התאנה – בשביעית, בחג הביכורים ובחג מתן תורה
התאנה כמודל להשוואה ביחס לשאר העצים
חז"ל במסכת שביעית קובעים ששלושה אילנות בתוך שטח של בית סאה, מקנים לשדה כולו שם של 'שדה אילן', וניתן לחרוש בו עד עצרת של שנה שישית. מכאן ואילך הדבר נאסר, מפני שמוסיפים על השנה השביעית פרק זמן מן השנה השישית. אך לא די בהימצאות שלושה אילנות, והמשנה מציינת קריטריון נוסף. על העצים להניב כמות פירות כזאת שניתן לעשות ממנה כיכר דבלה במשקל של שישים מנה איטלקי. מדובר בגוש של תאנים מיובשות, במשקל של כשלושים ק"ג.
מה עושים כשמדובר בעצים שונים? אומרת המשנה שהן אילן סרק והן אילן מאכל, רואים אותן כאילו הן תאנים. אם עצי תאנה בגודל כזה היו מניבים את התנובה הנ"ל, אזי עצים אלו נחשבים להחיל שם של 'שדה אילן'.
מדוע נקבע דווקא עץ התאנה כמודל להשוואה?
על כך עונה הירושלמי:
התאנה נמצאת בתווך בין עצי הפרי, מבחינת התנובה שלה: היא קשורה לעצים בעלי הפירות הגסים, כיוון שפירותיה גדולים דיים, וגם לעצים מרובי הפירות, מכיוון שגם לתאנה פירות רבים. כך יש לתאנה מכנה משותף רחב עם כל עצי הפרי. לפי הסבר נוסף, כל העצים מניבים לפרקים, ואילו תנובת התאנה יציבה. העץ שאינו מניב השנה, מתחבר לכוח התנובה שלו דרך התאנה שאינה חדלה מלהניב.
מה נקודת החיבור של התאנה עם עצי הסרק?
באופן פשוט – עץ סרק עיקרי שמגדלים לקורות, הוא עץ השקמה. השקמה והתאנה שייכים לאותה משפחה – שניהם סוג של פיקוס. את השקמה מגדלים לשם שימוש בקורות שלה, אבל יש לה פירות הדומים לפרי התאנה. קיימת אפוא זיקה בין התאנה כעץ פרי ובין השקמה כעץ סרק, אבל זה לא נותן תשובה מספקת, כי יש עצי סרק רבים שאינם בעלי פירות אכילים כלל, ואינם קשורים לכאורה לתאנה.
תאנה שבכרה
שאלה נוספת, הקשורה לחג השבועות:
כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים (ביכורים פ"ג מ"א).
הסדר בשבעת המינים: גפן ותאנה ורימון. מדוע שינה התנא את הסדר?
מתרץ בעל תפארת ישראל:
והא דלא נקיט להו תנא דרך חשיבותן כמו שנזכרים בקרא ארץ וגו' גפן תאנה ורמון ה"ט מדבעי למנקט להו דרך בכירותם דתאנה ממהרת להתבשל מקודם וכדכתיב התאנה חנטה פגיה ואחר כך הגפן והרמון בסוף מדקליפתו קשה מתבשל באיחור זמן מאד.
בדברי התפארת ישראל תומכת תוספתא שביעית שעוסקת באוצר בית דין:
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
(תוספתא שביעית פ"ח ה"א).
בתנ"ך מוצאים שהתאנה, יותר משאר הפירות, מכונה: "ביכורה", ולכן מוצדק להציב אותה בראש רשימת הפירות שביכרו:
כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה (ישעיה כ"ח, ד).
כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם (הושע ט', י).
אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי
(מיכה ז', א).כָּל מִבְצָרַיִךְ תְּאֵנִים עִם בִּכּוּרִים אִם יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ עַל פִּי אוֹכֵל (נחום ג', יב).
הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת (ירמיהו כ"ד, ב).
לפי רש"י, "ביכורה" היא תאנה טובה המתבשלת בעיתה. התאנה מבכירה את פירותיה, והרואה את הפרי מתאווה לאוכלו. הדבר מזכיר לנו 'תאנה בראשיתה' מסוימת, שהתאוו לאכול מפירותיה:
העץ הראשון הנזכר בתורה בשמו, הוא עץ התאנה. לאחת הדעות, וכך מפרש רש"י לתורה, עץ הדעת הוא עץ התאנה:
דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה.
(סנהדרין ע ע"א-ע"ב).
כפל משמעות בחטא עץ הדעת
עץ הדעת, כשמו כן הוא, קשור כנראה ליכולת להפעיל שיקול דעת, ולהבחין בין טוב לרע. בהקשר זה, מדובר בדעת במישור השכלי. אולם סביבתו של סיפור עץ הדעת בחומש בראשית, מביאה למחשבה שאולי מדובר בדעת במובן של: "והאדם ידע את חוה אשתו". סיפור עץ הדעת מופיע בסמיכות למציאת 'עזר כנגדו' לאדם. בעקבות האכילה מפרי העץ, נעשה האדם מודע לעירומו, והוא תופר לעצמו בגד מעלה תאנה. אחד העונשים לחטא נוגע למערכת היחסים בין האיש והאישה, ולעניין ההולדה. ואכן, מיד לאחר מכן נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", חוה יולדת, והופכת לאם כל חי.
