריאה מעמיקה יותר, פרשת התוכחה היא פרשה מבהילה. הן מבחינת היחס הכמותי בין הברכה לקללה, הן מבחינת העוצמה של הקללה, הן מבחינת החזרות על ביטויים קשים - "ויספתי ליסרה אתכם". עלולה להיות לנו תחושה של יאוש.

אולם המבט של חז"ל מראה לנו כיצד הם התבוננו על הפרשה בצורה חיובית. המבט החיובי לא נועד למזער את ההשפעה של התורה עלינו. עדיין עלינו להבין שיש לאדם בחירה, ומצבו - ומצב העם כולו - תלוי בכל אחד ואחד. אם נבחר בטוב - יהיה טוב. מול האויבים, מבחינה כלכלית, מבחינה דמוגרפית - הכל תלוי בנו, והכל יהיה טוב אם אנו נבחר בטוב.
אם אתה הולך לשם שמים אחר חוקותיו של הקב"ה - הקב"ה ישפיע שפע של ברכה וטובה.

קריאת הפרשה מעוררת שאלה - האם היום אנו במצב של "בחוקותי תלכו" או חלילה בצד השני?
בעל הלשם עונה על כך, בדבריו ביחס לשאלה האם הגאולה תלויה בתשובה (לשם שבו ואחלמה, הקדמות ושערים, שער ו' פרק ט'). מסביר בעל הלשם, שגם רבי אליעזר, שסובר שהגאולה תלויה בתשובה, אין כוונתו לומר שכל עם ישראל צריך לחזור בתשובה. אף אם "חדא כנישתא" - ציבור אחד - חוזר בתשובה, הוא מזכה את כל העם. "אחד מעיר מזכה את כל העיר, ושנים ממשפחה מזכים את כל המשפחה". איננו יודעים מהו השיעור של "חדא כנישתא". יתכן שזה תלוי בך - כל אחד ואחד יכול להטות את הכף.
הרמב"ם כותב כי אדם צריך לראות את כל העולם שחציו זכאי וחציו חייב. אין הכוונה בהכרח לחצי מספרי. הכוונה היא שאפילו אדם אחד יכול להטות את הכף. כל אחד שבוחר בטוב יכול להיות האדם שבזכותו הקב"ה יגדיר אותנו כ"אם בחוקותי תלכו". כל מעשה טוב יוצר תהליך ודינמיקה ציבורית שהולכת ומשפיעה, ומטה את הכף לזכות.

בדיקה של ההיסטוריה מלמדת, שעל פי רוב הצד של "ואם לא תשמעו..." היה משמעותי יותר. יותר תקופות ויותר אנשים בחרו בצד הזה, ולא בצד של "אם בחוקותי תלכו".
המבט המתסכל אומר - מאז ומעולם עם ישראל בחר ברע. כבר אדם הראשון בחר ברע, ואחריו עם ישראל כמעט בכל הזדמנות. במתן תורה - חטא העגל, בכניסה לארץ - חטא המרגלים. בית ראשון חרב ואחריו בית שני. אפילו עכשיו, בשיבת ציון השלישית, רוב עם ישראל בחר לא לעלות לארץ.
עלינו לשנות את התנועה, להפוך את הכיוון לצד החיובי, שעם ישראל יתחיל לרצות לשמוע בקולו של הקב"ה וללכת בדרכיו, והעולם ינוע לכיוון תיקונו השלם בדרך הטובה.

מתוך כך נעיין בפסוקים בעיצומה של פרשת התוכחה. פסוקים קשים, שחז"ל דרשו אותם בנימה חיובית (ויקרא כ"ו, ל"א-ל"ב):

וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.

ודרשו חכמים (מגילה פ"ג מ"ג):

"והשימותי את מקדשיכם" - קדושתן אף כשהן שוממין.

קדושת ירושלים איננה תלויה בבניינו של בית המקדש. גם בשממונו - המקום מקודש. בתוך החורבן הקשה, נשאר השם "מקדש". אי אפשר לקחת את הקדושה מהמקום, גם כשמצליחים להחריב את הבית.
ודרשה נוספת שמביא הרמב"ן (כ"ו, ט"ז):

כן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ולא נותנת לעמים אחרים להתיישב בה. גם עם ישראל שומר אמונים לארץ, ולא מוצא מנוח בארצות הגויים.

