מוסר "אין כפיה ברוחניות" הרב יהושע ויצמן ט"ז שבט תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


"אין כפיה ברוחניות"


בתקופה האחרונה, נערכה ביקורת של מבקר המדינה על הישיבות. המדינה תומכת בעולם הישיבות תמיכה משמעותית מידי שנה, ולכן המבקר בודק כיצד מתנהלות הישיבות, וכיצד מוודאים שהתמיכה משמשת למטרותיה.

כחלק מן הבדיקה, הפנה מבקר המדינה שאלה לישיבות: למה אין מבחנים בישיבות?
בדרך כלל, מבחנים הם מדד טוב מאוד לדעת האם המוסד מתנהל כראוי, והאם הוא משיג את המטרות הלימודיות שלו. כך זה, למשל, בכל האוניברסיטאות. למה בעולם הישיבות לא משתמשים במדד הזה?

ראשית, יש לשמוח בכך שהמבקר בודק ומברר. המדינה תומכת בלימוד תורה, ומבקר המדינה רוצה לבדוק שזה באמת נעשה. חשוב לו שנלמד תורה ברצינות, ולכן הוא מברר - איך הדברים נעשים. השאלה שלו מעוררת לדיון חשוב ופורה בענין, וזה משמח.
לימוד התורה הנתמך על ידי מדינת ישראל הוא אחת הזכויות הגדולות של המדינה. הזכרנו בעבר את זכותה של המדינה בקיבוץ הגלויות, וכעת אנו נפגשים בזכות נוספת ומשמעותית. המדינה מחזיקה את לימוד התורה ורוצה שזה יהיה בצורה רצינית. הרווחנו עוד ענין שאפשר לכוון עליו בהלל של יום העצמאות...

התשובה שאני כתבתי למבקר המדינה, היא זו:
מעשה בתלמיד שבא לראש הישיבה, ואמר לו: למדני את העקרון של עולם הישיבות כשאני עומד על רגל אחת.
אמר לו רבו: "אין כפיה ברוחניות". זו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור1.

זו הזדמנות עבורנו לברר את הנושא.
הביטוי "אין כפיה ברוחניות", הוא ביטוי שכתב הרב אשלג, בעל פירוש "הסולם" על הזוה"ק (תלמוד עשר הספירות ח"א פ"ב). ננסה להבין את המשמעות של המושג.

בלימוד תורה, פירוש הדברים הוא, שניתן לכפות אדם להישגים, אך לא ניתן לכפות אותו להשגות.
ניתן לכפות אדם לידע, אך לא ניתן לכפות אותו למודעות.
לוּ היינו מצמידים לתלמידים אקדח לרקה, ואומרים: מי שלא ילמד את הזוה"ק על ספר בראשית - אחת דתו... - מה היה קורה? היו כולם יודעים את הזוה"ק. מה זה היה עושה להם? כלום.
אם תלמידים היו נבחנים על זוהר לבגרות, מה היו אומרים זה לזה? תגיד לי, הזוהר על פרשת נח, הוא בחומר או לא בחומר?
כשאתה נבחן על דבר, הוא הופך להיות חומר. זה כבר לא ענין רוחני.
אפשר להכריח אדם להשיג הישגים ולדעת הרבה, אך אי אפשר להכריח אותו להגיע להשגות רוחניות, שהלימוד ירומם אותו ויעלה אותו במדרגתו הרוחנית.

הרב אשלג מבאר, שהרצון של האדם הוא העושה אותו לכלי קיבול. אם אין רצון לאדם, והוא עושה מעשים כי הוא מוכרח לעשותם, אין הוא כלי לקבל את השפע השופע מהמעשים הללו. המעשים נשארים מחוץ לאדם, כי הוא איננו כלי לקבל. רק כשיש לאדם רצון - הוא הופך לכלי, ואז כל מה שהוא עושה, שומע ולומד - נכנס לתוך הכלי. הרב אשלג ממשיל זאת לרצונו של האדם לאכול:

על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה. ואין צריך לומר ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של קבלת השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.

הרצון - הוא הכלי שאליו נכנס השפע הרוחני שמקבל האדם. ללא רצון - אין כלי ואין מקום קיבול לשפע.
אדם ללא רצון יכול ללמוד חומר ולהצליח במבחן עליו, אבל לא תהיה לכך כל השפעה עליו. הלימוד לא ירומם אותו, לא יביא אותו להשגות עליונות ולדבקות בה'. אולם אם הוא רוצה ללמוד - הרי שהדברים שהוא לומד מביאים אותו להשגות עליונות, למודעות פנימית, ולא רק להישגים ולידע.

זו התשובה שיש לומר למבקר המדינה, ואנו מקוים ומאמינים שהוא יקבל אותה.
אנו עוסקים בבנין הרוחניות והנפש, ולא באיסוף ידע. זהו היחס שלנו ללימוד התורה.
הגמרא אומרת (נדרים פ"א ע"א):

...דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט'): "מי האיש החכם ויבן את זאת", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט'): "ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'". היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה", אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.

