פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בהעלותך הרב יהושע ויצמן ט' סיוון תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - בהעלותך - תרגיעו!


הגמרא במסכת שבת מתייחסת לפרשת "ויהי בנסוע הארון" המופיעה בפרשתנו (שבת קט"ו ע"ב):

תנו רבנן (במדבר י') "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן (משלי ט'): "חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי, רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא, (במדבר י"א): "ויהי העם כמתאננים", פורענות ראשונה: (במדבר י') "ויסעו מהר ה'", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה, אמר רב אשי: בדגלים.


יש להבין את משמעותה של פרשיה זו, שנחשבת כספר בפני עצמו בתורה, ושמפרידה בין פורענות לפורענות.

מה כתוב בפרשיה קטנה זו? כך הם הפסוקים (במדבר י', ל"ה-ל"ו):

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.
וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

הפסוקים מתארים שתי תנועות. התנועה הראשונה, "קומה ה'", ומתרגם: "אתגלי ה'". בקשה להתגלותו של ה'. הנצי"ב מבאר שכשם שאדם קם ואז הוא נראה לכל, כך אנו מבקשים שה' יקום ותיראה גבורתו ומלכותו.
זוהי תנועה של מלחמה ומאבק מול אויבים. כשהארון מתחיל לנסוע, מתאים לבקש שיקום ה', וילחם באויביו.
התנועה השניה, "שובה ה'". מפרש רש"י:

שובה ה' - מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיה ל'): "בשובה ונחת תושעון".

הפסוק עוסק ברגיעה. חז"ל מבארים שהפסוק מתאר את השראת השכינה בישראל (יבמות ס"ג ע"ב):

תנו רבנן (במדבר י') "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל.

בניגוד לפסוק הראשון שעוסק בהליכה ובמלחמה, עוסק הפסוק השני במנוחה וברגיעה, בהשראת השכינה בישראל.

זהו "ספר בפני עצמו" - נסיעת הארון ומנוחתו.

יש לשים לב, שבנסיעת הארון מוזכר ביטוי כפול: "ויפוצו אויביך", "וינוסו משנאיך".
"ויפוצו אויביך" - אין מדובר על אויבים שעומדים כרגע מולנו למלחמה, אלא אויבים שמכונסים בערים ובמקומות נוספים, ואנו מבקשים שיפוצו מאיתנו ויתפזרו למקומות אחרים.
"וינוסו משנאיך" - עוסק באויבים שנלחמים נגדנו ואנו מבקשים שינוסו הם ואנו ננצח אותם.
כח התורה הנמצאת בארון מסייע לעם ישראל לנצח במלחמותיו ולהינצל מאויביו, כפי שאמרו חכמים (מכות י' ע"א):

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכ"ב): "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם", מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.


לאחרונה נכחתי בפגישה עם אנשי המכון למחקרי בטחון לאומי, ושוב עלתה התובנה שכבר הזכרנו אותה - כיום למדינת ישראל אין אויבים המאיימים עליה מבחוץ. הדבר היחיד שיכול לאיים על מדינת ישראל הוא החוסן הלאומי, הבטחון הפנימי של החברה הישראלית.
אנו רואים כיצד תפילתנו מתגשמת.
"ויפוצו אויביך". אויבינו מתפזרים. האיסלאם עוזב את המזרח התיכון ונודד בהמוניו לאירופה ולארצות הברית. אנו רואים בעינינו תופעה של נדידת עמים, שהיא אירוע היסטורי, שמתרחש פעם באלפי שנים. גם במדינת ישראל מתרחש התהליך, בעוצמה פחותה, אבל בכל זאת, אויבינו נפוצים, ומניחים לנו.
"וינוסו משנאיך" - אין היום מדינות שנלחמות במדינת ישראל. אויבינו נסו מפנינו, והם נלחמים זה בזה.

עלינו להודות לה' על חסדו הגדול. אין ספק שהדבר קורה בזכות כח התורה שמדינת ישראל מחזיקה בעוצמה כה גדולה. יש להניח שמעולם לא היתה בעם ישראל עוצמה כל כך גדולה של תורה, והעוצמה הזו מוחזקת ומחוזקת על ידי המדינה. שנים של לימוד תורה מובילות לביסום העולם והמדינה, והנה אנו זוכים לראות מדינות סביבנו מתפוררות, עמים נודדים.
אויבינו מבינים שהם לא יצליחו להילחם בנו. אנו מוקפים חצי מיליארד אויבים, והם לא יכולים לנו. אפילו מלחמת יום כיפור, שהתחילה בהפתעה גמורה - הסתיימה בהפסד האויבים. יד ה' ניכרת כאן, ואויבינו רואים זאת לפנינו.
כך אומר הכתוב (תהלים קכ"ו, ב'-ג'): "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" - הגויים רואים כיצד ה' מגדיל חסדו ועושה עמנו נפלאות, ורק אחר כך גם אנו מכירים בכך ואומרים: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים".
יש להכיר בחסד הגדול - אף שאנו מוקפים בחצי מיליארד אויבים, אנו מדינה פורחת ומשגשגת, רבים רוצים להשקיע כאן, ורואים בנו מודל להצלחה.

