מוסר קביעות בזמנים של דינמיות הרב יהושע ויצמן כ"ג אלול תשע"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


קביעות בזמנים של דינמיות


אנו עומדים לקראת פרשת "נצבים וילך". בפרשה זו בולט הענין כי גם לשמה של הפרשה משמעות ויש לדרוש אותו ולעמוד על משמעותו. "נצבים" עניינו קביעות ויציבות, ואילו "וילך" עניינו הליכה, התקדמות ושינויים.
פרשה זו נקראת פעמים רבות לקראת ראש השנה, במעבר משנה לשנה. הפרשה עצמה עוסקת במעבר מדור לדור - מהנהגתו של משה רבנו במדבר להנהגתו של יהושע לקראת הכניסה לארץ ישראל.
שמה של הפרשה רומז לכך שהיציבות נדרשת בעיקר בתקופות של הליכה - של שינויים ומעברים.

הדבר עולה מדרשת חכמים על משה רבנו, שיש לעמוד עליה. ראשית נעמוד על הפסוק שאותו דורשים חכמים (דברים ל"א, י"ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

גם בפסוק זה, שהוא נקודת המעבר בין משה ליהושע, מודגשים הביטויים של התייצבות והליכה. הדרך ללכת ממצב למצב היא על ידי יציבות.
כך דרשו חכמים (דברים רבה פרשה ט', ו'):

דבר אחר, "הן קרבו ימיך", למה נגזר עליו מיתה בזה לשון "הן", רבנן אמרי: למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה, אמר המלך: התיזו את ראשו בה, אמר לו אותו האיש: אדוני המלך, במה שכיבדתיך בה אתה מתיז את ראשי, כך אמר משה: רבונו של עולם, ב"הן" קילסתיך, שכן כתיב (דברים י'): "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו'", ובהן אתה גוזר עלי מיתה, אמר לו הקב"ה: שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, אמר לו: אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי (שמות ד'): "הן לא יאמינו לי", הוי: "הן קרבו ימיך".

נראה, שביאור המדרש נעוץ בהבנת משמעותה של המילה "הן". חז"ל דרשו (שבת ל"א ע"ב):

דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י'): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'", וכתיב (איוב כ"ח): "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו'", שכן בלשון יוני קורין לאחת הן.

המילה "הן" בלשון יווני משמעותה אחת1. וכי חז"ל למדו פירושן של מילים בתורה מלשון יוון? הדבר מתבאר בדרשות ר"י אבן שועיב (לפרשת נח2):

...אבל דור הפלגה הכל היה שפה אחת ודברים אחדים והוא לשון הקדש, כי כולם היו מדברים בו, וכשנתפרדו בעונם נתקלקל הלשון ונתפרדו לשבעים אומות ולשבעים לשון, ונשאר לשון הקדש בישראל ובזרעם, ואבדנו ממנו הרבה, ונשאר ממנו קצת בפי האומות, וזהו אמרם ז"ל ריש פרקין דסנהדרין טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, כי הוא לשון הקדש. וכן בראש השנה שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, כי חלילה שנלמוד מצותינו הקדושות מלשונות הגוים, ושנביא ראיה מלשונם הגרוע, אבל הוא לשון קדש נשאר בידם. והיתה הקבלה ביד חכמי ישראל כי אותו לשון הוא לשון קדש.

מקור כל הלשונות בעולם הוא לשון הקודש. בעוונותינו, אבדנו חלק מלשון הקודש, ופעמים שאנו מוצאים בלשונות העמים מילים שמקורן הוא בלשון הקודש. אנו דולים מלשון יוון את המילים שאבדו מאיתנו ומשיבים אותם ללשון התורה. חז"ל ידעו אלו מילים בלשון יוון או בלשון אומות אחרות מקורן הוא בלשון הקודש, וביארו על פיהן מילים בכתוב.
נמצא שהמילה "הן" בלשון הקודש פירושה "אחת". מהי משמעות הדבר? מבאר הגר"א (חידושי הגר"א למסכת שבת שם):

לפי שאות ה' אין לה בן זוג באותיות אחדים: א"ט, ב"ח, ג"ז, ד"ו כולם עשרה, וה' אין לה בן זוג, וכן נון בעשרות אין לו בן זוג: י"צ, כ"פ, ל"ע, מ"ס, כולם מאה, אבל הנון אין לו בן זוג במאות.

המילה "הן" מורכבת משתי אותיות שאין להן בן זוג.
לאור זאת נראה, שהביטוי "הן" מאפיין את משה רבנו3. משה רבנו היה כולו רוחני. כך מבאר המהר"ל מדוע משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון (גבורות ה' פרק כ"ח):

דע כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי... וכאשר משה היה נבדל במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי כי אם אל מעלה הנבדלת, היה חסר גמר פטיש זה, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ותחסרהו מעט מאלקים לכך היה חסר לו דבר זה, והבן זה כי הוא דבר ברור.

