פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויקהל הרב יהושע ויצמן כ"ב אדר א' תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - ויקהל - גדול וקטן שווים


פרשת ויקהל חוזרת לכאורה על דברים שנאמרו בפרשות קודמות. יחד עם זאת, חז"ל דרשו כמה דברים בפרשה, ולמדו מהם תובנות מעניינות וחשובות על נפש האדם, על החברה. נראה שיש בכך בחינת "לחיות עם פרשת השבוע" - אלו ערכים אנו יכולים לקחת לחיינו מפרשת השבוע, בעקבות חז"ל.

א. אמרו בירושלמי (שקלים פ"א ה"א):

רבי יהודה בר פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת (איך נקרא ולא ניבהל)? לטובה - "כל נדיב לב", לרעה - "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם". לטובה - "ויוצא משה את העם", לרעה - "ותקרבון אלי כולכם". לטובה - "אז ישיר משה ובני ישראל", לרעה - "וישא כל העדה ויתנו את קולם".

קריאת הפסוקים גורמת להיבהל. כשנדרשים לתת לדברים טובים - למשכן, מביאים נדיבי הלב את תרומתם, אך לא כולם. וכשנדרשים לתת לדברים לרעים, לעגל - כל העם מתפרק מנזמי הזהב.

אנו פוגשים את הדבר הזה במציאות החיים שלנו.
בדברים נמוכים, כמו סדרות שונות בטלויזיה - שותפים כולם. מהפרופסורים באוניברסיטאות ועד לשוכני העצים. כולם רואים את אותן סדרות. הפרופסור לא מתבייש בזה שהוא רואה את אותם דברים שהאנשים הפרימיטיביים ביותר רואים.
אולם דברים טובים - שיעורי תורה - רק בודדים באים אליהם.
שמעתי פעם רב חשוב שאומר: באה זמרת צרודה לשיר בפארק הירקון, ו100,000 איש באים לשמוע אותה. פקקים בכל תל אביב. ולשיעורים במורה נבוכים שאני מעביר - באים 4 אנשים.
ככה זה. מהמשכן ועד אלינו.

סמארטפון יש לכולם. כל אחד יכול להוציא 3,000 ₪ על סמארטפון. אבל סינון - זה רק לנדיבי לב. כדי להוציא 100 ₪ על סינון צריך לחשוב ולהתייעץ ולבדוק אם זה אפשרי...

על כך אומר הירושלמי - איך לא ניבהל? איך העולם מחזיק מעמד, כשהרע מושך את כולם, והטוב מצליח למשוך רק מעטים?

אחרי שנבהלים, אפשר לחשוב על העומק של הדבר.
מה שמשותף לכל בני האדם, זה הצד הבהמי שלהם. היצר הרע שייך לחלק החומרי, לגוף, ובזה כולם שותפים. מלידתנו יש לנו גוף, וצרכים כמו אכילה. אנו נותנים לגוף כל מה שהוא צריך מלידתו, וככל שמתבגרים - נוספים צרכים חדשים. הגוף דורש את שלו, וזה נתון.
היצר הטוב מגיע בשלב מאוחר, ואלו דברים שהגוף לא תובע אותם. נראה לנו שאפשר לחיות בלי להתפלל ובלי ללמוד תורה. לכן רק נדיבי הלב נותנים מקום ליצר הטוב בחייהם. היצר הטוב הוא משהו מיוחד, ולא הצורה הרגילה של החיים.

אך עלינו לדעת שזה לא תקין. לפחות מי שזכה להיות מיושבי בית המדרש, מי שזכה להיות מנדיבי הלב ולהקשיב לדברי התורה, צריך להיות שייך לקודש. אנו צריכים להפסיק את ההתפרקות הכללית של כל העם - התפרקות יצרים, התפרקות מערכים - אין לכך מקום בקרבנו.
אנו צריכים לתת מקום בחיינו גם לדברים שהם מעל הרובד הבהמי, לדברים שדורשים מחשבה ועיון והתבוננות. אנו צריכים לתת מקום לדברים שהגיעו אלינו בגיל מאוחר יותר, כמו השכל וההבנה. האיחור שלהם מלמד על מעלתם ועל הצורך לתת להם להוביל את החיים.

ב. נעמוד על שתי דרשות שעוסקות במשכן, בכיוונים שונים.
דרשה ראשונה (תנחומא כי תשא, י"ג):

אמר ר' חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות... אמר הקב"ה: יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב"ה. אמר ר' חנינא: לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו...

לבניית המשכן צירפה התורה שני אנשים. האחד - העליון ביותר, משבט יהודה שהמלכות שייכת לו. השני - הירוד שבשבטים, משבט דן, מבני השפחות.
ועל שניהם נאמר (שמות ל"ה, ל'-ל"ה):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה... וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

שניהם יחד בונים את המשכן, ולשניהם נותן הקב"ה חכמת לב.
המדרש לומד מזה הדרכה: "לעולם אל יגיס אדם בכבודו".
זה מדרש מדהים ביחס לשאלה - איך מתייחסים לציבור. בעולם שלנו, המדרש הזה מלמד איך מקבלים תלמידים לישיבה.
התורה לא משאירה את יהודה לבד, אלא מצרפת אליו את דן. כך רוחו של יהודה לא תהא גסה עליו. התורה נמצאת במקום ששייך לכולם. "ישיבה למצויינים", "ישיבה למתמידים" - זה מתכון להיות עמי הארצות גמורים. אמנם הם ידעו אולי הרבה גמרא, ואחר כך יקבלו 800 בפסיכומטרי, אבל הם ישארו טפשים וגסי רוח. הרי הדבר המרכזי הוא המידות. אדם גאוותן לא יודע כלום. יש לו אולי הרבה ידע - אבל למחשב יש ידע רב יותר. האדם עצמו - הוא טיפש. הוא לא רואה שענוה זה הדבר החשוב ביותר.
אולי לישיבה כזו מתקבלים רק מצויינים ומתמידים, אבל באמת השם שלה זה "ישיבת גסי הרוח".
לבניית המשכן לא קיבלו רק את המצויינים. הקב"ה מצרף גם את אהליאב. השכינה לא שורה אם אין את החיבור הזה, ונכנסת גסות הרוח. החיבור יוצר ענוה, אוירה טובה ונעימה.