איום אחד קשה נשאר - איום הטרור.
הטרור שייך יותר ל"שובה ה'", מאשר ל"קומה ה'". אין זו מלחמה עם טנקים ומטוסים מול אויבים. מול נער בן 17 הנוסע על אופניו בפסגת זאב - אי אפשר לשלוח מטוס או טנק. זוהי מלחמה מסוג אחר לחלוטין. כאן כח העמידה הוא המפתח. האמונה בצדקת דרכנו, בנצח ישראל ובה' אלוקי ישראל - הם מקור הכח שלנו לנצח את הטרור.
את ההבנה הזו מבינים גם אנשים שלא באים מעולם התורה. רק חוסן חברתי ואמונה חזקה יעמדו לנו מול הטרור. טרור פירושו "הפחדה", ועל כן יש להעמיד מולו עוצמה של אמונה וכח עמידה. כשיש כח עמידה - יש ערך גם לכלי הנשק.
כח עמידה של החברה הישראלית יעצור את הטרור. הרי גם אויבינו לא נהנים להיות טרוריסטים. גם בצד שלהם יש הרוגים, וזה לא נעים. אולם האמונה שלהם שהם מרויחים מהטרור ושהוא מקרב אותם למטרתם - היא הדלק שלהם להמשיך ולפגוע בנו. אם יהיה ברור לנו ולהם שאנו חזקים ושהטרור לא ישבור אותנו - הוא יתפורר מעצמו.

יש נקודה אחת חשובה מאוד, שעלינו לעבוד עליה: שנאת חינם. בעבורה יצאנו לגלות, וכל עוד לא נטפל בה - לא יהיה פתרון אמיתי לבעיותינו. כל אחד ואחד צריך לתקן זאת, וזה יקרין למרחב הציבורי.

מנין באה שנאת חינם?
בניגוד למה שחושבים, זה לא מתחיל מהעובדה שאחד שונה מחברו וקבוצה שונה מחברתה. הקופים שונים מאיתנו, ואנו לא שונאים אותם אלא זורקים להם בוטנים. אולם את החרדים, למשל, ששונים מחלקים רבים בחברה הישראלית, שונאים, במקום לתת להם בוטנים... מדוע?
השנאה היא כשאדם או קבוצה מרגישים מאויימים.
אנו נמצאים היום במלחמת תרבות. ציבור שומרי התורה והמצוות הולך ומתרבה, ויותר מכך - נכנס לכל מערכות החיים במדינת ישראל. בניגוד לחזונו של הרצל, שכתב (בספרו מדינת היהודים):

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלוא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

את הרבנים צריך לכלוא בבתי הכנסת. אנו מכבדים אותם, אך מה להם ולהנהגת המדינה?!

והנה, המדינה לא יכולה להתנהל בלי אנשי תורה. בין ראשי המדינה יש המתייעצים עם רבנים בכל עת. החזון של מקימי המדינה לא כלל את הרבנים. שומרי התורה לא הצטרפו למהלך הציוני, ומי שהקים את המדינה הם אנשים רחוקים מתורה ומצוות. הם מזדהים עם חזונו של הרצל, שבו אין לרבנים נגיעה להנהגת המדינה.
לכן קשה לרבים במדינת ישראל לראות את כניסת אנשי התורה לכל המערכות, ובמיוחד לצבא. שם חדש קורא לתהליך זה: "הדתה", ודנים כיצד להתמודד עם זה ולפתור את "בעיית ההדתה בצה"ל".
יש בחשש הזה משהו אמיתי. הצבא הוא מערכת סגורה הרמטית. כשמפקד נותן פקודה להסתער - החייל חייב לקום ולהסתער, גם אם כדורים שורקים מסביב. הוא לא יכול לשאול עכשיו את הרב מאיזה כיוון להסתער או האם זו מלחמה צודקת. כשיש לאדם שני מפקדים, כפי שטוענים בצבא, אי אפשר לנהל את הצבא.
כמובן, שהפחד גדול הרבה יותר מהמציאות. הצבא מרגיש מאויים, ואז הוא תוקף - איסור על זקָנים, העברת תודעה יהודית מהרבנות, שירת נשים - כל אלו הם תגובות של חיה מאויימת בג'ונגל.
ואיך מגיב ציבור שומרי התורה? גם הוא מרגיש מאויים מהצבא, וגם הוא מגיב בצורה כזו. אומרים "גילוח זקנים", וזה מזכיר לאנשים תקופות אפלות. השנאה והפחד יצאו מכל פרופורציות בשני הצדדים.
גילוח הזקנים הוא דוגמא טובה לענין. יסתכל כל אחד מסביבו - כמה אנשים מגדלים זקן? מעטים. בצבא יש רבים החפצים לגדל את הזקן, בין השאר משום שזה יותר נוח להם. אמנם יש שרוצים בכך מטעמים של תורה ומצוות, ולהם הצבא מאשר, אך לא כולם כך. יש כאלה שבתמונה שלהם בכרטיס החוגר הם ללא זקן, ולגיוס הם באים עם זקן. האם ברור לנו שזה מטעמים של תורה ומצוות? ודאי שהצבא לא התכוון לגלח את הזקנים של כל החיילים, ולא לאפשר לאנשים לשמור על זקנם.
אבל כשמאויימים - מתנהגים כמו חיות בג'ונגל. כל הזמן זוקפים אזניים ולקול רחש קטן קופצים מיד.

"בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל', ט"ו). תרגיעו. כשיש בעיות צריך לפתור אותם, ויש דברים שצריך גם להיאבק עליהם - אבל הכל ברגיעה. לא על כל דבר צריך לומר מילים חריפות. לא כל דבר מזכיר תקופות אפלות. גם אם ברגע הראשון זו התגובה האינסטינקטיבית - אפשר לחכות רגע ולהגיב בצורה שקולה, אחר מחשבה.

שנאת חינם זה הדבר הקשה ביותר שיש לנו. השכינה שורה כשאנו "רבבות אלפי ישראל" ביחד. ודאי שלא צריך לחשוב כמו אנשים אחרים, אבל חשוב להכיל דעות אחרות, ולא לחיות בתחושה של איום מתמיד על קיומנו.

ההתבוננות בפרשה הזו מפרידה בין פורענות לפורענות.
יש לנו אויבים, ובמאבק מולם אנו מאוחדים. מה שמאחד אותנו הוא "ויהי בנסוע הארון" - הכח של התורה.
רב אשי אומר בגמרא, שמקומה של הפרשה הזו צריך להיות בפרשת הדגלים שבפרשת במדבר, והיא נעקרה ממקומה ובאה לפרשתנו כדי להפריד בין הפורענויות.
יש להבין זאת. פרשת הדגלים מתארת את מחנה ישראל כשהמשכן והארון במרכזו, ופרשתנו מתארת את נסיעת מחנה ישראל על פי עמוד הענן. פרשת "ויהי בנסוע הארון" מתאימה יותר לפרשת בהעלותך ולא לפרשת במדבר.
נראה, שלא לחינם צריכה פרשה זו להיות בתיאור הדגלים. הדגלים מבטאים את ההפרדה בין השבטים. לכל שבט דגל משל עצמו ומקום משל עצמו. אם נישאר בצורה כזו בלי הארון במרכז המחנה - נהיה שבטים נפרדים. עלינו להבין שקיומנו הוא רק מכח התורה, ורק מכחה אנו יכולים לעמוד מול אויבינו ומול הקשיים שבתוכנו. על כן בפרשת הדגלים חשוב להזכיר שהארון הוא במרכז והוא שנותן לנו כח להתאחד.

מבט מסביבנו מלמד אותנו כיצד נראים שבטים שאין להם כח המאחד אותם. לצערנו גם בעם ישראל היו מלחמות של שבטים אלו כנגד אלו. על כן חשוב להדגיש שכח התורה מאחד את עם ישראל מעבר לחלוקה לשבטים.

וכפי שאומרת הגמרא - עתידה פרשה זו לחזור למקומה. כשנגיע לשלמות, ולא יהיה צורך להפריד בין הפורענויות - תחזור פרשה זו למקומה.
המצב השלם של עם ישראל היושב בארצו הוא כשהוא מחולק לשבטים1. כאשר נחזור לחלוקה לשבטים - שוב צריך להזכיר שהארון מאחד את כל עם ישראל. אם נישאר עם שנאת החינם, חלילה, ירגיש כל שבט מאויים מחברו. על כן כשיתקיים בנו "בשובה ונחת תִּושעון" - תחזור הפרשה למקומה.

הזוה"ק בפרשת השבוע מאריך בחשיבותה של "נשמת התורה"2. לתורה יש נשמה והתורה היא הנשמה שלנו.
טעימה מנשמת התורה נותנת לאדם כוחות להכיל דעות אחרות. ההבנה שיש כוחות פנימיים וזרמים עמוקים שלא נראים לעין, מאפשרת לקבל שיש דעות אחרות. המילים שנאמרות והמעשים שנעשים אינם כל התמונה. יש כוחות עמוקים ופנימיים שמנהלים את המציאות. הידיעה הזו מרגיעה ונותנת כח להכיל. עלינו להבין שלכל יהודי יש נשמה קדושה, ש"כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק"3. דברים אלו לא ניתן להבין בהשכלה רציונלית4, אלא בהתבוננות פנימית שמעניקה נשמת התורה.

הכח שלנו הוא כחה של התורה.
אנו מתפללים, שכפי שזכינו לראות כיצד אויבינו נפוצים ושונאינו נסים מפנינו, כך נזכה גם ל"שובה ה' רבבות אלפי ישראל", לרגיעה, לאהבה בין אדם לחברו, ואז תחזור הפרשה למקומה, והדגלים ישובו למקומם ושכינה תשוב לישראל.






1 ראה ברמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח): "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן.
2 עי' ב"מיטב הארץ" עמ' 3 והלאה.
3 חסד לאברהם מעין ג' נהר י"ב: "ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב: 'ותקיא הארץ את יושביה', וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע".
4 אורות ארץ ישראל א': "ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל".



-------------------------------------------------------------------------------------------