משה היה במעלה נבדלת, רוחנית, ולכן היה כבד פה. הדיבור - הקשר עם העולם הגשמי - היה כבד למשה.
משה מתאים להנהגת המדבר. זוהי הנהגה שכולה רוחנית - לחם מן השמים, ניסים בכל עת. זוהי הנהגתו של משה, הבאה לידי ביטוי במילה "הן".
משה רואה את ההנהגה השמיימית, ומתוך כך הוא בא לומר: "והן לא יאמינו לי". כשמשה רואה את בני ישראל במצבם הירוד במצרים, הוא מבין כי במצב זה הם לא יכולים לקבל את דבר ה'. דבר ה' לא יכול להיות קשור למצב כה ירוד ורחוק מרוחניות.
חיבור בין רוחניות לגשמיות איננו עניינו של משה. משה מנהיג ב"הן" - אחת. או חיבור מוחלט לרוחניות, או ניתוק מוחלט.
יהושע, שמכניס את ישראל לארץ, שייך להנהגה המחברת שמים וארץ.
בארץ ישראל ההנהגה היא של חיבור. מתוך חיבור לעולם הרוחני - נלחמים ומיישבים את הארץ.
זוהי נקודה מרכזית בדור שלנו. אני מופתע בכל פעם מחדש לראות כמה צריך עדיין להשקיע כדי שהחיבור בין תורה לחיים יהיה חלק מהווייתנו. נדמה לנו שכיון שאנו חיים בארץ ישראל, ויש הרבה ישיבות הסדר ואנשי תורה בהרבה מקומות - הרי שהחיבור כבר מתקיים. אולם בפועל, רבים מאיתנו נגועים עדיין במחלת הגלות של הפירוד בין העולמות.
כאשר אני אומר, למשל, לבחור בשיעור א': "אתה תהיה תלמיד חכם", אני מזהה כי הוא מבליע חיוך. אני?! תלמיד חכם?!
יש האומרים: לשם מה אני צריך ללמוד את הריטב"א, והרי אינני הולך להיות רב או דיין, ולכן בהמשך החיים לא אלמד גמרא עם ראשונים. הלוואי ואצליח להחזיק מעמד בדף יומי.
התפיסה שעומדת מאחורי אמירות כאלה היא שלהיות תלמיד חכם זה להיות מנותק מהחיים. לכן מפחדים להיכנס לעולמה של תורה, כי זה נראה כניתוק מהחיים.
בעומק הדברים, גם אנחנו לא מאמינים מספיק בכך שאפשר לחבר - את התורה עם החיים, את השמים עם הארץ. כדי להיות תלמיד חכם המחובר לחיים באמת - נדרשת עבודה רבה. יש ללמוד תורה המחוברת לחיים, ולחיות חיים המחוברים לתורה. מצד אחד צריך שאיפות להצליח בכל תחומי החיים - איש איש לאשר יפנה - ומצד שני שאיפות בתורה - בקביעות עתים הגונה, בהיקף ובעומק.
זוהי הנהגת ארץ ישראל, שאותה מוביל יהושע.

נראה שכך יש להבין את המדרש. משה קילס את הקב"ה ב"הן", כיוון שזו תפיסת עולמו. אך הקב"ה אומר לו, שבתפיסה זו יש גם חיסרון. זו תפיסה המובילה גם ל"הן לא יאמינו לי". אין זו תפיסה שאיתה אפשר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ ישראל.
החיבור בין עם ישראל לארץ ישראל - לצבא, למלחמה, לפרנסה - דורש את דרכו של יהושע, הנלחם ביום ועוסק בתורה בלילה.
על כן אומר הקב"ה: "הן קרבו ימיך למות", ויש להחליף את ההנהגה.