דרשה שניה עוסקת אף היא בענין זה, לכאורה (זוה"ק ח"ג פינחס, רל"ז ע"ב, בתרגום):

"קחו מאתכם תרומה", בא וראה, בתחילה כתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", הכל בכלל. כיון שאלו הערב רב עשו זאת, ומתו מהם אלו שמתו, רצה הקב"ה להתפייס עם ישראל, אמר להם: התחברו כולכם לצד אחד. זהו שכתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", לבדם. אמר להם: בני, בכם אני ארוצה לשרות, עמכם תהא הדירה שלי, ועל זה: "קחו מאתכם תרומה", "מאתכם" ולא מאחר. איני רוצה שתהא שותפות לאחרים עמי ולא עמכם.

בתחילה רצה הקב"ה לכלול במשכן את כולם, אפילו את הערב רב. "כל איש אשר ידבנו לבו" - אפילו הערב רב. אולם החיבור לערב רב הביא את הנפילה של חטא העגל, ועל כן בפרשתנו מצוה הקב"ה להקהיל רק את "עדת בני ישראל" - בלי הערב רב. וגם על התרומה הוא מצוה: "קחו מאתכם", ולא מאחרים - מהערב רב1.
הקב"ה רוצה כביכול להתפייס עם ישראל. אני הכנסתי את הערב רב וגרמתי לחטא העגל - ועל כן עכשיו אני משרה שכינתי רק עליכם, ולא על הערב רב.

בתוך בני ישראל צריך את כולם, מיהודה ועד דן, אבל מי שלא שייך לשנים עשר שבטי יה - הוא לא יכול להיות חלק מהמשכן.

אמנם התורה רוצה לכלול את כולם, אבל יש לכך גבולות. מהם הגבולות?
נראה, שבמציאות שלנו, הגבולות הם גבולות הרצון. מי שיש לו רצון, הוא יכול להתמלא ברוח חכמה. גם לאהליאב, למרות שהיה משבט דן, היה לב מלא רוח חכמה, והקב"ה נתן לו חכמה לבניית המשכן. לאהליאב היה רצון, וזה העיקר. הרצון עושה את האדם להיות כלי, וכך הוא יכול להתמלא בחכמה. אם אין רצון - האדם איננו כלי, והדברים שהוא שומע ולומד לא נכנסים אליו פנימה.
הערב רב לא רצו קרבת אלוקים, אלא באו כדי לנגח את עם ישראל מבפנים, ולכן הם לא שייכים למשכן.
אמנם בתחילה רצה הקב"ה את שותפותם, אך זה גרם לנפילה גדולה. לכן משאיר הקב"ה את הערב רב בחוץ, ומקהיל רק את עדת בני ישראל. כשעם ישראל נמצא לבדו - הוא הופך להיות קהל, ואז יכולים לתרום "מאתכם", ולא מאחרים.

מובן, שאיננו מנסים לזהות מי הוא "ערב רב". אולם אנו צריכים ללמוד מדברי חכמים ולקבל מהם הדרכה. המדד הוא רצון. כשיש רצון - כל הבא ברוך הבא. ברצון יכול כל אחד להיות שותף, וניתן ללמוד ממנו ענוה, פשטות, בלי מצויינות ושחצנות. הגאוה מביאה לכפירה ולדברים שליליים, וענוה היא הכלי העיקרי להשראת שכינה. לכן צריך לתת מקום לכולם, ולא להשאיר אף אחד בחוץ. וכי אתה יודע את ערכו של מי שמולך? אתה באמת יכול לבחון כמה "שוה" כל אחד?
הידיעה כי יש מקום בקרבנו לכל מי שיש לו רצון, מלמדת אותנו שיעור בענוה. שלא תהא הרוח גסה עלינו. "גדול וקטן שווים לפני הקב"ה". מי שרוצה להתקרב - דבר לא יעמוד בפניו, והוא ימצא את מקומו לפני הקב"ה.
יד עם זאת, יש להיזהר מדברים שליליים. את הרע איננו מכניסים פנימה. ברע ובחוסר הרצון - נלחמים.

לסיכום:
א. עלינו להיות שייכים לטוב. לא להיות ככל ההמון, שנמשכים לדברים הרעים ונמנעים מהדברים הטובים. גם דברים שדורשים עיון ומחשבה - אנו הולכים איתם ורוצים בהם.
ב. "גדול וקטן שווים לפני הקב"ה", ובתנאי שהרע נשאר בחוץ.

כך אפשר להקים משכן לתורה בצורה אמיתית.






1 בפשט הדברים מתעוררות שאלות על סדר הזמנים של הפרשות השונות. לא נעמוד כאן על ענין זה.



-------------------------------------------------------------------------------------------