מוסר השמיטה - חיבור סביב היעוד הרב יהושע ויצמן ט"ו תמוז תשע"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


השמיטה - חיבור סביב היעוד


השנה עוברת וטרם עסקנו בפן המוסרי של שנת השמיטה שאנו בעיצומה. ננסה לעמוד על ערכים מרכזיים העולים מעניינה של שנת השמיטה.
מובא במכילתא (משפטים, מסכתא דכספא פרשה כ'):

דבר אחר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים?! הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.

אל יאמר אדם: הרי מטרת השמיטה היא שיהיה לעניים. עדיף שאני אכניס את הפירות לביתי ואחלק אותם לעניים. כנגד זה אמרה תורה (שמות כ"ג, י"א):

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ...

תפרוץ פרצות בשדה, כדי שכל אחד יוכל לקחת מן הפירות בעצמו.
מהי משמעות הענין הזה?
בספר החינוך מבאר את שורש מצות השמיטה (מצוה פ"ד):

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ'), וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם.

יש בשמיטה ערך מיוחד, העולה גם מן השבת1. בשניהם יש מחזור של שש ואחריו השביעי, ושניהם מכוונים לאמונה בבורא עולם. השביתה ממלאכה בשביעי - הן בשבת והן בשמיטה - נועדה להכניס בלבנו את האמונה בחידוש העולם, ולשרש מקרבנו את המחשבה על קדמות העולם.

האמירה שיש בורא לעולם, יש בה אמירה מעבר לענין הפילוסופי.
יש בורא לעולם, ולכן יש מטרה לבריאה. העולם לא נוצר במפץ, שהגיע מכלום והולך לכלום, ו"מה שיהיה יהיה".
עולם של "מפץ" הוא עולם של אי סדר, עולם שנועד להתרסקות. אדרבה, העולם מתקיים על ידי אנרגיה יומיומית שמשקיע רבונו של עולם בקיומו ובשמירה על הסדר שלו. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בכל יום הקב"ה מחדש את העולם ומזרים אליו אנרגיות, ויש ללמוד מכאן על המטרה והיעד שהעולם חותר לקראתם.

היעד של העולם הוא כללי וגדול, ולכן כולם שווים כלפיו. האמירה הזו דורשת בירור והבחנה. הרי גם העולם המודרני ובמיוחד העולם הפוסט מודרני מעריך ומעלה על נס את השוויון. אך אין זה אותו שוויון, מקורו שונה וגם הוא הולך למקום שונה.
במובן מסויים, זה בדיוק הפוך. העולם הפוסט מודרני טוען שאין יעד ואין מטרה, ולכן אי אפשר להגדיר מי חשוב ממי.
דוגמא לכך שמעתי פעם בהרצאה על התפיסה הפוסט מודרנית. יכול מראיין לראיין דוגמן, ולשאול אותו איך הגיע לזה, ומה הוא מבטא בכך ולדון איתו באריכות על דרכו ומעשיו. אחר כך הוא מראיין חייל שהסתער בקרב והציל את מדינת ישראל, והוא מתייחס אליו בדיוק באותה צורה ובאותו יחס.
אי אפשר להגדיר מי חשוב יותר. לכל אחד הדעה שלו והעולם שלו. האחד בחר לקפוץ על בגדים, וחברו על רימונים. מבחינתנו אין שום הבדל.
שוויון כזה בא מהתפיסה שאין מטרה לעולם. הרי אם יש מטרה לעולם - ניתן לקבוע מי ממלא יותר את המטרה ומי פחות. ניתן לדרג דברים על פי חשיבותם ביחס למטרה. אך כשאין מטרה - כולם שווים. כל עוד אינך פוגע באחר - אי אפשר לומר לך שום דבר.

בתורה אנו מדברים על שוויון ממקום שונה לחלוטין.
יש מטרה לבריאה, וזו מטרה גדלה ועצומה. לכל אדם יש אפשרות ליטול חלק בהשגת המטרה הזו. לכל אדם יש חלק בעולם שברא הקב"ה.
כל אחד צריך להרגיש, כפי שאומר פתגם מפורסם, שהיום שבו הוא נולד זה היום שבו החליט הקב"ה שהעולם אינו שלם בלעדיו, ובצורה חריפה יותר, אינו יכול להתקיים בלעדיו. כל אחד נחוץ וחשוב לבריאה, ולכן צריך לתת לכל אחד הזדמנות וכלים מתאימים כדי להגשים את חלקו בבריאה.
לכן ציוותה התורה שבכל שבע שנים תהיה התחדשות בענין זה. בכל חמישים שנה, בשנת היובל, "עלמא דחירו" - תהיה חירות גדולה - הקרקעות חוזרות לבעליהן, העבדים משתחררים לבתיהם, והכל מתחיל מחדש. כל אחד מקבל שוב את הכלים למלא את תפקידו בעולם.

