מוסר כתבנו לחיים מלך חפץ בחיים הרב יהושע ויצמן ט"ז אלול תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


כתבנו לחיים מלך חפץ בחיים


בתפילות הימים הנוראים אנו מוסיפים:

זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים.

מהי משמעות הכתיבה בספר החיים?
נעיין במדרש שיכול לתת תוכן לביטוי זה.
כתיבת מעשיו של האדם בספר נזכרת כבר בכתוב (מלאכי ג', ט"ז):

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.

המדרש מבאר את משמעותה של כתיבה זו (ויקרא רבה פרשה ל"ד, ח'):

אמר ר' יצחק: למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח1. שאִלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואִלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב'): "ויצבט לה קלי", עגלים פטומים היה מאכילה. ר' כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם ר' לוי אמרו: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה - מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, כההוא דכתיב (מלאכי ג'): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'".

המדרש דורש הבנה. וכי משום שבועז לא ידע ש"מצלמים", ומחר יכתבו עליו בעיתון, לכן הוא זלזל באירוע? לוּ היה רואה שמצלמים, היה מסדר את העניבה ונראה טוב יותר... ודאי שאין זו כוונת המדרש.

המדרש אומר אמירה חשובה ומשמעותית.
כל מצוה צריך אדם לעשות בלב שמח. כשאדם עושה מצוה עליו לדעת, שהוא נמצא כרגע בפרשת דרכים, בנקודת ציון משמעותית מאוד בהיסטוריה של עם ישראל, ולכל הפחות בהיסטוריה של חייו.
אילו היה יודע בועז שהרגעים הללו שבהם הוא נותן שְׂעורים לרות הם רגעים בהם הולכת ומתרקת גאולת ישראל - היה מתייחס אחרת לרגע זה. בועז חשב שהוא רק עוזר לאיזו נערה מסכנה שנקלעה לשדהו, ולא הבין שכעת מתחיל להיוולד מלך המשיח, והמפגש בינו ובין רות הוא בעל משמעות נצחית.
ומכאן לומד המדרש - לעולם כשעושה אדם מצוה, עליו לחשוב שזהו רגע משמעותי ורציני מאוד. כל מצוה מוסיפה אור בעולם, כל מצוה יוצרת רגע מכונן בעולם. לכן צריך לעשותה בלב שמח. השמחה היא על האפשרות להיות חלק מההיסטוריה של העולם ומההתקדמות שלו ליעדו.

"לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה" - בזמן התנ"ך, כשאדם היה זוכה לעשות מעשה משמעותי - מעשיו היו נכתבים בכתבי הקודש ואנו קוראים עליהם היום בפסוקי הנביאים.
היום, לאחר שנחתמו הכתובים - מי כותב? "אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם" - הדברים ממשיכים להיכתב ב"ספר זכרון לפניו".
ספר הזכרון הוא המעשים של האדם, המטביעים את רישומם על המציאות. כאשר מעשיו של האדם מהווים חלק מן הזרימה החיובית של העולם, ופועלים לקדם את העולם לכיוון שנתן לו הקב"ה - הרי שמעשיו נכתבים בספר.
לכן על האדם לעשות מצוה בלב שלם ובלב שמח. השמחה היא על כך שמעשיו כותבים שורות נוספות בספרי ההיסטוריה של העולם.
הבנה זו מרגשת - אדם שעושה מצוה בלב שמח, ההשפעה שלו על העולם היא כמו של בועז בעת שנתן את השעורים לרות. שהרי בועז הוא הדוגמא לכך שצריך לעשות מצוה בלב שמח, וממנו למדים לכל אדם ואדם. אדם שעושה את תפקידו, שותף למציאות שברא הקב"ה בעולמו - יכול לעשות מעשיו בשמחה, והם פועלים ברכה רבה בעולם.

יש לקשור את הדברים למדרש נוסף (אסתר רבה פרשה ז', א'):

"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא וגו'". זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז): "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים", שאין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה, והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה: מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירה שהיא בטלה - שלא במדה?! אמרה לה: תבא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס (סוחר בשר) מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה, והיתה מנשבת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה: בתי, לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב: "וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", לפיכך "ויתלו את המן".

