מועדים שבועות הרב יהושע ויצמן ב' סיוון תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחג שבועות


יש חשיבות רבה בהכנה לקראת חג השבועות. משה הכין את העם במשך שלושה ימים, וגם אנחנו צריכים להתכונן לכך.
נעיין בדברי הגמרא, שכדרכם של חז"ל הם מפתיעים. בעצמנו לא היינו חושבים כך. חכמים נחלקו האם יום טוב ניתן "לכם" - לאכילה ושתיה, או "לה'" - ללימוד תורה ולתפילה. על כך מובא (פסחים ס"ח ע"ב):

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא.

בצורה פשוטה היינו אומרים הפוך. דווקא בעצרת - בחג השבועות - היינו חושבים שצריך יותר ללמוד תורה.
בהמשך הגמרא מובאים סיפורים נוספים בענין:

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.
תרגום: רב יוסף בחג השבועות אמר: הכינו לי עגל משובח לסעודה. אמר: אם לא יום מתן תורה, כמה יוסף יש בשוק.

ועוד:

רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא, ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי. איני, והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו ל"ג): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד.
תרגום: רב ששת כל שלושים יום היה חוזר על תלמודו, נשען על הדלת ואומר: שמחי נפשי, שמחי נפשי, לך קראתי, לך שניתי. האמנם, והרי אמר רבי אלעזר: אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריית יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". (תשובה:) מתחילה כשעושה האדם - על דעת עצמו עושה.

הר"ח גורס:

עיקר מיהת כי עביד איניש לנפשיה עביד.

לא רק שבתחילה לומד האדם לעצמו, אלא שעיקר הלימוד הוא לעצמו.

כשלמדתי בכולל, הוצעה לי הצעה רצינית מאוד בעולם התורה. התלבטתי האם להמשיך ללמוד כפי שחשבתי בתחילה, או להיענות להצעה, והתייעצתי עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. הרב צבי יהודה ענה: "מעיקרא אדעתא דנפשיה עביד" - עליך עדיין ללמוד לעצמך, להתגדלותך בתורה, ולאחר את יציאתך ללמד.
הרב צבי יהודה ראה בגמרא הזו הדרכה לחיים, ובעקבות דבריו עיינתי שוב בגמרא וגיליתי את דברי הר"ח המפתיעים.

יש להבין - האם אדם לומד תורה לעצמו? לימוד התורה הוא ענין אישי, אגואיסטי? והרי לימוד התורה באמת מקיים שמים וארץ. וכי הגמרא מתעלמת מכך?

המבט הרגיל הוא, שיש לאדם חיים אישיים, ובהם יש לו הנאות, רצונות, תאוות. בנוסף, יש לאדם מימד של רוחניות בחיים - הוא לומד תורה, מתפלל.
הגמרא מחדשת לנו מבט עמוק על עצמנו. דברי הגמרא מביאים אותנו להתבוננות פנימית עמוקה, למקום שבו הנפש שלנו מתחברת עם חוקות השמים והארץ. התורה באה כדי ללמד את האדם על עצמו - אינך נפרד מהקב"ה. הרצונות שלך - הם חלק מחוקות השמים והארץ, וכשאתה לומד לעצמך - אתה מקיים את הברית עם הקב"ה.

הרב קוק זצ"ל מבאר את עומק הדברים (אורות הקודש ח"ג עמ' י"ג):

המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר. הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל. על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.

עומק הנשמה מחובר לקב"ה. לכן כשאוהב האדם את עצמו מתוך חיבור לעומק נשמתו - הוא מגיע לאהבת הקב"ה ולאהבת הבריאה כולה.
על כן הדרישה היא שהעם יהיה קדוש, ולא מוסרי.
מוסר זה מאבק של הטוב נגד הרע, זהו המאבק שמתחולל באדם הפרטי. אך האומה היא ברמה עמוקה יותר של אחדות עם המציאות, ולכן באומה הדרישה היא לקדושה, ולא רק למוסר.

