פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת שמות הרב יהושע ויצמן י"ח טבת תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - שמות


בפרשת השבוע אנו פוגשים את כניסת ישראל לשעבוד מצרים, ואת הצעדים הראשונים ליציאה ממנו. הדמות המרכזית שמלוה את הפרשה היא משה רבנו. ננסה ללמוד מדמותו של משה רבנו למציאות החיים שלנו, שיש בה דברים דומים. ננסה "לחיות עם פרשת השבוע".

חכמים במדרש בפרשה אומרים בשני מקומות בקורת מסויימת על משה.
ראשית יש להדגיש, שאילולא דברי חז"ל אין אנו יכולים כלל לדבר על משה רבנו. אף אחר דברי חז"ל, אין אנו דנים ב"חטאיו" של משה כאילו הם דומים לחטאינו. משה רבנו הוא מעל להשגתנו. אין אנו אלא מנסים ללמוד, לאור דברי חז"ל, הדרכות לחיינו ולמצבנו.

המדרש הראשון (שמות רבה פרשה ג', י"ב):

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי", אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך", והוא אמר: "והן לא יאמינו לי", מיד השיבו הקב"ה בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו, ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה", כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני. הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר: "ויאמן העם", בני מאמינים שנאמר (בראשית ט"ו): "והאמין בה'". תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (בראשית ג'): "כי יודע אלהים", כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש", לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה...

משה דיבר לשון הרע על ישראל בכך שאמר (שמות ד', א'): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", ונענש בכך שהמטה הפך לנחש - שחטאו היה גם בלשון הרע.

ומדרש שני (שמות רבה פרשה ה', כ"ב):

"וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה", באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקב"ה, אמר לו: "למה הרעות וגו'", מהו "ה' למה הרעות" בנוהג שבעולם בשר ודם האומר לחבירו: למה אתה עושה כן, הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקב"ה "למה הרעותה לעם הזה", אלא כך אמר לפני הקב"ה: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו, וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו, מדת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים היאך נדונו, ומדת הדין היתה, העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו, ואם בשביל שאמר אברהם אבינו (בראשית ט"ו): "במה אדע כי אירשנה", ואמרת לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", אם כן הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם, ואפילו כן היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, לא לעם הזה שהוא בדורי, ואם תאמר מה איכפת לי, אם כן "למה זה שלחתני", "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו'". אמר ר' פנחס הכהן בן חמא: אמר לפניו: שמך הגדול גבור ונורא הוא, וכל העולם כולו מתייראין ממנו, ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד. מהו "והצל לא הצלת", ר' ישמעאל אומר: "והצל לא הצלת" ודאי. ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין, באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מדת הדין.
"ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה", במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות של ל"א מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.

כבר כאן, בגלל דבריו של משה, נגזר עליו שלא יכנס לארץ.
דבריו של משה הם קשים (שמות ה', כ"ב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה". רצתה מידת הדין לפגוע בו, אלא שדיבר מתוך כאב על התינוקות שנתונים תחת הבנין. משה יודע שתגיע הגאולה, אך הדרך לשם קשה מאוד, ועל כך הוא פונה לקב"ה.

אנו רואים משני המדרשים שלמשה רבנו היה קשה עם המציאות.
א. המצב של עם ישראל, "והן לא יאמינו לי", אין עם מי לדבר.
ב. המציאות עצמה קשה, אנשים סובלים ונהרגים, ונראה שאין מוצא.

במדרש הראשון, לאור דבריו של משה, נתן לו הקב"ה אותות. האותות הן אותיות של שפה שבעזרתה יוכל משה לדבר עם בני ישראל.
בגמרא מובאת דרשה זו במעט תוספת (שבת צ"ז ע"א):

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: "והן לא יאמינו לי וגו'", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב: "ויאמן העם", בני מאמינים: "והאמין בה'", אתה אין סופך להאמין, שנאמר: "יען לא האמנתם בי וגו'".