מדוע בעל הבית "מפלה" בין החמורה והסייחה לבין החזירה? מדוע הוא נותן לחזירה בלא מידה?
בעל הבית רוצה את בשרה של החזירה. הוא צריך שהיא תגיע למשקל שבה הוא יוכל למכור אותה ולהרויח כמה שיותר כסף. הוא מקבל לפי משקל, ולכן הוא רוצה שהיא תאכל כמה שיותר ושתעבוד ותתאמץ כמה שפחות. כך היא תגדל ותשמין והוא ירויח...
בעל הבית מאכיל את החזירה לא מפני שהוא חפץ בחייה, אלא להיפך - מפני שהוא חפץ במותה. החמורה, לעומת זאת, עושה עבודה עבור בעל הבית ולכן הוא חפץ בחייה. על כן הוא נותן לה מזון במידה, על פי צרכיה.

שני המדרשים שראינו משלימים זה את זה.
אנו מתפללים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" - הקב"ה חפץ בחיים שלנו. רצונו יתברך שנעמול וניצור ובכך נטביע את רישומנו בעולם. כשם שהשור נועד לחרוש תחת העול, והחמור נועד לשאת משאות - כך האדם צריך לעמול בתורה ובמצוות, ולקבל על עצמו עול מלכות שמים.
זוהי הכתיבה בספר החיים. המעשים שאנו עושים מטביעים את רישומם במציאות, וזוהי הכתיבה.

דמותו של המן יכולה לבאר רובד נוסף בענין.
המן לא הגיע למעמדו מכח ירושה או מכך שעלה אט אט בסולם הדרגות בארמונו של אחשוורוש. הוא "צנח" אל תפקיד ראש השרים ללא בסיס, ונעלם לאחר מכן כלעומת שבא. אילולא היו מעשיו נכתבים במגילה - לא היה נשאר ממנו זכרון בעולם. הוא הגיע לצורך רגעי, עכשווי. מעשיו אינם חלק מתהליך כללי, מהתקדמות לקראת המגמה של הבריאה כולה.

הדברים מזכירים את דבריו של הרב אונטרמן, שהכרזנו כמה פעמים בעבר2. הרב אונטרמן עומד על ההבדל בין הצדיק והרשע המתואר בפרק א' בתהלים:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

הצדיק נמשל לעץ, השתול על פלגי מים, והרשע למוץ העף הרוח. כך מבאר זאת הרב אונטרמן:

...בפרק הראשון שבתהלים... הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו... אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו...
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

אדם הקורא לעצמו "חופשי" ואינו מוכן לקבל על עצמו עול, מרגיש שהוא נהנה. הוא רואה דברים שונים, הוא יכול לחיות תמיד על פי צו האופנה העדכני ביותר. האמת היא שהוא כמו מוץ. גם המוץ עף ו"רואה עולם", אך אין לו דבר משל עצמו. כל תנועתו היא על ידי הרוח הקובעת לאן יעוף והיכן יהיה. כך מי שמשנה את ערכיו ואת עולמו על פי מה שמקובל בחברה - הוא איננו עצמי, ואין לו דבר משל עצמו. הוא נתון לחסדיה של החברה.

העץ נראה נטוע במקום אחד, מוגבל וללא יכולת תנועה. אך האמת היא, שהעץ מחובר על ידי השורשים למקור החיים, ועל ידיהם הוא פורח ומוציא פירות.
המוץ נתון כולו לרוח, דבר אין לו מעצמו. העץ כולו עצמיות. אם נשתול באדמה תפוח, ונשקה אותו רק במיץ עגבניות, ונזבל אותו בעגבניות - מה יגדל? כמובן תפוח. העץ יודע לקחת דברים מהעולם, אך הם הופכים לחלק ממנו. הוא איננו משנה מעצמיותו וממהותו, אף שהוא ניזון מדברים שונים ממנו.
המוץ דומה בכך לחזיר שהוזכר במדרש. כלפי חוץ נראה שחייו טובים - הוא אוכל ככל רצונו ומתבטל. אך האמת היא שכל נגיסה נוספת שלו מקרבת את מותו. אין חפץ בחייו אלא במותו. כך הרשעים - נראה שטוב להם ושהם עושים כרצונם, אך האמת היא שהם לא נעים מעצמם, אלא הרוח היא הדוחפת אותם.

