פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויקרא הרב יהושע ויצמן ו' אדר ב' תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - ויקרא - אשרי החוטא ושב בתשובה


אנו פותחים השבת את ספר ויקרא. בהרבה פנים אפשר להתבונן על הספר ועל הפרשה הראשונה. נעמוד על נקודה אחת שקושרת כמה דברים שנאמרו בחז"ל.
פרשת השבוע עוסקת ביכולת של האדם לצאת ממשברים.
עצם קיומו של המשכן, על פי חלק מן הדעות, הוא תיקון לחטא העגל. הקרבנות שמוקרבים במשכן באים בחלקם הגדול כדי לתקן נפילות וחטאים של האדם. נעמוד על כמה עניינים הקשורים לכך.

א.
בפרשת השבוע מופיעה מצוה חשובה ומרכזית בתורה - מצות התשובה.
בספר המצוות במצוה ע"ג, מצות התשובה, מביא הרמב"ם פסוק מהפרשה (ויקרא ה', ה'):

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.

הרמב"ם מגדיר את מצות התשובה כוידוי. כאן נמצאת מצות התשובה.
הנקודה העיקרית שמצוה זו אומרת היא: יש תיקון! העולם נברא מלכתחילה כך שיש נפילות, ועלינו לקום מהן ולתקן אותן. מי שנפל, חלילה, ידע שהוא חלק מהסדר של הבריאה. הנפילות והמשברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים של הפרט ושל הכלל.

ביטוי מיוחד: "והתוַדה אשר חטא עליה". חז"ל דרשו מילה זו בצורה מיוחדת. האחת בפרשתנו (ויקרא ד', כ"ב):

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:

דרשו חכמים (ספרא ויקרא, דיבורא דחטאות, ה'):

"אשר נשיא יחטא", אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו.

המילה "אשר" נדרשת במובן של "אשרי". גם לחטא מתייחסים חז"ל כ"אשרי". גם הנשיא חוטא, והוא מביא על כך קרבן.
ודרשה נוספת על הפסוק (שמות ל"ד, א'):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

ודרשו (שבת פ"ז ע"א):

...שנאמר: "אשר שברת", ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.


לאור שתי דרשות אלו, מתבקש לדרוש גם כאן: "והתודה אשר חטא עליה" - אשרי אדם שעושה תשובה על חטאתו. אשרי החוטא ומתודה. גם החטא הוא חלק מה"אשרי". כך הוא סדר הבריאה.
אין מציאות של התקדמות ובכלל של עולם שאין בו נפילות ומשברים.
כל הקרבנות באים כדי ללמדנו, שיש יציאה מהנפילות. אדם שנשבר ונפל - אין זה סוף פסוק, אלא להיפך - זוהי התחלה של לידה חדשה. ניתן לומר עליו: "אשר חטא". אשריך שאתה מכיר בעובדה שנפלת ואתה עולה מתוך כך, ומתעלה ומתקן ועושה תשובה ומתקן את מה שפגעת ונפגעת.

דברים מדהימים בהקשר זה מופיעים בירושלמי בתענית (פ"? ה"?):

אמר רבי אבהו: כתיב (תהלים ד'): "בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי", אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה - אתה הייתה מרחיבה לי. נכנסתי לצרתה של בת שבע - ונתת לי את שלמה, נכנסתי לצרתן של ישראל - ונתת לי את בית המקדש.

אלמלא אמרו זאת חז"ל לא היינו מעיזים לומר זאת. כל צרה שהיתה לדוד - ה' נתן לו ממנה הרחבה. חטא דוד בחטא בת שבע, ובעקבותיו קיבל הוא, ועם ישראל כולו, את שלמה המלך. אם לא היה דוד חוטא בחטא בת שבע ושב בתשובה - לא היה מקבל את שלמה המלך.
כך גם מנין עם ישראל הוביל לבנין בית המקדש.
אין בעולם מציאות של צרה, לכלל ולפרט, שלא יוצאים ממנה בהרחבה, שאיננה יכולה להיות מנוף להתקדמות גדולה.
יש בדברים אלו מסר גדול על העוצמה של התיקון. העולם נברא כדי שנתקן את הנפילות והמשברים, ולא על מנת להתקדם בהתקדמות רצופה וקבועה. אין התקדמות בעולם בלי נפילה שבאה לפניה.
"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז). אין קימה בלי נפילה שקדמה לה.

