מוסר קיבוץ גלויות הרב יהושע ויצמן י"ב כסלו תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


קיבוץ גלויות


אתמול, לקראת שיעור "לחיות עם פרשת השבוע", חשבתי לעצמי - מה האירוע האקטואלי המרכזי? לאיזה ענין יש לחפש התייחסות מתוך הפרשה? במחשבה ראשונה היה נראה לי שהבחירות הן הנושא המרכזי.
אולם במחשבה שניה, חשבתי - מהן החדשות החשובות באמת בתקופה זו, הבחירות או שמא יש משהו יותר חשוב?

אני רוצה לשתף אתכם בענין שהוא החדשות הכי מסעירות בימים אלו - קיבוץ גלויות.
חוויה דומה לזה חוויתי בזמן העליה הגדולה מברית המועצות. הגיעו לארץ בשנה 60 ריבוא יהודים. עשרות אלפים בשבוע. מדינות גדולות וחזקות כמו גרמניה, הסכימו לקלוט כמה אלפים, וגם זה היה גדול עליהם, ומדינת ישראל הקטנה קלטה 600,000 עולים. אולם בעיתון, הכותרת הראשית היתה על ניצחון של מכבי תל אביב וכדומה, ורק בעמוד האחורי היתה ידיעה קטנה: "50,000 עולים הגיעו לארץ".
עובי הכותרת לא מלמד על החשיבות של החדשות.

אנו בישיבה שותפים לקיבוץ גלויות, ואני רוצה לשתף אתכם בכך. זוהי חויה אדירה. אנו קולטים בישיבה עולים מבני המנשה, מעשרת השבטים.
כשישבתי איתם אמרתי להם: בואו נשב שתי דקות בשקט, ונשמע את משק כנפי ההיסטוריה. אנו חיים ברגעים היסטוריים.

הרמב"ם, כשהוא מדבר על מלך המשיח, כותב כך (הלכות מלכים פי"א ה"א):

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו...

מי שלא מאמין במשיח - כופר בתורה. איפה כתוב בתורה על המשיח? ממשיך הרמב"ם:

...שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'", ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים...

הפסוקים בתורה על קיבוץ גלויות - שם כתוב על המשיח (דברים ל', ג'-ה'):

וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.

ישב אצלי אחד מהאחראים על הבאתם לארץ של בני המנשה, והוא סיפר לי, שאחד המקומות שמשם הם באים הוא כפר קטן, הנמצא בתוך הג'ונגל, מרחק שעתיים הליכה במקום שאינו עביר לרכב. לבני הכפר יש מסורת שהם מבני שבט מנשה, ויש להם מנהגים יהודיים. זה ממש "אם יהיה נדחך בקצה השמים - משם יקבצך". אנו רואים את הפסוקים האלה מול העינים.
עשרת השבטים היו אבודים מעם ישראל. חז"ל מתלבטים אם הם עתידים לחזור. והנה, אנחנו זוכים לראות מול העינים את חזרתם, מתוך עבודה נפלאה של הרבה גורמים.
הזכות הגדולה ביותר שיש למדינת ישאל, היא קיבוץ הגלויות הגדול שנעשה בזכותה. זה לא רק אתחלתא דגאולה - זה המשיח ממש. כך כותב הרמב"ם.

לפני כמה שנים הגיעו למעלות קבוצת משפחות מבני המנשה, ופנו אלינו שנסייע בקליטתם. ב"ה היתה קליטה טובה יחסית, ולכן החליטה הממשלה להביא עוד קבוצה של עולים. חלק גדול מהם באים למעלות. הם לומדים באולפן ובמקביל לומדים בישיבה, ולאחר שיסיימו את האולפן תלמידי הישיבה יהיו שותפים בע"ה לקליטתם, ללימוד איתם כפי שיידרש.

זו זכות גדולה, ועלינו לחוות את התקופה הגדולה שנפל בחלקנו לחיות בה.
קראתי לאחרונה סיפור. היה רב אחד, שמיעט בשינה בשבת, גם בליל שבת וגם ביום השבת. שאלוהו מדוע איננו ישן, והרי שינה בשבת תענוג? אמר להם הרב, שפעם אחת שאלו את נפוליון מדוע הוא ממעט בשינה. ענה להם הקיסר: כשאני ישן, אינני קיסר, ואני רוצה להיות קיסר.
אנחנו בתקופה נפלאה של גאולה. אסור לנו לישון. כל רגע שאפשר לחוות את הגודל של התקופה הוא נפלא. עלינו להיות קשובים וערים למה שמתרחש סביבנו, לעוצמה של התקופה שאנו חיים בה.

גודל הנס עולה מדברים שכתב המהר"ץ חיות, כפי שנבאר.
המשנה בברכות אומרת (פ"א מ"ה):

מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר (דברים ט"ז): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה, "כל ימי חייך" - להביא לימות המשיח.