השאלה מנסרת בחלל העולם (ירמיהו ט', י"א): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ". תשובת הקב"ה היא: על שלא ברכו בתורה תחילה. רבים נדרשו לגמרא זו, והכיוון הכללי של ההסברים הוא שלא ברכו בתורה תחילה מפני שראו בזה לימוד לתכלית מעשית, לימוד של "חומר", ולכן אין צורך לברך על כך. הלימוד לא היה בעל ערך עצמי של לימוד ובנין הקומה הרוחנית של האדם ושל האומה.
אנו בישיבות מנסים לבנות את הקומה הרוחנית, ולשם כך יש צורך ברצון, ולא במבחנים.

אחר שביארנו את התשובה, יש צורך אמיתי לעשות את מה שאנו מאמינים - לבנות את הרצון בצורה גדולה.

בנין הרצון הוא אחד הדברים הקשים, משום שזה דבר אישי לחלוטין. לרצון מצורף פתק: "הרצון הוא אישי ואינו ניתן להעברה". ניתן להעביר לאדם אחר ידע, אך לא רצון. את הרצון צריך לבנות האדם בעצמו. ניתן ליצור אקלים שמעודד את האדם לרצות, אך את הרצון - על האדם למצוא בעצמו.

איך עושים זאת? איך בונים את הרצון?

במידות ראי"ה (רצון, א'), כותב הרב קוק זצ"ל כך:

צריך שיתגדל הרצון בכלל בכחו השלם, ואחר כך מפתחים אותו בקודש. ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוח טהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת.

השלב הראשון הוא עצם הרצון, ורק אחר כך יש לשאול מה האדם רוצה.
איך עושים אדם להיות רוצה?
הנקודה העיקרית היא, שהאדם יהיה שולט בחייו, שיהיה בן חורין ויעשה את אשר ברצונו. ביאור הדבר עולה מדברי המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ד, י'):

"ויאמר ה' אל לבו", הרשעים הן ברשות לבן - (תהלים י"ד) "אמר נבל בלבו", (בראשית כ"ז) "ויאמר עשו בלבו", (מלכים א' י"ב) "ויאמר ירבעם בלבו", (אסתר ו') "ויאמר המן בלבו", אבל הצדיקים לבן ברשותן - (שמואל א' א') "וחנה היא מדברת על לבה", (שמואל א' כ"ז) "ויאמר דוד אל לבו", (דניאל א') "וישם דניאל על לבו", "ויאמר ה' אל לבו".

רשעים - לבם שולט בהם. הם נתונים ברשותו. התאוות, הרצונות הנמוכים - הם אלו שמכוונים את החיים. כל הכוחות מכוונים לכך, השכל, הרגש ושאר כוחות הנפש מכוונים להשגת התאוות. הראש עסוק כל הזמן בשאלה איך אני יכול להרויח יותר, להשיג עוד מתאוותי.
הצדיקים - שולטים על הלב. האדם הוא בעל הבית, והוא משתמש בכוחות ובתאוות למה שהוא בוחר על פי רצונו החופשי.
דוגמא בולטת לכך בדורנו היא המכשירים הסלולריים למיניהם.
אם המכשיר נמצא עליך כל הזמן, וכל כמה שניות הוא רוטט - הרי שהמכשיר שולט בך. רשעים - הם ברשות מכשיריהם. הוא קובע לך מה תראה ומתי תפסיק לעשות מה שאתה עושה - ותבדוק איזו הודעה קיבלת.
צדיקים - מכשירם ברשותם. הם שולטים במכשיר. הם מניחים אותו בצד, וכשהם רוצים - הם בודקים מה התחדש. הצדיק מחליט אם לבדוק את המכשיר כל שעה, כל שעתיים או רק בערב. הוא בעל הבית.

חשוב להיות אדם שרוצה. שיש לו רצון והוא שולט על החיים שלו. אין דבר חשוב יותר, ואין דבר שקל לאבד אותו יותר.
יש אומרים: אני שולט. אני בוחר שהמכשיר יהיה בכיס שלי ואני אבדוק פעם ב-5 שניות איזו הודעה קיבלתי. זוהי "מכבסת מילים". כמו שאיפוק זה כוח, ככה עבדות למכשיר היא שליטה... האמת היא שכשהמכשיר שולט - אתה לא בוחר מה לעשות.
כדי לדבר עם חבר "שיחת נפש" עמוקה, לשבת שעה ויותר ולדבר, לחדור לעומק הנפש - צריך להקדיש לכך זמן. אי אפשר לעשות זאת אם כל רגע מפסיקים. אם החבר יקר לך, ואתה רוצה קשר אמיתי - תכבה את המכשיר ותתרכז בחבר. תשלוט.