שתי תובנות עולות מדברים אלו.
א. העולם נברא לטוב. המטרה של העולם היא הטוב והתיקון, ואין דבר בעולם שאיננו חלק מן הטוב.
ב. הדרך אל הטוב עוברת גם דרך המציאות שלילית. המציאות השלילית מולידה את הטוב, ואין דרך להביא טוב לעולם בלא הרע. "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ').
מובן שאין בדברים אלו לגיטימציה לחטא. על האדם להישמר מחטאים, והחוטא מקבל את עונשו. יחד עם זאת, אל לו לאדם להרגיש שהוא במשבר שאין ממנו יציאה. אין משבר ללא שיוצאים ממנו להרחבה, ואין מיצר שלא מוליד את המרחב. כל משבר הוא חלק מלידה.

דבר זה נכון גם בכלל ישראל, כפי שהוא נכון בפרטים.
עם ישראל נמצא עכשיו בתקופה קשה. אנו בתחושה של "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" (תהלים קי"ח, ה'). אך אין זו תמונת מצב קבועה. אנו יודעים גם ההמשך יגיע: "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". כל הצרות באות כדי להרחיב, כדי שנצא מהן עם תובנות, עם עוצמות חזקות יותר.
גם דוד בדבריו שהובאו לעיל עסק בדברים כלליים, בבית המקדש. אין דרך להגיע אל המקדש בלי בירורים ומשברים.
גם אנו צועדים היום בדרך לבית המקדש, ואנו עוברים קשיים ומשברים ובירורים בענין זה. מטרתם היא להרחיב את החיים ולתת לנו דברים טובים בעקבות המציאות הקשה שאנו נמצאים בה.

מתוך הבנה זו, נבאר דרשות נוספות של חכמים בפרשה.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (ויקרא א', ב').

דרשו חכמים (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה, ב'):

"אדם", לרבות את הגרים, "מכם", להוציא את המומרים, ומה ראית לומר כן, אמור: "אדם", לרבות המומרים, "מכם", להוציא את הגרים... ועכשיו הא אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית, יצאו שאינם בני ברית שהרי הפרו ברית, וכן הוא אומר: "זבח רשעים תועבה".

"אדם" מרבה את הגרים שיכולים להקריב קרבנות, ו"מכ"ם" ממעט מורים שאינם יכולים. לכאורה, היה ניתן גם לדרוש הפוך. הרי המומרים הם בני אנשים שקיבלו על עצמם את הברית. יש בהם נשמה וסגולה אלוקית מאברהם יצחק ויעקב. לכאורה הם שייכים לעם ישראל. הם "מכם". הגרים, לעומתם, באו מרחוק. אבותיהם אינם אברהם יצחק ויעקב. שמא אין הם שייכים לקרבנות?
אך חז"ל מלמדים שאין זה כך. מה שקובע בקרבנות זה השאלה: לאן מועדות פניך? מי שפניו פנימה - הוא בפנים, ומי שפניו החוצה - הוא בחוץ.
יכול אדם לחיות בארץ ישראל, אך פניו לארצות הברית. ויכול אדם להיות בכלא הרוסי, ופניו לארץ ישראל. מי שפניו אל הארץ שייך אליה יותר ממי שנמצא בה אך פניו למנעמי הגולה.
המגמה של העולם היא תיקון, ולכן הגרים שייכים פנימה יותר מהמומרים. אדם נולד בחוץ, אך הוא רוצה להיות בפנים. הוא עושה מסע של תשובה והוא שייך למגמת התיקון וההתקדמות של העולם. לא כך מי שנולד בפנים אך הולך החוצה. הוא מנוגד למטרת הבריאה.