על פי בן זומא, וכפי שנפסק להלכה, אין מקור לכך שמזכירים יציאת מצרים בימות המשיח. על כך דנה הגמרא (ברכות י"ב ע"ב):

תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיהו כ"ג): "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.

בימות המשיח אין מזכירים את יציאת מצרים, על פי הפסוקים (ירמיהו כ"ג, ז'-ח'):

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם.

הנס של קיבוץ גלויות יהיה כל כך גדול, שיציאת מצרים תיחשב כנס קטן, ולכן לא יזכירו אותה.
והשאלה מתבקשת - איזה נס יכול להיות גדול יותר מיציאת מצרים, שהיו בה עשרת המכות, קריעת ים סוף - וכי יש ניסים גדולים מאלה?
עונה על כך המהר"ץ חיות (כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' ע"ד, בהג"ה):

והנה ביציאת עבדים לחפשי ואחר כך שנעשים לעם עצום, יצטרך כאן לשני עניינים גדולים. האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם... ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד ינהגם כדי שיהיו לעם אחד... ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה אשר הסכימו להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם בנימוסיהם בתהלוכותיהם ובמזגיהם ובדרכי המדות כאשר נודע בנסיון... ועתה אם רוצים להעשות עם ואומה מאישים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.
והנה בהיות ישראל במצרים, היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד ושפה אחת להם ולא נבדלו בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים שוב היה הנקל לעשות מהם אומה אחת, כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד, לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היה אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים, אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון וספרד וצרפת והודו ופרס, שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל, והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שתושלם קבוצם להיות לעם אחד, אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים, האחת עלייתם מארץ בבל ונתן ה' בלב כורש שינהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול איך היה אפשרות בקיומם להשלים האישים והאברים הנפרדים...

במצרים, היה כל עם ישראל מרוכז במקום אחד, והיה צורך להוציאו משם. היו כמה מוקשים בדרך שיש צורך להסיר אותם, ולשם כך עשה ה' את המכות ואת קריעת ים סוף. היד ה' תקצר? וכי יש דברים שקשה לקב"ה לעשות?
אולם נס קיבוץ גלויות פירושו שעם ישראל מפוזר בין העמים, וכל האנשים מכל התרבויות מגיעים בתקופה אחת לארץ ישראל - הללו מעמי התרבות של אירופה והללו מיערות הג'ונגל של הודו. הפלא הגדול הוא שכולם מצליחים לחיות כאן יחד, למרות הבדלי המנטאליות, האופי, המנהגים, ההלכות, השפות והתרבות. על כך אומר המהר"ץ חיות שזה דבר שאיננו אפשרי בחוק הטבע.
והנה אנחנו כאן, חיים בתוך הדבר הזה.
פעמים רבות אני עושה ניסוי בהקשר זה, ומבקש מהנוכחים לומר את ארצות המוצא של הוריהם או סביהם. לאחרונה ישבו יחד ששה אנשים, והתברר שמקורם בעשר מדינות שונות. אנחנו חיים את הפלא של קיבוץ גלויות בלי להרגיש. בדור אחד הגיעו לארץ ישראל יהודים מכל הארצות, והקימו כאן מדינה וחיים ביחד ומסתדרים זה עם זה. אנו חיים בתוך נס מדהים.
"וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו כ"ז, י"ב). הקב"ה לוקח את היהודים "עם פינצטה" מכל מקומות מושבותיהם, ומביאם לארץ ישראל. אנו צריכים להבין שאנו נושמים היסטוריה, ולכן אל לנו לישון. עלינו להיות קשובים למציאות החיים המיוחדת שלנו, לראות את הקב"ה בחיים שלנו.
נכון, יש הרבה בעיות, זה לא פשוט כל כך. מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים רבים כתוצאה מקיבוץ הגלויות. התפקיד שלנו הוא לדאוג שיהיו כמה שפחות בעיות, שהעולם החדשים ייקלטו בצורה הטובה ביותר שאפשר, שלא יפרשו מהדרך הטובה והישרה. זה דורש מאיתנו עבודה והשקעה, אך זה משמח ומרגש להיות שותפים למעשה ה' הגדול הזה. לפעמים מספיק לומר "שלום" בצורה יפה, להאיר פנים - וזה דבר גדול מאוד.

יש להזכיר בהקשר זה מדרש שאנו מזכירים פעמים רבות (רות רבה פרשה ה', ו'):

אמר ר' יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד'): "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג'): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'".

