פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויחי הרב יהושע ויצמן ט' טבת תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


לחיות עם פרשת השבוע - ויחי


פרשת "ויחי" היא פרשת הציפיה לישועה. בצורה מפורשת זה מופיע בברכת יעקב לדן (בראשית מ"ט, י"ח):

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.

אך כבר בתחילת הפרשה אנו פוגשים את העיסוק בישועה ובציפיה אליה, בדברי יעקב (בראשית מ"ט, א'):

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

בגמרא מובא תיאור ההתרחשות כשהתאספו בני עקב סביב מיטתו (פסחים נ"ו ע"א):

...דאמר רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

יש לשים לב שאין מדובר על גילוי "קץ הימים", שזהו דבר לא ראוי, אלא על "קץ הימין", וכפי שמסביר רש"י:

קץ הימין - שיחזיר ימינו לפניו, שהשיב אחור ימינו מפני אויב.

ימינו של הקב"ה הושבה אחור, והשמאל מוביל את המציאות. יעקב רצה לגלות אימתי יגיע הזמן שהימין ישלוט ויוביל, יופיע בצורה שלמה וינהיג את המציאות. לשם כך כינס יעקב את בניו - את כל האומה הישראלית בראשית דרכה.

מהי המשמעות של גילוי הקץ? מדוע זה כל כך חשוב ליעקב?
בצורה פשוטה נראה, שגילוי הקץ נותן כח לעמוד בכל הקשיים, בכל המיצרים שבמצרים ובגלויות הבאות. הרבה קשיים מחכים לעם ישראל בעתיד, והידיעה הברורה והודאית שיש יעד שאליו הולכים ויודעים אימתי יגיע - מעניקה כח לעם ישראל לעמוד בכל הקשיים, להופיע בעולם בצורה גדולה ולהגיע בסופו של דבר אל היעד.

אלא שנסתלקה שכינה מיעקב.
מדוע?
בגמרא לא מובאת סיבה לכך, והמפרשים דנים בכך.
נראה לענ"ד, שלא ניתנה ליעקב רשות לגלות את הקץ, כיון שהקץ הוא במהותו דבר סתום. מהות הקץ וזמנו הם למעלה מהשגתו של אדם. משמעות הדברים היא, שבדברים הנוגעים לכלל ישראל צריכים להיות זהירים. אין אנו יודעים - ואין אדם יכול לדעת - איך יהיו הדברים ומהו בדיוק התסריט המדוייק שבו תתקדם האומה. על כן צריך להתייחס לכך בזהירות רבה.
בעקבות הגירוש מגוש קטיף, עלתה שאלה על אמירות שהתוו דרך מדוייקת כיצד יתפתחו הדברים. הזכרנו בהקשר לכך את דברי המבי"ט בספרו בית אלוקים. המבי"ט שואל שאלה מדהימה (בית אלוקים, שער התפילה, פרק י"ז):

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.

כיצד יתכן שעם ישראל מתפלל על הגאולה שנים רבות - והגאולה טרם הגיעה? הרבה צדיקים התפללו על הגאולה מקירות לבם, הרבה קהילות קרעו את השמים בתפילה על הגאולה - איך יתכן שהגאולה לא באה?
תשובתו:

...אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם...

כיון שהגאולה היא ענין כלל ישראלי, אין די בכך שצדיקים יתפללו על כך או אפילו קהל מן הקהילות. יש צורך ב"רוב כל ישראל". בקשת הגאולה צריכה לבוא מכלל האומה. כל עוד מבקשי הגאולה הם קהילה אחת, תנועה אחת, ציבור אחד - אין הגאולה יכולה לבוא. היא עדיין לא הפכה להיות בקשה של כלל ישראל.
לכן אין בכוחו של אדם פרטי - גדול ככל שיהיה - לדעת את הקץ, ואת הדרך המדוייקת בה תגיע הגאולה. זה בלתי אפשרי.