"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון", אמר ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

מי שנולד רחוק מהארץ אך הוא מצפה לראותה ואיננו יכול לעשות זאת - הוא נקרא "איש ציון". הוא שייך אל הארץ בגלל הציפיה שלו.
העולם לא נברא מתוקן. הוא נברא כדי שאנו נתקן אותו. כשאדם בוחר ללכת למסע אל הארץ ואל העם - הוא מצטרף למגמת התיקון. הוא נחשב יותר שייך ויותר "בפנים", ממי שנמצא בגופו פנימה אבל הוא מפר ברית, ומפנה את פניו החוצה.

אין בוחנים את המצב השלם של האדם אלא את תהליך התיקון שעושה האדם.

ואמירה נוספת של חכמים, שעסקנו בה בעבר ושנים רבות אני חש שעדיין לא ירדתי לעומק הדברים. השנה התקדמנו מעט בהבנת הדברים. נאמר (ויקרא א', ג'):

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.

רש"י, על פי חז"ל:

יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר: "לרצונו", הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

לא נאמר: כופין אותו עד שירצה, אלא: עד שיאמר רוצה אני. והרי הוא לא רוצה, אז מה אם הוא אומר?
דיוק בדברי חז"ל מלמד שיש שני מצבים. יש "כופין אותו", ויש "בעל כרחו".
"בכל כרחו" - בניגוד לרצונו. "כופין אותו" - לעשות את רצונו. הכפיה היא לדבר שמתאים לרצונו, ובעל כרחו זה בדבר שהוא בניגוד לרצונו.

כל אדם יכול להבין בשכלו בצורה ברורה מה עליו לעשות, מהי הדרך הנכונה. אולם בפועל - איננו מצליחים לחיות על פי הדברים שאנו מבינים.
הרי כל אחד מבין שיש לקום בבוקר ולהתפלל במנין. בכל זאת, זה לא מגיע בפועל אל הרצון. אולם אם נכפה על אדם להגיע לתפילה בבוקר - אנו כופין אותו לעשות את רצונו. אם נמשוך מישהו מהמיטה, ונשפוך עליו דלי מים קרים, והוא יקום להתפלל - זהו רצונו. הוא יודה לנו על כך. אולי זה מנוגד לרצון הקטן שלו הרגעי להישאר במיטה, אבל זה מתאים לרצונו, הוא רוצה להתפלל.
אדם מבין בהכרתו מה נכון, אך הוא צריך סיוע של כפיה כדי לבצע את זה בפועל.
אין זה בעל כרחו. מי שלא מאמין בתפילה - לא יעזור לשפוך עליו מים בבוקר. אך מי שבאמת רוצה, אפשר לכפות אותו, עד שיאמר: רוצה אני, כי יתגלה הרצון שלו.

מדוע זה כך?
העולם לא נברא בצורה כזו, שמה שאנו מבינים - אנו עושים מיד. יש לאדם נפילות. הוא חושב ויודע שדבר מסויים נכון - והוא לא מצליח לעשות זאת.
חלק מתהליך העשיה האינסופי שהעולם נברא למענו, הוא הכפיה שמגלה את הרצון. יש לאדם רצון להיות טוב, וחסרים לו כוחות לבצע זאת. אם עוזרים לו לבצע את רצונו - הוא שמח בכך.

אשרי אדם שמבין שהוא במצב של נפילה, והוא מבקש סיוע בכפיה.
אשרי אדם שרוצה להתקרב ופניו מופנות פנימה. העולם לא נברא רק לקרובים, אלא גם עבור הרחוקים שצועדים כדי להתקרב.
אשרי האדם החוטא ושב בתשובה.

בע"ה ירחיב לנו ה' מכל הנפילות והמיצרים, ויהפוך את כל המציאות לעליה ולתיקון.
ויתקיים בנו אשרי מי שמתקן ומתרומם, והופך את המציאות משלילית לחיובית.


-------------------------------------------------------------------------------------------