התאנה סמל למיניות1
כפל משמעות זה מסומל בעץ התאנה.
התאנה היא סמל למיניות. סבורים ששמה של התאנה נגזר מן השורש א.נ.ה, שמובנו כנראה: הזמנה להזדווגות. דעה אחרת רואה קשר בין התאנה לתאנה של הפרא:
פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ \{נַפְשָׁהּ\} שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה (ירמיה ב', כד).
לפי 'דעת מקרא', הכוונה במילה: 'תאנה' לגעגועים המיניים של הפרא, הבאים לידי ביטוי ביללות.
הנביא הושע מצווה לקחת אשת זנונים בשם: 'גומר בת דבלים'. חז"ל דורשים את שמה:
וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים. גמר, אמר רב: שהכל גומרים בה. בת דבלים – דבה רעה בת דבה רעה. ושמואל אמר: שמתוקה בפי הכל כדבלה. ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כדבלה.
(פסחים פז ע"א-ע"ב).
בהמשך נבואת הושע, מתהדקת הזיקה בין התאנה לזנות, בין התאנה והאתנן:
וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי (הושע ב', יד).
חז"ל דימו את שלבי ההתבגרות של האישה לשלבי ההבשלה של התאנה:
במשנה:
משל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל, וצמל. פגה – עודה תנוקת, בוחל – אלו ימי נעוריה.
ובגמרא:
פגה עודה תנוקת כדכתיב התאנה חנטה פגיה. בוחל אלו ימי הנעורים, כדתנן – התאנים משיבחלו… צמל כמ"ד – יצתה מלאה. (נדה מז ע"א).
אף מעשה של חוסר צניעות בין איש לאשתו, קשרו חז"ל לתאנה:
ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך! (יבמות צ ע"ב).
התאנה סמל לחכמה
התאנה מסמלת גם את החכמה ואת לימוד התורה:
נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד (משלי כ"ז, יח).
מה המיוחד בעץ התאנה שהנוצר אותה יאכל פריה? הרי כל עץ יש לשמור, כדי לזכות ליהנות מפריו!
בכמה מקומות עמדו חז"ל על המאפיינים המיוחדים לתאנה, ועל היותה משל לתורה.
לפי במדבר רבה, לקיטת התאנה דורשת התמדה:
הה"ד (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה וגו' מדבר ביהושע שהוא שימש את משה כמה דתימא (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל למה נמשלה תורה כתאנה שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים עליו נאמר נוצר תאנה.2
(במדבר רבה נשא פר' י"ב).
בהמשך הדברים, מדבר המדרש על מסירות הנפש שמזכה את האדם לאכול מן הפרי:
ד"א נוצר תאנה וגו' אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו רצונך לידע שלמה בנה בית המקדש שנאמר (מלכים א ו) ויבן שלמה את הבית ויכלהו ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה שנאמר (תהלים קלב) זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' אם אבא באהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' וגו' ולא קיפח הקדוש ברוך הוא שכרו אלא הכתיבו על שמו (שם /תהלים/ ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד הוי נוצר תאנה יאכל פריה.
לפי ר' יוחנן, נצירת התאנה מסמלת התחדשות ונצחיות:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב נצר תאנה יאכל פריה, למה נמשלו דברי תורה כתאנה – מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן – מוצא בהן טעם.3 (עירובין נד ע"א).
התורה כל הזמן מתחדשת. כל עיון בה מוליד הבנה שלא הייתה לנו קודם, וכך נשמרת העריבות של דברי התורה.
נצירת התאנה דורשת שמירה מפני מזיקים, ועמידה על העונה המדויקת היפה ללקיטתה:
ור' נחמיה אומר התאנה הזאת כל זמן שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, וכשאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתאנה, דילמא ר' חייא רבה ותלמידיו, ואית דאמרין ר"ש בן חלפתא ותלמידיו, ואית דאמרין רבי עקיבא ותלמידיו, הוו יתבין פשטין תחות חדא תאנתא, והיה בעל התאנה משכים ולוקט את תאנתו, אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו, ישבו במקום אחר למחר השכים בעל התאנה ללקט תאנתו ולא מצאן חזר אחריהם ומצאן אמר להם רבותי מצוה חדא הויתון עבדין עמי מנעתון יתה מני, אמרין ליה חס ושלום, אמר לון ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר, אמרין ליה אנן אמרין שמא הוא חושדנו, אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה הייתי משכים ולוקט אותה שכשתנץ עליהם השמש הם מתליעים, ההוא יומא שבקון דלא לקט ומצאו אותם שזרחה השמש עליהם והתליעו, אמרין יפה בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתי ראויה להלקט והוא לוקטה4
(קהלת רבה פרשה ה').