יש להבין את המדרש. אם היה יודע בועז שיהיה כתוב עליו בתנ"ך, אז הוא היה משקיע יותר במה שנתן לרות? אם מצלמים אז בועז מתנהג בצורה מכובדת יותר? וכי אם לא כתוב אין צורך לנהוג כראוי?

כוונת חז"ל היא, שאם היה יודע בועז להעריך את התקופה ואת ההשלכות של המעשה - הוא היה מתייחס לכך אחרת. אם היה יודע בועז, שהמפגש שלו עם רות בונה את מלך המשיח ואת "דוד מלך ישראל חי וקיים" - הוא היה מבין שהוא נמצא כרגע בעיצומו של מעשה היסטורי, ומתנהג אחרת. אך בועז ראה ברות עוד עניה אחת הבאה לשדהו ללקט שעורים, והוא התייחס אליה בצורה מכובדת, כפי שהתייחס לשאר העניים, אך לא מעבר לכך.
"הכתוב מכתיב עליו" פירושו שהמעשה הזה הוא נצחי, הוא שייך לכתובים הקיימים לנצח.
המדרש לומד מכאן לימוד עבורנו: לעולם יעשה אדם מצוה בלב שלם. לאור המקרים שהיו לאהרן, לראובן ולבועז - עלינו ללמוד את הלקח ולראות בכל מעשה כאילו הוא הולך להיות כתוב בתנ"ך. בכל מעשה שלנו, עלינו לחשוב שאליהו ומלך המשיח כותבים אותו, והקב"ה חותם על ידיהם.
המדרש הזה נכון תמיד, אך במיוחד בתקופה שלנו. כשאנו חווים דבר כל כך גדול כמו קיבוץ גלויות, עלינו להבין שכל מעשה שלנו הוא חשוב, ויש לו השלכות נצחיות.

אנו זמניים. כל אדם עוזב את העולם אחרי מאה ועשרים שנה. אולם המעשים שלנו יכולים להיות נצחיים. מעשים שהקב"ה חותם עליהם - הם מעשים שנשארים לנצח ולא הולכים לאיבוד גם אחר מותו של האדם.
הרב קוק זצ"ל כותב (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):

שאיפת הנצח
הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית, של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים.
וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה.
הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל פנים.
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.

הרב נותן כאן מרשם כיצד להיות אנשים גדולים. בתקופה גדולה כולנו נדרשים להיות גדולים.
מהי הדרך?
הרב אינו כותב שלאנשים גדולים אין כלל דברים קטנים בחייהם. הם לא עוסקים רק בדברים הגדולים.
הסוד הוא לגשת לדברים הקטנים - אך לעשות זאת בגדלות. להבין כי כל דבר קטן הוא ניצוץ מההוויה הנצחית, וכך צריך להתייחס אליו.

הרמח"ל מבאר את שורש הדברים (אדיר במרום עמ' קפ"ו):

...ולכן אפילו עתה שהוא שליטת הזמן, צריך שיהיה שליטת הנצחיות... כי כל המעשים טובים הולכין ונקבעים במציאות הנצחיות להתגלות אחר כך... כי כבר שמעת, איך הנהגת הזמן נמשכת מהנהגת הנצחיות, שהיא עיקר הבריאה, אך הנהגת הנצחיות עומדת ליתקן מכח הנהגת הזמן, בקבלה מן המעשים הנעשים בהם לקבוע אותם בנצחיות...

הנהגת הנצחיות לוקחת את הדברים הזמניים - וקובעת אותם בנצחיות. הדבר תלוי בנו - איך אנו מנצלים את הזמן. האם אנו ישנים, או שאנו קשובים ליד ה', ועושים דברים המטביעים את רישומם בנצחיות.

כואב לראות אנשים שחיים בתקופה כה גדולה - והם עסוקים ב"לחיות את הרגע", בדברים חולפים. אנשים כאלו עסוקים בכל רגע בענין אחר, ואינם קבועים בדבר אחד. זו תקופה כה גדולה, שכואב מאוד לראות איך מבזבזים אותה על שטויות, על דברים חולפים שאינם נשארים לנצח.
עלינו להחליט, שאנו עסוקים בדברים שנקבעים בנצחיות. אנו רוצים נצח. אנו מבקשים: אנא ה', תזכה אותנו לחוות כראוי את התקופה הגדולה הזו. זכינו והישיבה שותפה מרכזית בקליטת העולים מבני המנשה. זו זכות גדולה עבורנו.

כשחיים את הנצח - זו חויה אדירה. בלימוד התורה, בהופעת תורת ארץ ישראל, בעבודה על האישיות ובניית השקפת עולם עמוקה - אלו מעשים נצחיים.

עלינו להיות ערים, כדי לחוות את הגודל של המציאות שאנו חיים בה, ובע"ה נזכה לגאולה השלמה.



-------------------------------------------------------------------------------------------