התפיסה הזו היא חידוש גדול ביחס למה שאנו מורגלים להבין. התפיסה הרגילה, שהתפתחה בעיקר בתקופת הגלות, אומרת שהחיבור של האדם לעצמו סותר את התורה. יש סתירה בין הנטיה הטבעית של האדם ובין התורה.
יש כאלו, הרואים בחיבור בין הקודש והחול ענין של "בדיעבד". האידיאל הוא להיות רק בקודש, אך אי אפשר להילחם עם החיים, ולכן צריך לאפשר לאדם גם ללמוד מקצוע. ההבנה שהחיבור לחיים הוא פשרה וויתור, יוצרת מצב בעייתי, ומונע את ההבנה העמוקה של התורה.

שינוי התפיסה איננו דבר פשוט. עם ישראל עדיין לא חי די שנים בארץ ישראל, כדי להשריש בקרבנו את התפיסה של החיבור בין האדם והמציאות ובין התורה.

הזוה"ק מעמיד אותנו על משמעות המושג תורה (ח"ג, מצורע נ"ג ע"ב, בתרגום):

ר' יהודה ור' יצחק היו הולכים בדרך, ישבו בשדה אחד והתפללו. לאחר שסיימו את התפילה קמו והלכו. פתח רבי יהודה בדברי תורה ואמר (משלי ג'): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", עץ חיים זו התורה, שהיא אילן עליון, גדול וחזק. 'תורה', למה נקראת תורה, משום שמורה ומגלה במה שהיה סתום שלא נודע.

ידועה האמירה ש"תורה היא לשון הוראה". ההבנה הרגילה היא, שהתורה באה להורות לנו הלכה, מה לעשות. בזוה"ק מבארים בדרך אחרת את המושג תורה: התורה מורה ומגלה לנו דברים במציאות הסתומה. התורה חושפת את נשמת המציאות, את העומק שאיננו יכולים לראות בדרך פשוטה.
ההוראה שבתורה היא לימוד כיצד מיישמים בחיים את העומק הגדול ביותר של המציאות. כיצד ניתן לחיות את העומק הסתום, שאיננו נודע.

התרבות שלנו והמחשבות שלנו נבנות בדרך כלל מתוך מה שאנו שומעים, רואים, קוראים ולומדים. המבט הרגיל שבו אנו מביטים אל המציאות הוא מבט חיצוני, שבו המציאות של העולם מנותקת מן התורה. התוצאה היא שאנו חיים בשני עולמות סותרים. יש רגעים שבהם אנו אנשי העולם, ויש רגעים שבהם אנו אנשי תורה.
אולם התורה מלמדת אותנו את הסוד הגדול של העולם: אין סתירה! "עיקרא - אדעתא דנפשיה". עיקר הלימוד הוא בשביל האדם עצמו. זהו המימוש הגדול ביותר של האדם. כל מה שיפעל בעולם מכח לימודו - הוא גילוי של עומק נפשו. התורה לא באה לקחת מהאדם את האישיות ואת הרצונות שלו. אדרבה, התורה מעצימה את האדם ומגלה את כוחותיו העמוקים. התורה באה לעשות את האדם להיות הכי עצמי, הכי "אני" שיכול להיות.
נראה שדברים אלו כלולים בדברי הזוה"ק, שהתורה באה לגלות את מה שהיה סתום - את העומק של האדם, שבו יש התאחדות של הנשמה והחיים, עם דבר ה'.

על כן "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". ביום שניתנה בו תורה עלינו לאכול ולשתות. היום הזה מגלה את המשמעות של האכילה והשתיה, של התענוג. התורה לא דורשת מאיתנו לברוח מהעונג, אלא להתענג. היום הזה לא רק נותן לגיטימציה לעונג, אלא הוא מגלה את העומק הגדול של האדם, שם הוא פגש את העונג.
האדם נברא כך שהוא חפץ בתענוג ובהנאה. כך ברא אותו הקב"ה, כי רצונו הוא שאנו נהנה - בהנאה העמוקה ביותר, שהיא גם ההנאה הגדולה ביותר. כשאדם מחובר לעצמו ולנשמתו, הוא חי בשמחה. הוא לא חי מתוך נקיפות מצפון תמידיות. העונג אינו סותר את העולם הערכי שלו. זהו העונג הגדול ביותר.
כשאדם מתענג ביום שניתנה בו תורה, זה לא עונג שסותר את הערכים או את המוסר. אין אחריו מועקה, "איך הלכתי אחרי היצר". אדרבה זהו רצונו יתברך. היום הזה הוא "לכם", בצורה העמוקה ביותר.