המהרש"א שואל על הגמרא שתי שאלות.
א. אם "גליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל" - גלוי לפני הקב"ה שישראל יאמינו - מהי התביעה ממשה? הוא לא ידע שהם יאמינו, ועל פי המציאות הגלויה לעיניו, אמר: "והן לא יאמינו לי". מדוע זה לא בסדר?
ב. הגמרא מוכיחה שישראל מאמינים מן הפסוק (שמות ד', ל"א): "וַיַּאֲמֵן הָעָם". ההקשר בו נאמר פסוק זה (שמות ד', כ"ט-ל"א):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

אחר שעשה אהרן את האותות לעיני העם - האמין העם. זה בדיוק מה שטען משה, שהם לא מאמינים. לכם נתן לו ה' אותות כדי שיאמינו. מדוע טענתו של משה לא היתה נכונה?

נראה, שהתשובה לשתי השאלות היא אחת.
משה היה אמור לדעת, שישראל מאמינים בני מאמינים. יש בלב כל יהודי ניצוץ של אמונה, שגלוי לפני הקב"ה ונסתר מעינינו, אבל אנו יודעים על קיומו. משה היה צריך לבקש מהקב"ה - תן לי את השפה שבעזרתה אחשוף את האמונה שבלב העם. המילים "ויאמן העם", היו נכונות גם לפני האותות. האמונה קיימת בלבם של ישראל, והאותות רק חשפו את האמונה הזו.
הרי ברור היה למשה שישראל יגאלו, ולא ישארו משועבדים במצרים. צריך למצוא את הדרך לתת להם אמונה בגאולה, ולחזק אותם לקראתה.

אנו חיים בתקופה דומה. כלפי חוץ נראה שהאמונה איננה הצד החזק של עם ישראל. הרבה כפירה וחוסר אמון ואמונה בעם ישראל, בשייכות של ארץ ישראל אלינו, בקישור אל התורה. ובתוך זה חושך על חושך. פורסם לאחרונה שהצבא רוצה להעביר את מדור תודעה יהודית מהרבנות הצבאית לקצין חינוך ראשי. המשמעות היא ששם ה' ושם ישראל לא יופיע על הצבא ועל תודעת החיילים.

מישהו הראה לי לאחרונה הוראות של צבא ארצות הברית לטיפול בחיילים בזמני מצוקה וחירום.
כידוע, בארצות הברית יש הפרדה גמורה בין הדת והמדינה. באופן רשמי אין כניסה לדת במוסדות המדינה. זה ענין פרטי של כל אדם.
אולם בצבא, כשיש זמנים קשים, מבינים שם שמוטיבציה להילחם באה מאמונה דתית, ולכן ההנחיה היא לשלוח לחיילים רב או כומר, להבדיל, שיחזק אותם במלחמה.
האם אצלנו יכול להיות דבר כזה? בצה"ל מפחדים להזכיר שם שמים. את המדור שאחראי על המוטיבציה של החיילים רוצים להוציא מהרבנות, שזה לא יעשה תחת הכותרת של שם ה'.
גם דבר זה נובע ממעלתנו. בארה"ב, גם אם יבוא רב לדבר - הוא לא ישתלט על המדינה. אולם אצלנו - יבוא רב וכל החיילים יצעקו שמע ישראל וילכו אחריו. יש פחד גדול מהשתלטות התורה והרבנים על הצבא והמדינה. חלקו גם מוצדק. לפעמים אנו מציגים את התורה כמשהו שלמדינה קשה להתקיים איתו. חוששים שאם הרבנים ישלטו בצבא - יהיו יותר סירובי פקודה, למשל.
אצלנו התורה היא לא רק לתת דרשה של "רעל" וללכת. זה קובע את צורת החיים. לכן זה מפחיד.