השלב הראשון בדרך לבנין הרצון הוא להיות אדם שולט. להיות בן חורין. זו מלאכה לא קלה, כי התאוות והרצונות הנמוכים מושכים את האדם אליהם, ולא נותנים לו חירות לעשות את חפץ לבו העמוק.

אחר שנבנה הרצון, יש לשאול: מה אני רוצה.
כך אומרת המשנה (אבות פ"ב מ"ד):

הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו.

אחד הפילוסופים ביטא זאת באמרו:

עשה מרצון את מה שאתה חייב לעשות על פי החוקים.

אדם יכול לכוון את רצונו. אם הוא מבין שהחוקים נוצרו לטובתו - הוא רוצה בהם.
יכול אדם כל הזמן להתלונן - כל רמזור אדום, תמרור עצור או עבודות בכביש מוציאות ממנו תלונה.
אולם אדם יכול לבחור לרצות בחוקים. לשמוח בכך שהתנועה מסודרת, ואין תאונות דרכים, והכבישים הולכים ומתפתחים.
המשנה מרוממת את האמירה הזו למדרגה עליונה יותר.
לקב"ה יש רצון. הרצון הזה מופיע בתורה. עשה שרצונו של הקב"ה יהיה הרצון שלך. כשהרצון שלך מכוון לרצון האלוקי - אז גם רצונך הוא כרצונו - גם כשאתה רוצה דברים של רשות, זה רצונו של הקב"ה. כשאתה רוצה אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים, זה בא כדי להרחיב את דעתך, וזה דבר טוב. הרי אתה עוסק בתורה ובדברים טובים אחרים, ועושה את רצונו של ה', אז גם רצונותיך האישיים חשובים ומשמעותיים, והקב"ה יתן לך כרצונך.

זהו השלב השני - לפתח את הרצון שיהיה לדברים של קודש.

הקב"ה נתן לנו רצון, כדי שנרצה, וכשנרצה ונעשה דברים מ רצוננו - נהיה מרוצים. רצונו של הקב"ה הוא שנהיה מרוצים. הדרך לכך היא על ידי בנין הרצון.

במידות ראי"ה ממשיך הרב קוק זצ"ל (רצון, ב'):

בכלל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" כלול הוא גם כן תוכן זה שאין הרצון משתכלל בטהרתו כי אם על ידי השפעתה של תורה. ואם אנו רואים ירא שמים בלא תורה נדע שהרצון שלו איננו תקיף, על כן תיקון שלו בעולם הוא חלש. ולפי כחה של תורה מתגדל אומץ הרצון, ועם זה הוא מתעלה מקדושה, וזהו עילוי עליון הפועל בעולם.

זהו השלב השלישי של בנין הרצון.
יש צורך שהרצון יהיה "משוכלל בטהרתו".
אדם רוצה, וחשוב שירצה דברים גדולים, שיהיו לאדם שאיפות גדולות. מגיע תלמיד לישיבה, חשוב מאוד שיגדיר לעצמו מה הוא רוצה - לדעת כמה מסכתות, ללמוד כמה ספרי אמונה, לתקן את מידותיו, לבנות השקפת עולם ועוד ועוד. השאיפות הגדולות מגדילות את הכלי ואת הבנין של האישיות.
אולם, לפעמים השאיפות הגדולות אינן נקיות. מעורב בהן האגו של האדם - כבוד, עוצמה. הוא לומד "על מנת שאקרא רבי".
לכן יש צורך לטהר ולנקות את הרצון2. דבר זה נעשה על ידי התורה. כשאדם לומד תורה ומתקדם בתורה - זה מנקה את השאיפות. חשוב להגדיר את השאיפות, וחשוב לנקות אותן יותר ויותר, על ידי לימוד התורה.

נמצא, שיש שלושה שלבים בבנין הרצון:
א. עצם הרצון. ב. כיוון הרצון לקודש. ג. נקיון הרצון.
בשלושת השלבים הללו מעורב יצר הרע. בתחילה הוא שולט על האדם ומונע ממנו את הרצון. אחר שבנה האדם את רצונו, הוא צריך להלחם נגד יצרו הרע כדי לכוון את הרצון לקודש. ולבסוף מנסה היצר להתערב ברצון ולזהם אותו, וצריך האדם ללחום בו ולנקות את הרצון.
על כך אמרו (קידושין ל' ע"ב): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין". שלושת השלבים הללו נעשים על ידי לימוד התורה, שמסמנת את היעד ומבררת את הערכים - לאן צריך לשאוף וכיצד צועדים לשם.






1 עי' בשבת ל"א ע"א.
2 הדברים מופיעים גם בפסקא א', שתחילתה הובאה לעיל: "ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוח טהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת".



-------------------------------------------------------------------------------------------