נראה שעומק הענין שנסתלקה שכינה מיעקב ולא ניתנה לו רשות לגלות את הקץ, הוא כדי לתת משמעות לכל יום בדרך לגאולה. לוּ היה תאריך ברור לקץ - היינו יודעים שכל אחד מהימים שקודמים אליו - איננו יום של גאולה. היום הזה איננו שייך לגאולה.
אולם כיון שאיננו יודעים את הקץ, כל יום יכול להיות היום של הגאולה. כל יום שייך לגאולה, קשור לגאולה ויכול להיות גאולה. כל אחד יכול לעשות מהיום שלו יום של גאולה - מתוך התייחסות נכונה, מתוך נתינת נוכחות לקב"ה בחייו, מתוך הבנה שהקב"ה עושה הכל - הופך היום הזה ליום של גאולה.

הדבר מזכיר את עניינה של עגלה ערופה, מצדו השני של המטבע.
כאשר נמצא חלל באדמה, אם יודעים מי הכה את החלל - בית הדין של אותה העיר הכולל עשרים ושלושה דיינים דנים את דינו. אולם אם (דברים כ"א, א') "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" - באים דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים בלשכת הגזית, ומבררים על מי מוטלת האחריות. מדוע? משום שאם אין יודעים מי הרוצח, אז כל ישראל הם בכלל הספק. הרצח הזה הופך להיות ענין כללי, ועל כן צריכים בית הדין הגדול שבירושלים לעסוק בשאלה זו.
אם כך הם הדברים במידת פורענות, על אחת כמה וכמה במידה טובה של הגאולה. כיון שאיננו יודעים באיזה יום תבוא הגאולה, הרי שכל הימים הם בכלל הספק, וכל יום הוא יום שיכול להיות יום גאולה.

פעמים רבות מתפרסמים תאריכים כאלה ואחרים של הגאולה, מפי רבנים או אנשים שונים. איננו יודעים מתי תבוא הגאולה, אבל ביום הזה שהתפרסם - לא יבוא המשיח. אנו מקוים שהוא יבוא עוד קודם לתאריכים האלו. משיח בא בהיסח הדעת (סנהדרין צ"ז ע"א). משיח הוא לא משהו שאנחנו יכולים להביאו במודע. הוא מעל דעתו של האדם ומעל מחשבותיו.
משיח הוא מציאות עליונה הקיימת בעולם, ואם רק נפתח את עינינו - נראה את הגאולה.
על כן לא ניתנה ליעקב רשות לגלות את הקץ, כדי שכל הימים יהיו לנו בבחינת גאולה.

מבקשתו של יעקב לגלות את הקץ, קיבלנו את הפסוק "שמע ישראל".
יעקב חשש שמא נסתלקה שכינה משום שהאסיפה ליד מיטתו איננה שלמה. שמא יש כאן מישהו פסול. שמא יש מישהו שאיננו ראוי לשמוע את הדברים העליונים הללו.
על כך אמרו לו בניו: "שמע ישראל" - אבינו ישראל, "ה' אלוקינו ה' אחד". כולנו כאחד עִמךָ באמונה בה'.
רגע זה הוא שיא של כל הפרשיות האחרונות של ספר בראשית. כל הפרשיות הובילו לרגע שבו כל המשפחה מאוחדת באמירה: "ה' אחד".
"כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". כולנו מציאות אחת, מאוחדת ושלמה, של יחוד ה'.
הרמב"ם מביא את הסיפור הזה בהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ד):

הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו: "ואהבת את ה' אלהיך" עד סופה. ולמה קורין כן, מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם: בני, שמא יש בכם פסלות, מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו: "פן יש בכם איש או אשה וגו'". ענו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, "ה' אלהינו ה' אחד". פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.

נראה שהבין הרמב"ם, שדברי הגמרא אינם אגדה בעלמא, אלא מסורת בידי חז"ל שכך אירעו הדברים.
הרמב"ם איננו מביא את הסיפור מהגמרא בשלמותו, אלא רק את העובדה שאירוע זה הוא המקור לאמירת "שמע ישראל", כתשובה לשאלת יעקב לבניו - האם כולם מאמינים עמי ביחוד ה'.
פסוק זה מבטא את האמירה שיחוד ה' הוא התפקיד של עם ישראל. על זה באנו לעולם. על כן רוצה יעקב לדעת לפני מותו - כמו משה רבינו - שכולם ממשיכים את הדרך ואת השליחות של האומה.