יש כאן נקודה חיובית בתוך התוכחה. המשמעות העומדת מאחורי דברים אלה היא: הסגולה. יש כאן ביטוי לסגולתה של ארץ ישראל, סגולתה של ירושלים וסגולת עם ישראל.
הפרשה כולה עוסקת בבחירתו של האדם. אם נבחר בטוב - יהיה טוב, ואם נבחר ברע - יהיה רע. אולם לא הכל תלוי בבחירתנו. איננו יכולים לשנות על ידי הבחירה את המגמה של העולם, את התהליך שלשמו נבראה הבריאה.
יש מגמה ותכלית לעולם - והם יגיעו. לא איש אל ויכזב. דבר לא יעצור את העולם מלהגיע לשלמותו.
ארץ ישראל היא ארצו של הקב"ה. הוא בחר בה. גם ירושלים היא "המקום אשר יבחר ה'", וגם בעם ישראל בחר הקב"ה להיות לו לעם. הבחירה הזו לא יכולה להשתנות. אם נבחר ברע זה יהיה איום ונורא, תהיה תוכחה קשה מאוד, אך הסגולה נשארת, והבחירה של הקב"ה בנו - קיימת לעד.
הברית בין הקב"ה לעם ישראל איננה משתנה, והיא נשארת גם בימי הגלות והחורבן.
המבט החיובי על התוכחה מדגיש את הסגולה. את הסגולה רואים בצורה ברורה יותר דווקא בגלות. כשעם ישראל יושב בארצו והכל מתנהל כשורה - ניתן לחשוב שאנו עם ככל העמים היושבים על אדמתם. אולם כשאנו מתרחקים מהארץ ויוצאים לגלות, חלילה, ניכר הקשר האלוקי שיש בין העם לארצו. העם לא שוכח את הארץ והארץ לא שוכחת את העם. את הקדושה הנצחית של בית המקדש ניתן לראות כשהמקום שומם - ובכל זאת הקדושה נשארת.

מכאן הבטחון הגדול שלנו כי התיקון השלם יגיע. אין הוא תלוי בנו. אמנם בבחירתנו אנו יכולים להביא את התיקון בדרך טובה, בלי עונשים ויסורים, אך עצם התיקון איננו תלוי בנו.

סיומן של הקללות מדגיש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל (ויקרא כ"ו, מ"ד-מ"ה):

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'.

ברית אבות לא תמה, ואין היא נתונה לשינויים. זהו הרקע לתוכחה וזהו סיומה.

העמקת הדברים עולה מדברי הזוה"ק (ח"ג בחוקותי, קט"ו ע"ב, בתרגום):

אמר רבי חייא: אני שמעתי דבר חדש, שאמר רבי אלעזר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", 'לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם' היה צריך לומר. אלא "לא מאסתים ולא געלתים", מי ששונא לחברו מאוס הוא לפניו, ומגועל הוא בגיעול לפניו, אבל כאן, "לא מאסתים ולא געלתים". מה טעם? משום שאהובת נפשי ביניהם, ובשבילה כולם אהובים אצלי, זהו שכתוב "לכלותם", "לְכַלֹּתָם" כתוב, חסר ו' (מלשון כלה), בשבילה "לא מאסתים ולא געלתים", משום שהיא אהובת נפשי, ואהובה שלי אצלם.
(משל) לאדם שהיה אוהב אשה, והיתה דרה בשוק של בורסקי (שריחו רע), אם לא היתה היא שם - לא היה נכנס שם לעולם. כיון שהיא שם - דומה בעיניו כשוק של בשמים, שכל הריחות הטובים שבעולם נמצאים שם.
אף כאן, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם", שהוא שוק של בורסקי, "לא מאסתים ולא געלתים", ומדוע, "לכלתם", שאני אוהב אותה והיא אהובת נפשי, ששורה שם, ודומה עלי ככל הריחות הטובים שבעולם, משום אותה כלה שבתוכם. אמר רבי יוסי: אילו לא באתי לכאן אלא לשמוע דבר זה - דיי.

הזוה"ק אומר אמירה חזקה, שיש לשים לב אליה. לכאורה, חוש הריח הוא ענין אובייקטיבי. איך יכול אדם לחשוב ששוק של בורסקי הוא מבושם, בגלל אהובת נפשו שדרה שם? וכי הריח משתנה?
הדבר מזכיר את דבריו של הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ב', נ"ח):

בילדותי הייתי מרגיש סירחון של בית הכיסא מבתי התפלות של הגויים, אף על פי שהיו לכאורה נקיים מאד, ועמדו בתוך גן של עצים נטועים.