הפרשה מדגישה, שיחד עם "וילך", יש צורך ב"ניצבים". "וילך משה ויהושע - ויתיצבו". בתקופה של מעבר חשוב ביותר לשמור על יציבות. הנחת יסוד פשוטה בפרשה היא שעם ישראל הולך לקראת משבר. המעבר מהמדבר לארץ ישראל איננו מעבר התפתחותי, המתקדם בנעימות ובקלות משלב לשלב.
כל מעבר ממדרגה למדרגה כרוך במשבר. משל למה הדבר דומה? לילד הלומד ללכת. בתחילת דרכו - הוא נופל. אם לא יפול - לא ילמד כיצד ללכת. לוּ יחזיקו הוריו בידו כל העת כדי שלא יפול - הוא לא יוכל ללכת בכוחות עצמו.
כך גם שתיל, כשמעבירים אותו ממקום למקום - אפילו מקרקע גרועה לקרקע טובה ומדושנת - בתחילת הדרך תהיה נבילה מסויימת, שאחריה תבוא פריחה גדולה.
משה מבין שעם ישראל הולך "ליפול" בכניסה לארץ. אולם זו נפילה שהיא חלק מההתקדמות ומקנין מדרגה חדשה. הכיוון הכללי הוא של עליה והתקדמות, וגם הנפילות הן חלק מהעליה.
כאשר רכבת נוסעת דרומה, יכול אדם להלך ברכבת מדרום לצפון. למרות שהוא צועד צפונה - הוא מתקדם עם הרכבת לדרום. יכולה להיות נסיגה זמנית וחלקית, אך הכיוון הכללי הוא של התקדמות.
עלינו להיות מודעים לכך וללמוד כיצד לחיות בתוך המשבר. הפרשה עוסקת בדרך לעבור בצורה נכונה את המשבר של מעבר מדור לדור ומתקופה לתקופה.

רש"י מבאר את הביטוי: "אתם נצבים" (בפירושו לדברים כ"ט, י"ב):

דבר אחר, "אתם נצבים", לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א' י"ב): "התיצבו ואשפטה אתכם", כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.

במעבר מפרנס לפרנס - יש צורך במצבה, בדברים קבועים שישמרו על היציבות בתוך המשבר.

בתקופתנו זוהי משימה חשובה מאוד.
הדור שלנו הוא דינמי ומלא תנועה. מי שאיננו מתעדכן כל העת בחידושים - הופך למיושן. אתה יכול לדבר עם אדם ולא להבין מה הוא אומר - עולם המושגים מתעדכן בכל רגע.
אין צורך לישון שבעים שנה, כמו חוני המעגל, כדי לראות את הדורות הבאים. מי ש"ישן" שבעה ימים - כבר נמצא בדור אחר...
דווקא בתקופה כזו חשוב ביותר לשמור על יציבות. מי שחי רק עם הזמן ועם החידושים - עלול ללכת לאיבוד. בדור של מעברים חשוב להיות יציב.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז' ע"ב).

קביעות מקום בלב לערכים קבועים יוצרת אצל האדם יציבות שהיא כה חיונית בתקופתנו.

דבר זה נוגע למישורים רבים של החיים.
כיום, אנשים מחליפים עבודה מידי כמה שנים, ואין בכך פסול. בדורות קדומים, היו משבחים אדם בכך שהוא קבוע בעבודתו, "כבר חמישים שנה באותה עבודה". כיום זה עלול להיות גנאי לאדם שלא משנה את עבודתו לאחר כמה שנים.
אף אם נדרוש לשבח את היכולת לשנות ולהחליף מקום עבודה, יש להיזהר לא להפוך לאדם כזה, שאיננו קבוע. בחיי המשפחה, למשל, חשוב מאוד לשמור על יציבות וקביעות מוחלטת.
העולם רואה בדינמיקה "מידה", שנוגעת לכל תחומי החיים. גם המשפחה בדורנו איננה מושג של קביעות, ועלינו להישמר מכך.
גם במקום המגורים - חשוב לשמור על קשר למקום, ולהיות קבוע בו. חשוב שיהיה לאדם לו"ז קבוע, ולא שכל חייו משתנים ללא כל קביעות.

דבר זה אנו למדים מן התורה. המהפכה הגדולה ביותר שעברה על עם ישראל היא יציאת מצרים. ההורים עוד היו בגלות, והילדים נולדו לתוך הגאולה. דווקא אז, מצוה אותנו התורה: "והגדת לבנך". התורה מושיבה את האבות עם הבנים יחדיו. שכן דווקא בתקופה של מעברים ושינויים, חשוב לשמר את היציבות, את הדברים הקבועים שלא משתנים - את הקשר בין הדורות, שמאפשר גם לדור החדש להיות חלק מהקיים והיציב ולא מנותק.

עלינו ליצור לעצמנו "אי של יציבות", בתוך החיים הדינמיים והמשתנים - קביעות בתורה ובתפילה, קביעות במשפחה. אם יש "נצבים" - ניתן להיות במצב של "וילך", של התקדמות וכיבוש יעדים נוספים, מחיל אל חיל.







1 יתכן שהכוונה למילה הדומה למילה ONE באנגלית.
2 מובא בתורה שלמה חי"ב עמ' 280 בביאור המילה "טטפת".
3 יודגש, כי איננו עוסקים חלילה במעלתו של משה, שרחוקים אנו מכל הבנה והשגה בה. אנו מנסים להבין את דברי חכמים ואת העולה מהם.



-------------------------------------------------------------------------------------------