אולם, עם זאת, זה כואב. והתפקיד שלנו הוא לחשוף את האמונה. להזכיר שם שמים בכל הזדמנות.
אל לנו להתלונן על עם ישראל. עלינו לבקש מהקב"ה שיתן לנו את הדרך ואת השפה לחשוף את האמונה של האנשים. כשאנו יוצאים ל"פנים אל פנים" - שנמצא את המילים והאותות הנכונים שיחדרו ללב האנשים ויחשפו את האמונה הקיימת שם.

המדרש השני מתאר מצב קשה. משה כואב את העובדה שלמרות פנייתו לפרעה - המצב ממשיך להיות קשה יותר ויותר.
אנו היום חשים במצב דומה. עם ישראל עבר שואה קשה, ואחר שהגיע לארצו ולמדינתו - ממשיכים ליפול חללים על המלחמה על הארץ.

נשוב ונזכיר דברים שאמרנו בעבר, ויש לחזור עליהם שוב ושוב.
בברכת המזון אנו מברכים את הקב"ה על הארץ, ובתוך כך מזכירים את התורה: "נודה לך... על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה... ועל תורתך שלמדתנו...".
אמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו):

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו, מה טעם: "ויתן להם ארצות גוים", מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".

"מפני מה" נותן לנו הקב"ה "ארצות גויים"? למה הארץ שאנו באים אליה היא ארץ של גויים, ולא ארץ פנויה? התשובה היא אחת: "בעבור ישמרו חוקיו". אין סיבה אחרת לשבת בארץ מלבד גילוי התורה. לשם כך באנו לארץ.
בצורה דומה אמרו במדרש (במדבר רבה פרשה כ"ג, י"ב):

זהו שאמר הכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו", אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

יכול היה הקב"ה לתת לנו את אוגנדה או כל מקום אחר שלא נמצאים בו שבעת העממים. אך הביא אותנו לארץ שיש בה עמים נוספים, כדי להראות את כוחו.

הרצל בחזונו חשב שאנו באים לארץ חדשה, שמחכים כאן לנו ולטכנולוגיה שאנו נביא איתנו. הם לא ראו את המדרש, שהקב"ה לא מביא אותנו לארץ חדשה. אנו לא כמו צרפתי שמתיישב בצרפת, בונה לעצמו מדינה, והכל עובר בשלום. אנו באים מכח מעשיו של הקב"ה. אין אנו באים לכאן בשביל למצוא מקלט מדיני. כל עוד נחשוב כך - יצליחו הגויים במלחמתם נגדנו. רק כשנבין שאנו כאן מכח מעשיו של הקב"ה, והמטרה היא "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" - נוכל לשבת כאן בשקט. זו התשובה למציאות הקשה שאנו נמצאים בתוכה.

גם מול פרעה, הקב"ה מראה את כוחו הגדול, ולשם כך הוא משעבד את ישראל במצרים.
כיום אנו הכתובת, ולא פרעה. אנו צריכים להבין את כח מעשיו של הקב"ה. כל עוד לא נבין זאת, תעלה השאלה - למה אנחנו ולא הם? למה הארץ שייכת לנו ולא לאויבינו?
האם זכותנו על הארץ נובעת רק מכך שאנו מקימים דמוקרטיה? זה לא מספיק. את זה גם הגויים יודעים לעשות, אולי יותר טוב מאיתנו.

הפרשה מעניקה לנו דרכי התמודדות במציאות החיים שלנו.
מול עם ישראל - אנו צריכים לבקש את השפה והדרך כדי לחשוף את האמונה. אנו צריכים להתאמץ לפגוש את האנשים, לדבר בשפה הזו, ולהגיע למצב של "ויאמן העם".
כלפי המצב - אנו צריכים להתחזק בהבנה שהתורה היא מרכז החיים. עלינו להבין זאת, לחיות זאת ולדבר על כך כל הזמן. עלינו למצוא דרכים לתרגם את הידיעה הזו לצורת חיים מעשית.

אם נצליח במשימות אלו, נגיע לכך שיציל ה' את עמו, "ויאמן העם", עד לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.


-------------------------------------------------------------------------------------------