סיפור זה מפגיש אותנו עם מציאות של רע שמעורבב עם הטוב, ועם הצורך להבחין בין הטוב והרע ורכישת המיומנות להתמודד עם מציאות זו.
תיקון חטא עץ הדעת
אלא שמן המקור הבא אנו לומדים שבתאנה עצמה, בשונה משאר הפירות, כמעט ואין פסולת, ואם דברנו על רע שמעורבב בה, זהו רע שבא מן החוץ, וניתן להישמר מפניו:
ויאמר ה' אל יהושע זש"ה נוצר תאנה יאכל פריה, שנו רבותינו הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת לו, שנא' נוצר תאנה יאכל פריה, דבר אחר למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת, תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רמונים יש בהם קליפין, אבל תאנה כלה יפה לאכול – כך דברי תורה אין בהם פסולת, שנאמר כי לא דבר רק הוא מכם.
(ילקוט שמעוני יהושע רמז ב).
דווקא בפרי התאנה מצאנו את התקווה להיחלץ מן המציאות של תערובת טוב ורע שנגרמה בעטיו של חטא עץ הדעת. בתאנה אין פסולת. היא כמעט כולה פרי. הדבר מוביל אותנו לתיקון נוסף.
עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה
(רש"י בראשית א', יא).
קללת הארץ מתבטאת בקושי לברור את הטוב מן הרע, וביגיעה הרבה הנדרשת לשם כך. כחלק מן הקללה שבאה בעקבות ההפרדה בין העץ והפרי, באים לעולם עצי סרק, שכולם עץ ואין בהם פרי הראוי למאכל.
בתיאור בריאת העולם לא מצאנו עצי סרק. נזכרים: "עץ פרי עושה פרי למינו", ו"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". כל אלו עצי פרי. מצב זה עתיד להיתקן:
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם.
(כתובות קיב ע"ב).
הדרך ל 'עץ (סרק) נשא פריו' היא: 'תאנה וגפן נתנו חילם'.5
אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הם תאנים אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי חורשים כל בית סאה בשבילן.
(שביעית פ"א מ"ג).
בכל אילן סרק מקופלת תאנה. הפוטנציאל לתיקונו של חטא עץ הדעת מונח בפרי התאנה, שהוא פרי שלם ללא פסולת, וממנו עוברת שאיפת התיקון לכלל האילנות, כולל אילנות סרק. זה המכנה המשותף בין התאנה ואילנות הסרק, ולכן גם אילן סרק וגם אילן מאכל – "רואים אותן כאילו הם תאנים".
בתאנת בראשית ניתק האדם בין הפרי ובין העץ, בין התכלית לאמצעי, וגם בין הפרי ובין מקורו הא-לוהי. האדם ניכס לעצמו את פרי עץ הדעת, ובכך ביקש להיות כא-לוהים, כביכול שווה ערך לו. בחג הביכורים אנו מתקנים את הנתק:6
כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם.
את התאנה שבכרה איננו משאירים לעצמנו, אלא מעלים אותה למקדש ונותנים אותה לכהן.
תיקון הנתק נעשה גם באמצעות כינויו של החג: 'זמן מתן תורתנו'. אנו הוגים בתורה, המלמדת אותנו להבחין בין דרך הטוב לדרך הרע. משתדלים להתמיד בלימודה, לברר אותה מכל קליפה, שואפים שבכל מפגש עימה נמצא בה טעם חדש, חיבור ורלוונטיות לכל דור ודור, ובכלל, שטעם העץ יהיה כטעם הפרי. בכך נסלול את דרך עץ החיים.
1 ראה על כך אצל ד' שניאור, 'נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד – הצעה לבירור המטאפורות בגישה ריאלית וספרותית', שיח השדה 4, תשס"ז.
2 כאן 'נוצר תאנה' מתפרש כהחזקה בדבר בהתמדה, כמו: "ואביו שמר את הדבר".
3 נוצר – כמו: "שומר אמונים". מובן של קביעות. למרות שחוזרים בלימוד על אותם נושאים בקביעות, תמיד מוצאים בה 'פרי' חדש.
4 לפי מקור זה, נצירת התאנה מתפרשת במובן הרגיל של שמירה ממזיקים.
5 התאנה והגפן מופיעים רבות כצמד. התאנה מחוללת דעת, ופרי הגפן מסלק אותה, בבחינת: עץ הדעת ועץ החיים… כנראה שהתאנה היא 'הנטיעה האחרת' שהיה מצופה מנח שיעסוק בה תחילה טרם נטיעת הכרם (ראה רש"י בראשית ט', כ ד"ה "ויחל" ו"ויטע כרם").
6 בעצרת נידונים על פירות האילן, ומאד מתאים שתיקון החטא הקדמוני ימצא את ביטויו במועד זה.