השוויון הוא הפוך - בגלל שיש יעוד לעולם - יש לתת לכל אחד את הכלים לבצע את יעודו. אין זה סותר את המדרגות בישראל - יש כהן גדול וכהן הדיוט ולוי וישראל. יש מדרגות בקדושה ויש מדרגות בעשיה - אך כל אחד מקבל את הכלים כדי למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

משום כך אמרה התורה - אל תכניס את הפירות הביתה. כשהפירות בבית, האדון המכובד מגלה את טוב לבו ונותן לעני. התורה לא חפצה בכך. לא אתה נותן לעני, אלא רבונו של עולם. האדם פורץ פרצות ומסתלק מהשדה. הקב"ה הוא בעל הבית ולא האדם. אני והעני יחד בעולם, ואין לי מה לומר ביחס לשדה שלי יותר ממנו בשנה זו.
כך חוזרת המציאות המקורית, וכל אחד מקבל את הכלים לעשות את תפקידו.

השמיטה מחדירה את האמונה בכך שיש לעולם יעוד ותפקיד ומטרה.
הכפירה היא הפוכה.
קדמות העולם פירושה שהעולם היה קיים מאז ומעולם. גם האדם קיים מאז ומעולם. הדור שאני חי בו איננו חלק משרשרת דורות שצועדת ליעד מסויים. לכל אדם יש חיים משלו, בלי יחס וקשר למה שהיה ולמה שיהיה. אין התחלה לעולם, ולכן אין לו סוף, ואין לו כיוון.
זו תפיסה מנוגדת לתפיסה העולה מן השמיטה, כפי שמבאר הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ב'):

והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב', ג') כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם.

הרמב"ן רומז לדברי חכמים (ראש השנה ל"א ע"א):

דאמר רב קטינא: שיתא אלפי שני הוה עלמא, וחד חרוב.

האלף השביעי הוא תכלית העולם2, והעולם צועד לקראתו.
קדמות העולם כופרת בכך. אין יעד, אין מסגרת, הכל סובב סובב, בלי התחלה ובלי סוף.
כיון שאין מטרה, לא ניתן לדבר גם על שוויון הזדמנויות וכלים כדי למלא את התפקיד. כל אדם חי לעצמו, ומנסה לחטוף מהעולם ככל יכולתו.

בשתי הזדמנויות יצא לי לשמוע אנשים המתארים את העולם ממבט עיניו של כופר. יש בדברים אלו לימוד גדול, והם יכולים לבאר לנו את החידוש הגדול של שנת השמיטה, המחנכת אותנו להכרה ביעוד של העולם.

א. לפני שנים רבות השתתפתי בכנס של מחנכים בגליל המערבי, תחת הכותרת: "חינוך לערכים בעידן של מתירנות".
כשהגיע תורי לדבר, אמרתי שאני מבקש להציב את ההבדל בין העולם המתירני לעולם התורני בנקודה אחת.
העולם המתירני מבין שהאדם בא לעולם כדי לקבל. כל החיים הוא צריך לנסות לחטוף מן העולם כמה שיותר. העולם התורני, לעומת זאת, מבין שהאדם בא לעולם כדי לתת כמה שיותר.
יש לכך ביטוי בתחומים רבים. למשל - כשרונות. האם הכשרון הוא כלי לקבל ולהרויח ממנו כמה שיותר, או שיש בו הזדמנות לתת ולתרום עם הכשרון.
"חינוך לערכים" של התורה הוא חינוך לנתינה.
מיד אחרי קמה אחת המחנכות, ואמרה שהיא מבקשת לחזור על דברי במילים שלה כדי לראות אם הבינה נכון.
וכך היא אמרה: אנחנו מבינים שהאדם נולד במקרה בנקודה אחת, הוא ימות במקרה בנקודה אחרת, והחיים הם מעבר מנקודה לנקודה, ממקרה למקרה.
אתם מבינים, שהאדם נשלח לעולם בנקודה אחת, הוא מסיים את שליחותו בנקודה אחרת, והחיים הם מילוי השליחות.
אמרתי לה, שהיא אמרה את הדברים בצורה הרבה יותר מוצלחת ממני, אבל אני לא מבין איך אפשר לומר זאת ולהישאר בצד של הכפירה...
לא הבנתי איך אפשר לחשוב כך. זה מנוגד לכל מה שגדלתי והתחנכתי עליו. הרבה שנים עברו עד שקלטתי את ההשקפה שעומדת מאחורי האמירה הזו. בעולם הפוסט מודרני, המילים: "שליחות", "יעוד", "אידיאל" הן כמעט מילים גסות. אין דבר כזה.
זוהי שאלה מאוד משמעותית. האם יש שליחות, יש מטרה לבריאה, או לא. אנו חיים בעולם שיש לו מטרה, ואנו יכולים לבחון את עצמנו ביחס למטרה הזו. התורה הגדירה את היעד, ואנו צריכים לראות איך אנו תורמים את חלקנו ליעוד של העולם.