"יום שניתנה בו תורה" מיוחד לענין זה, של חיבור בין עליונים ותחתונים. חז"ל דרשו (תענית פ"ד מ"ח):

...וכן הוא אומר (שיר השירים ג'): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". "ביום חתונתו", זו מתן תורה, "וביום שמחת לבו", זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.

היתה בעולם רוחניות גם קודם מתן התורה. הרי התורה קדמה לעולם, והקב"ה השתעשע בתורה גם קודם שהיא ניתנה לנו.
במקביל, היה גם עולם מעשי. עשרים דורות של העולם חלפו עד אברהם אבינו.
אולם, היה נתק בין שני העולמות. עליונים למעלה ותחתונים למטה. השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם, ואין קשר ביניהם.
במתן תורה היה חידוש גדול. מצד אחד "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות י"ט, כ'), ומצד שני "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות י"ט, ג'). זהו חיבור של שמים וארץ. אך כיון שהעולם חי אלפיים שנה בצורה של ניתוק, קשה להכיל את החיבור ולהבין שהחיבור הזה הוא אמיתי.
העולם התרגל לניתוק, והחיבור לא מגיע בקלות. בגלות שוב חל ניתוק בין השמים והארץ, ולכן לנו קשה כל כך להבין שיש חיבור בין שמים וארץ, בין התורה והחיים.

כך הוא גם במשל, "ביום חתונתו".
אדם חי לבדו שנים רבות. גם אשתו כך. כל אחד מהם מעצב לו אופי, מנטליות, הרגלים, תפיסת עולם - מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער.
לפתע הם מתחתנים, והוא צריך להתחיל לאהוב את אשתו על כל הדברים שבה. ההבדלים צצים בכל דבר, מדברים קטנים ועד גדולים. איך עושים כביסה ואיך מנהלים את שולחן השבת. האם ישנים עם חלון פתוח או סגור, ואיך עושים קניות. הוא לא מבין - "כך חייתי עד היום, כך ראיתי אצל ההורים שלי. כל מה שגדלתי עליו הוא לא טוב? רק את יודעת איך נכון לעשות?".
לוּ היו נולדים וגדלים ביחד - לא היו מתעוררות כל כך הרבה "בעיות". אבל המציאות היא שחיים שנים רבות לבד, ואז צריך ליצור חיבור של שני אנשים שונים. זה קשה ומורכב.

מובן שיש לזה מטרה, והדברים נבראו כך בכוונה תחילה. באותן שנים שבהן כל אחד חי בנפרד, הוא בונה את אישיותו המיוחדת, מגלה את כשרונותיו ומתקן את מידותיו. אחר שאישיותו בנויה, הוא מוכן לחיבור הזוגי שרק יעצים את אישיותו אם ייעשה כראוי.
כך גם במתן תורה. אלפיים שנה בנה העולם הזה את עצמו והשמים את עצמם. אחר שכל צד בנה את המיוחד שבו, בא תור האחדות והחיבור בין העולמות, בלא שכל אחד יטשטש את זולתו.
אלפיים שנה העולמות היו מנותקים. קשה להבין שבעצם יש כאן עולם אחד עם גילויים שונים - נגלה ונסתר, סתום וגלוי, הלכה ואגדה.

זהו החידוש של "יום שניתנה בו תורה". התורה נותנת את המבט הנכון על העולם.
"לך קראי" - למענך, כדי שתתענגי ותהני, בלי סתירה לרצון ה', אלא מתוך רצון ה'.

בע"ה נזכה לקבל את התורה, ולחיות את החיבור העמוק בין העולמות.


-------------------------------------------------------------------------------------------