מוסר איך בונים קשר? הרב יהושע ויצמן י"ט כסלו תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


איך בונים קשר?


במשלי מובאים שני פסוקים דומים, שיש מקום לעמוד על המסרים העולים מהם.
האחד (משלי ט"ו, י"ז):

טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

והשני (משלי י"ז, א'):

טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

לאור דברי חז"ל נראה, שהפסוק הראשון מדבר על קשר בין אנשים, והשני מדבר על קשר בתוך בית - בין אחים, או בין איש לאשתו וכדומה.
הראשון מלמד איך בונים חברה, והשני - איך בונים בית.

קודם שנראה את דרשת חכמים, יש לשאול על הפסוק הראשון: לכאורה היה צריך להוסיף חלק שלישי לפסוק: "וטוב משניהם שור אבוס ואהבה שם" (עי' קהלת ד', ג'). לכאורה זה הכי טוב, ומדוע שלמה לא מזכיר אפשרות זו?
ננסה להבין זאת על פי דרשת חכמים שדרשו את הפסוק על שלמה המלך בעצמו (מדרש משלי פרשה ט"ו):

"טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו". אמר ר' לוי: כנגד מי אמר שלמה פסוק זה, כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה. פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין אותו, בא אחד מהם, נשתטח לפניו, ואמר לו: אדוני המלך, אם רצונך גלגל עמי היום. מיד הלך עמו, והעלהו לעלייה וזבח שור, והביאו לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו: זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך. מיד כיון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל בוכה וגועה, וכן כל אותה הסעודה עד שעמד משם שבע מבכייתו. למחר פגע בו חבירו, התחיל משתטח לפניו, ואמר לו: אדוני המלך, רצונך שתגלגל עמי היום, אמר לו: שמא אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חבירך אתמול, אמר לו: אדוני המלך, איש עני אני, אלא אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי. באותה שעה הלך לביתו, רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש מנחמו, ואמר לו: אדוני המלך, שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר: "נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך" (תהלים קל"ב), אלא כך הוא דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג'), אבל הקב"ה מחזירך למלכותך. כיון ששמע שלמה כך מיד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' אבון בר בנימין בשם ר' יוסי בן זמרא: כיון שחזר שלמה למלכותו כתב בחכמתו: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם", שאכלתי אצל העני, "משור אבוס ושנאה בו", שהאכילני אותו עשיר שהזכירי צערי.

שלמה המלך ירד ממלכותו, ונאלץ לחזר על הפתחים.
מהמדרש עולה, שבעייתו של שלמה לא היתה רק פרנסה. הבעיה העיקרית של שלמה היתה בעייתו של העולם המודרני - בעיית הבדידות. כשהיה שלמה מלך - היה קשור לכל העולם, אנשים רבים היו קשורים אליו וצריכים אותו. כעת ירד שלמה ממלכותו, והוא בודד. הוא מחפש קשר עם אנשים. הארוחות ששלמה אכל אצל אותם אנשים, היו מצע שעליו נוצר קשר בין שלמה ובין המארחים שלו.

נראה, שמהמדרש עולה תשובה לשאלה שבה פתחנו. השאלה היא - מהו הבסיס ליצירת הקשר.
אם הבסיס הוא חומרי, הרי שהשנאה והפירוד הם מהותיים לקשר. "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי י"ח, א'). "יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים צ"ב, י'). כשהבסיס הוא החומר והתאוות החומריות - התוצאה היא פירוד. אדם שחושב במישור החומרי, מבין ששלמה זקוק לארוחה טובה, ולכן הוא שוחט עבורו שור. זוהי המגמה של מחשבותיו. ממילא במהלך הארוחה הוא נזכר בעשרו של שלמה, ב"סעודת שלמה בשעתו"1 - זה מה שמדבר אליו, וזה מה שהוא רואה כשהוא פוגש את שלמה.
כשהבסיס לקשר הוא חומרי - זה יוצר שנאה. החומר הוא דבר שמפריד בין אנשים. מה שאני אוכל - אתה אינך יכול לאכול. לעולם החומר מעורר ניגודי אינטרסים. לכן אין אפשרות של "שור אבוס ואהבה בו". אם הבסיס לקשר הוא שור אבוס - ממילא תבוא שנאה.

ארוחת ירק, לעומת זאת, מולידה אהבה. כאן הבסיס הוא הרצון לקשר אישי. לא החומר מדבר, אלא האדם. כשאותו עני אירח את שלמה, הוא דיבר אל ליבו, משום שהוא חיפש את הקשר האישי עם שלמה. אותו אדם היה מלא באהבה - הוא אוהב את שלמה ומסביר לו כמה ה' אוהב אותו.

עלינו ללמוד משלמה המלך, שקשרים בין בני אדם לא נבנים על בסיס חומרי. עלינו להביא את האישיות, וזה מה שיכול לענות על בעיית הבדידות של העולם המודרני.
לכאורה, העולם המודרני פיתח מאוד את הקשר בין בני האדם. אתה יכול לשבת בביתך ולהיות בקשר עם אדם שנמצא במרחק אלפי קילומטרים. אתם יכולים לדבר כדבר איש אל רעהו. בכל רגע נתון אתה יכול לקבל הודעה מחבר זה או אחר, ולדעת מה אכל לארוחת הערב, ומה דעתו על ארוחת הבוקר. זה נראה קשר חזק, אך זה לא כך. זהו קשר מתכתי וקר. אין זה קשר אישי.
לכן הבעיה הגדולה ביותר של העולם המערבי היא הבדידות, וממנה נובעות בעיות רבות, נפשיות וגופניות. כשאין קשר אמיתי נוצרת נכות רגשית. אנשים לא יודעים כיצד לדבר שיחה עמוקה של חצי שעה עם החבר, בלי להסיח את הדעת באמצע להודעות, שיחות ושאר דברים.
יש ערך גדול לפיתוחים הטכנולוגיים - להשגת מידע, לתקשורת וכדומה, אך הם לא יכולים להיות הבסיס לקשר האישי והחברתי. רק כאשר קשר בנוי נכון - ניתן להוסיף עליו תבלין בדמות אמצעים טכנולוגיים שמקלים על הקשר.