לפני שנים רבות למדתי עם קבוצה של אנשים את ספר המצוות, וכשהגענו לאיסור עבודה זרה הבאתי בפניהם את דברי הרב האלו. אחד המשתתפים בשיעור היה ר' יוסף אנזל ז"ל מחספין. הוא סיפר חויה אישית דומה. בילדותו, היו בעיר איטליזים של גויים ושל יהודים. של הגויים היו תמיד נקיים ומסודרים, נקניקים היו תלויים מהתקרה, והכל תאוה לעיניים. אצל היהודים היה תמיד בלגן, לכלוך ואי סדר. כשהשלטון הנאצי ימ"ש התחיל בפולין, הוא שהה במחנה עבודה, ועדיין ניתן היה לקבל חבילות מהבית. אמו האוהבת, שידעה את מצבו, שלחה לו מזון. האיטליז היהודי היה כבר סגור, ולכן, מצד פיקוח נפש, שלחה לו נקניק שנקנה אצל הגויים. כשפתח ר' יוסף את החבילה, ראה את הנקניק ונזכר מהיכן הוא בא - מיד הקיא את קרביו ולא היה יכול לאכול את זה. למרות היופי החיצוני זה הגעיל אותו עד כדי כך. הוא נתן לחבריו, שלא ידעו את מקורו של הנקניק, לאכול אותו ולהחיות את נפשם, אך הוא לא היה מסוגל לאכול זאת, למרות חרפת הרעב שהיה בה.
היחס לדבר הוא הקובע את ריחו. אדם האוהב אשה - חש במקום מגוריה ריח של בשמים, גם אם זה לא כך באמת. ומידה טובה מרובה - אם ביחס לעבודה זרה מרגישים גועל, מן הסתם בבית הכנסת מרגישים ריח טוב, עם כל הלכלוך שעלול להיות שם.
כשעם ישראל בגלות הוא נמצא בשוק של בורסקי, אך אהבת הקב"ה אלינו כה גדולה, עד שזה נדמה לו כשוק של בשמים, כי עם ישראל נמצא שם.
בהסטוריה ידוע שבכל מקום שהיו יהודים - היתה ברכה, וכשעזבו או גורשו היהודים - היתה נפילה גדולה. חז"ל בזוה"ק עומדים על המקור לענין זה (ח"ג בחוקותי, קט"ו ע"א):

רבי אבא אמר: "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם", "ויסרתי אתכם" - על ידי ממונים אחרים... "אף אני" - הרי אני מתעורר אליכם...
בוא וראה אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, (משל) למלך שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך, אמר המלך: כל אלו הימים הכיתי אותך ולא קבלת, מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, ואוציאך מן המלכות, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים ויעברו אותך מן העולם, מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ.
כך "אף אני", אני ואתה נצא מן הארץ. כך אמר הקב"ה: ישראל, מה אעשה לכם... אם אוציאכם מן הארץ לבדכם אני מפחד עליכם מכמה דובים ומכמה זאבים שיקומו עליכם, אבל מה אעשה לכם, אלא אני ואתם נצא מן הארץ, ונלך בגלות.

הקב"ה בא עִם עם ישראל לגלות, מתוך אהבתו אלינו, וליווה אותנו במציאות הקשה של הגלות.
זהו הסיום של פרשת התוכחה - "לא מאסתים" - בכל מקום שאתם נמצאים אני הולך אתכם, ואני רואה את הריח הטוב שיש בכם, למרות הגלות.

הידיעות הללו חשובות מאוד ומרוממות מאוד. האמונה, הבטחון ואהבת ה' אלינו נבנות דווקא מתוך פרשת התוכחה. אין זה פוטר אותנו מאחריות להחזיר את שמו של הקב"ה, שתלוי בנו, להיות נקרא. כשאנו חוטאים אנו פוגמים בשם ה' שנקרא עלינו, וכשאנו בוחרים בטוב - שמו מתקדש, מתגדל ומתרומם.
ההשגחה האלוקית על עם ישראל מעוררת אותנו לרצות להיות טובים, מתוך הכרת טובה לקב"ה על כל הטובה שהוא משפיע על עם ישראל בכל הדורות.

"אם בחוקותי תלכו" - תהיה לנו שמירה מעולה, האומות ייראו מאיתנו, והכל יהיה לטובה. יש לקרוא את הפרשה כפשוטה ולהשתדל לקיים זאת. להתעודדד מהברית הנצחית של הקב"ה עם ישראל, ומצד שני להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו לבחור בטוב לעשות טוב.

הדרך שהלכו בה חז"ל בפרשה, שראו אף בפרשת התוכחה מבט של טוב, עולה ממקור נוסף שעמדנו עליו בעבר. המשנה עוסקת בנגעי בתים, ובציווי של התורה לפנות את הבית לפני בוא הכהן, כדי לא לטמא את החפצים שבבית (נגעים פי"ב מ"ה):

אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו - מטבילן והן טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על של צדיק.

רבי מאיר לומד את פרשת נגעים, והוא משתמש בשלושה "קל וחומר", כדי להגיע מנגעי בתים לשמירתו של הקב"ה על חייו של הצדיק.
יש כאן גישה חשובה. בדרך כלל כשלומדים פרשת נגעים עוסקים בחטאים. צרעת באה על לשון הרע, על צרות עין וכדומה. רבי מאיר, כשמו וכדרכו, מוצא את נקודת האור. התורה חסה על ממונו של האדם שלא יטמא. מכאן לומד רבי מאיר על רחמיו של הקב"ה. בתוך החושך של פרשת נגעים יש גם אור, יש רחמים של הקב"ה על האדם ועל ממונו.
לפעמים צריך ללמוד מרבי מאיר, שגם כשפוגשים דברים קשים - בלימוד התורה או במציאות, יש לחפש את נקודת האור, ודרכה להתבונן על המציאות. מבט כזה נותן כח להיות טובים יותר ולבחור בטוב.

בע"ה נזכה לחיות לאור הברית שבין הקב"ה לעם ישראל, ומכוחה נלך לגאולה בדרך הישרה, הטובה והנעימה.


-------------------------------------------------------------------------------------------