הבנה זו היא המקור למנהג שאנו נוהגים בישיבה, לומר את "שמע ישראל" ביחד.
פעמים רבות נשאלתי על כך, והתשובה לכך מקורה באירוע הזה. המקור הישיר לכך הוא בדברי חז"ל במדרש (שיר השירים רבה פרשה ח', י"ז):

דבר אחר, "היושבת בגנים חברים מקשיבים", כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם: "היושבת בגנים", כשאתם קורין "חברים", אני ופמליא שלי "מקשיבים לקולך השמיעני". אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת: "ברח דודי ודמה לך לצבי", לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד, בנעימה אחת...

המדרש רואה ערך באמירת "שמע ישראל" יחד, "בקול אחד, בדעה וטעם אחד". נראה שהמקור הוא בפרשתנו. בפעם הראשונה שבה נאמר הפסוק "שמע ישראל", הוא נאמר ביחד, על ידי בני יעקב. משמעות האמירה היא שכולנו יחד, כאיש אחד, אומרים וחיים את יחוד ה'.
קריאת שמע היא אמירה חשובה, שהקב"ה מקשיב לה - "חברים מקשיבים לקולך". לכן יש משמעות גדולה לדרך שבה היא נאמרת. האמירה של כל הציבור ביחד היא ביטוי למשמעות הפנימית - ליחוד ה'. אחדות הציבור כולו סביב יחוד ה' מלמדת שיש נקודה אחת שכוללת את כל המציאות כולה. יחוד ה' הוא המרכז והתמצית של עם ישראל - זו השליחות שלנו בעולם. לשם כך באנו לעולם.

תשובתו של יעקב לבניו מלמדת על ענין נוסף הגנוז ביחוד ה'. יעקב אומר לבניו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". דברים אלה מכוונים לדבר נוסף הכלול בקריאת שמע - קבלת עול מלכות שמים.
הרמב"ם בספר המצוות מונה את יחוד ה' כמצוה השניה, לאחר מצות האמונה. כך הוא כותב:

ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו: כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו.

יחוד ה' פירושו שאין דבר הנפרד ממציאות ה'. ממילא מגיעה קבלת עול מלכות שמים. "כבוד מלכותו" הוא תוצאה ישירה של "ה' אחד". החיבור הזה התחיל ביעקב אבינו, שבתגובה לבניו שאמרו את יחוד ה', הזכיר את מלכותו של הקב"ה.

משה רבינו בספר דברים (ו', ד') מצטט את בני יעקב. אך כוונת משה במילים "שמע ישראל" היא לכלל האומה. הפסוק הזה הוא הכרזה לאומה הישראלית.
עלינו להיות כבני יעקב, שהתאחדו סביב יחוד ה'. יחוד ה' מתבטא גם בכך שכל עם ישראל הולך ביחד. כאשר לא מצליחים ללכת ביחד, בגלל שכל אחד מדגיש את ההבדלים הדקים בינו ובין האחרים - זה סותר את יחוד ה'. "ה' אחד" צריך לבוא לידי ביטוי בעולם, שנהיה כולנו כאיש אחד, כמו שהיו בני יעקב כשאמרו פסוק זה.
בני יעקב היו שונים זה מזה. דן הוא נחש, יהודה הוא אריה ובנימין - זאב. לכל אחד גם תפקיד אחר. האחד "לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (בראשית מ"ט, י"ג) והשני "רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מ"ט, י"ד). אולם לא כל אחד מקים במה לעצמו וסולל לו דרך לבדו. כולם יחד עומדים סביב יעקב ואומרים ביחד: "ה' אלוקינו ה' אחד".
ככל שהאידיאלים שאנו הולכים לאורם יהיו גבוהים יותר, וככל שנקבל על עצמנו עול מלכות שמים - כך יוכלו רבים יותר להתאסף סביב הדרך הזו.

בימים אלו של בחירות, שיש בהם, לצערנו, סגולה של פירוד, עלינו להרבות באחדות. יחוד ה' צריך להופיע בחיינו בכך שנהיה מאוחדים. שכל אחד יהיה אוהב את חברו, מפרגן לו, רואה אתו בעין טובה ואומר עליו דברים טובים.
על האחדות הזו נבנה כל הבנין של עם ישראל.
אמירת "שמע ישראל" צריכה להיות ביטוי לאחדות - לכל אחד יש את הזוית שלו, אך כולם יחד מייחדים את שם ה'.


-------------------------------------------------------------------------------------------