על כן אומר שלמה המלך: "טוב ארוחת ירק" - בלי תוספות, כמו שאתה, "ואהבה שם" - זה מאפשר לאהבה להופיע. "משור אבוס" - שכביכול יוצר קשר אבל באמת מחפה על העדר קשר ויוצר שנאה - "ושנאה שם". הנפש רוצה חיבור אמיתי. הקשרים החברתיים ממלאים תפקיד חשוב בבנין הנפש של האדם, ואי אפשר לפצות על כך בתחליפים.
כולנו עוברים את התהליך ששלמה המלך עובר. כולנו זקוקים לקשר אישי וקרוב עם החברה, ואנו מחפשים מי יכול לתת לנו אותו, בלי תחליפים נוצצים ויקרים, שאין מאחוריהם אהבה.

הפסוק השני ממשלי עוסק בדרך הנכונה לבניית קשר משפחתי (משלי י"ז, א'):

טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

רש"י מפרש שהפסוק הזה הוא משל:

טוב פת חריבה ושלוה בה - טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והיה בשלוה מעבירותיהן של ישראל. מבית מלא זבחי ריב - שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו.

הנמשל הוא לקשר בין הקב"ה לעם ישראל. טוב לקב"ה "פת חרבה" - להחריב את ביתו, מבית בנוי ומלא - אבל בזבחי ריב.
יש מקום לחשוב על דבריו של רש"י, ביחס לדרך הנכונה לבנות את בית המקדש, ולהתייחס כיום להר הבית. הדבר הכי גרוע ביחס למקדש ולמקומו הוא הריב. זה מה שמחריב את הבית. עלינו ליצור שלום ושלוה - ואז יוכל להיבנות הבית.

אמנם, יש להבין גם את המשל, העוסק בביתו של האדם.
העקרון שעליו בנוי הפסוק דומה למה שהוזכר ביחס לפסוק הקודם. קשר צריך להיבנות על בסיס אישי. אולם בפסוק זה יש ענין נוסף.
בין אנשים יכולים להיות גם קשרים כלכליים. אנשים מתקשרים ביניהם, חותמים על חוזים, יוצרים שותפויות, ואין בכך בעיה. בהקשר לכך אומר הפסוק: בתוך הבית, אין זה ראוי שהקשר יהיה בנוי על דברים חומריים. אם הבית בנוי על "זבחים", על רווחים כלכליים - כל זבח הופך להיות "זבחי ריב". אחים צריכים להישאר אחים, ולהמעיט בקשרים כלכליים ביניהם. אם הקשר מופנה לכיוון החומרי - זה עלול להגיע לפירוד.
במקרים רבים ההצלחה הכלכלית גורמת לבעיות בקשרים המשפחתיים. בצורה קלה יחסית שמעתי זאת מקיבוצניק, שסיפר שבתחילה היו בקיבוץ דירות קטנות לכל משפחה - והיה בסדר. יום אחד החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ להוסיף חדר לכל משפחה, ואז התחילו המריבות - מי יקבל את החדר הנוסף? כל אחד מהילדים בטוח שהוא זה שצריך לקבל את החדר...
יש גם מקרים קשים יותר, של משפחות שהקימו עסק משפחתי, וככל שהצליחו יותר, כך התגברו המריבות. ממשפחות מלוכדות ומאוחדות הן הפכו למשפחות מסוכסכות - בגלל הקשר הכלכלי בין האחים.
כשיש "זבחים" - כשיש קשר כלכלי בין האחים - זה מקור למריבות רבות. כשאין קשר כלכלי, אז בא לידי ביטוי הקשר הטבעי שכל אדם קשור לאחיו, להוריו ולילדיו.
כשיש רק "פת חרבה" - יש אפשרות לשלוה, וכשיש "זבחים" - צפה הקנאה ונוצרות מריבות.

הראב"ע מפרש את הפסוק על עבודת המידות:

טוב - הרבה למושלים ברוחם כפת חרבה שיש שלוה בה. מבית מלא זבחי ריב - ומריבה שיתכעסו תמיד.

מי שמושל ברוחו - תהיה לו שלוה, ומי שלא מושל - יהיה לו מריבות וכעסים.
זהו דבר שנכון בכל מצב בחיים, הן בבית והן בחברה - מידות מתוקנות הן בסיס לחיים טובים. במיוחד הכעס והפכו - המתינות, מהווים בסיס לאוירה שיוצר האדם סביבו. מי שמושל ברוחו, שולט על תגובותיו ודבריו - זוכה לשלוה. מי שלא שולט, ממילא נוצרות מריבות.

על האדם לעבוד על מידותיו ולהיות אדם שמושל ברוחו. יחד עם זאת, אל לו לאדם להעמיד עצמו בנסיונות מיותרים, את הקשרים החומריים יש להשאיר מחוץ למשפחה, ואז יזכו לשלוה.






1 עי' מלכים א' ה', ב'-ג', ובמשנה בבא מציעא פ"ז מ"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------