השמיטה מחנכת אותנו להבין שיש יעד. שש שנות השמיטה מכוונות כנגד ששת אלפי שנות העולם. יש לעולם מסגרת, ויעד שלקראתו הוא הולך.

ב. זכיתי פעם לשבות בשבת בקיבוץ מזרע. לאחר רצח רבין היתה אוירה של "עליהום" על הציבור הדתי לאומי. תלמידים בישיבה סיפרו שלא עצרו להם טרמפים בגלל שהם עם כיפה, ומי שעצר - הוריד אותם מהרכב כשגילה את הכיפה הסרוגה.
בעקבות האוירה הציבורית הקשה, ארגנו שבת של "דתיים וחילוניים" בקיבוץ מזרע. זהו קיבוץ שנחשב "אנטי דתי", והוא המקום הראשון בארץ שבו התחילו לגדל חזיר. דווקא שם התקיימה השבת.
במהלך השבת קם אדם אחד, ואמר כך: אינכם יודעים כמה קשה להיות כופר. אין לך שום מטרה בחיים. אתה מרגיש כמו פירור שמסתובב בעולם. הקשה מכל היא הבדידות. אין מטרה, ולכן אין לך דבר שמשתף אותך עם אחרים. אפילו הקשר עם אשתי הוא מקרי. אין יעוד שמחבר בינינו, וזה מאוד קשה. אני חי בלי מטרה ובלי תכלית.
אבל האמונה כפי שאתם חיים אותה - לא מאפשרת לי להתחבר אליה.
הרגשתי כמו חץ שנשלח אלי. הוא רוצה אמונה, אבל הצורה שבה הוא פוגש אנשים מאמינים - אולי בעיקר בתקשורת - מרחיקה אותו. הוא לא מוצא אמונה שתמלא אותו ושהוא יוכל להתחבר אליה.

בדבריו יש לימוד גדול על המשמעות של השמיטה. כשיש מטרה לעולם - אין בדידות. כולנו יחד, שותפים ביעד של העולם. גם איש ואשה אינם שני אנשים זרים שנפגשו, אלא הם חיים מתוך יעוד משותף. הרי "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני"3 (סוטה ב' ע"א). החיבור בינינו הוא חלק מהיצירה הכללית, אנו חלק מהמשכיות הדורות. אין זו התפרצות של תאוות שבמקרה מביאה ילדים לעולם.
היעוד מחבר בין האנשים. הכפירה היא בדידות גדולה. גם כשיש הרבה חברים - זה לא משהו אמיתי. זהו מילוי של צורך. אדם צורך את הקשר עם חבריו, אך אין זה משהו פנימי, הנוגע בנקודות עמוקות בלב.

זהו הקשר בין החינוך לחידוש העולם שבשמיטה, ובין הצורך לפרוץ פרצות בשדה. השמיטה מחברת בין כולם. כולנו שוים. מדוע? כיון שאנו מאמינים ביעוד של הבריאה. כולנו שותפים ליעוד הזה, ולכן השדה שלי היא במובן מסויים גם השדה שלך.

יש בדברים אלו חיבור בין שני הערכים של השמיטה. חידוש העולם והשותפות בין בני האדם קשורים זה לזה. החיבור האמיתי בינינו הוא למען היעוד של העולם. איננו נמצאים כאן במקרה. אנו משרתים את רצונו של הבורא ואת היעוד שיעד לבריאה.

שנת השמיטה היא הזדמנות לחזק את החיבור האמיתי בינינו, סביב התפקיד הגדול של העולם - הכרת הבורא. כך נבנים החיבורים בצורה האמיתית במעגלים השונים - במשפחה, בחברה ובאומה.






1 עי' בהקדמת הרב קוק זצ"ל לשבת הארץ: "את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה".
2 מובן שאין הכוונה שהחורבן הוא תכלית העולם. האלף השביעי מבטא את ההתחדשות של העולם אחר ששת אלפי שנות העולם הזה. ואכמ"ל.
3 אמנם הרמח"ל כותב שלא כל אחד נוטל את בת זוגו. אך המסר העולה מן הדברים קיים גם לדברי הרמח"ל, ואכמ"ל.



-------------------------------------------------------------------------------------------