העץ נראה מוגבל, איננו יכול לנוע. אך מוגבלות זו היא צורת הקשר של העץ למקור החיים. דומה בכך העץ לצדיק, שמחויבותו וקבלת העול שלו מחברים אותו למקור החיים. כך מעשיו נכתבים בספר הזכרון של המציאות, ומשאירים חותם בעולם.
אמנם, דבר זה דורש עמל וקבלת עול. ישנם המעדיפים להיות כמו מוץ - לחיות חיים קלים וחסרי משמעות. אך התורה מחנכת לחיים של עמל ויצירה - שיש להם משמעות נצחית.

הרב קוק זצ"ל מבאר משמעות נוספת בענין (אורות התשובה ח', י"ג):

כל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש, שאינה מסתלקת כי אם על ידי התשובה, ולפי עמקה של התשובה - החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב. והרושם של החרדה הבא מצד החטא אפשר להכירו, בין בשרטוטי הפנים, בין בתנועות, בין בקול, בין בהנהגה, בין בכתב היד, בין בסגנון הלשון בדבור, וביותר בכתיבה, בהרצאת הרעיונות וסדורם. במקום שהחטא סותם את האורה שם הפגימה ניכרת, ולפי מדרגת החטא ולפי יחוסו אל הנושא, ככה יוכר הרושם לאשר יביטו לעינים בהירות.

גם החטא מטביע את רישומו על המציאות - בצורה שלילית. החטא גורם לאדם חרדה ובלבול, הניכרים למי שמתבונן. החטא יוצר ניתוק ממקור החיים, ודבר זה מתבטא בצורה שבה האדם מגיב וחי. "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה" (אורות התשובה ז', ה'). המחיצה הזו מחשיכה את הנשמה, ויש לכך ביטוי גם בגוף.
זהו המקור לחרדה שמטיל החטא על נפשו של האדם. כשאדם מנתק עצמו ממקור החיים - הוא חש תלוש, אין לו במה להיאחז, וזה דבר מפחיד.
בדור שלנו התרופה הנמכרת ביותר היא תרופה נגד חרדות. הניתוק מהמקורות וממקור החיים יוצר אנשים מנותקים ותלושים, שאינם מחוברים לדבר - יש נתק בין הורים לילדיהם, בין מורים לתלמידיהם, ובכלל - בין הדורות המשפיעים לדור המקבל. הניתוק הזה יוצר חרדה וחוסר בטחון.

החיבור למקור החיים מתוך הבנה שהמלך חפץ בחיינו - הוא חיבור אל האינסוף. החיבור הזה אמנם תובע מאיתנו עמל, יגיעה ונשיאה בעול, אלא שהוא גם מביא לנו עוצמה רבה ובטחון ושמחה בדרכנו.

"כתבנו בספר החיים" - אנו מתפללים שנהיה מחוברים למקור החיים, כעץ השתול על פלגי מים, ויכתבו מעשינו בספר הזכרון ליראי ה' ולחושבי שמו.







1 במדרש מקביל (רות רבה פרשה ה', ו') מוזכר "בלב שלם".
2 דבריו מופיעים בהסכמה שכתב לספר "נעים זמירות ישראל" על ספר תהלים. הספר נכתב על ידי ר' יצחק גרשטקורן, מייסד העיר בני ברק, שנעזר רבות ברב קוק זצ"ל בהקמת העיר. מספרים, שכשהגיע הרב קוק להנחת אבן הפינה לבית הכנסת הגדול בבני ברק, עמד החזון אי"ש זצ"ל במשך כל זמן נאומו של הרב קוק, בהסבירו: "ספר תורה עומד"...



-------------------------------------------------------------------------------------------