מוסר"איך תהיה תלמיד חכם"? הרב יהושע ויצמן י"ז סיוון תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


"איך תהיה תלמיד חכם"?


הזכרנו בשיחה קודמת1 סקר שנעשה לאחרונה, ובדק את לימוד התורה בציבור הדתי לאומי. אחת התוצאות מעוררת למחשבה:

כל יום כל יומיים פעמיים בשבוע פעם בשבוע (לא בשבת) רק בשבת כלל לא לומד
רמת השכלה בוגר ישיבת הסדר 44% 14% 10% 9% 15% 8%
בוגר מכינה 13% 13% 20% 3% 17% 33%
בוגר ישיבה גבוהה 38% 15% 15% 12% 12% 9%

הזכרנו את משמעות המסלול של ישיבות ההסדר, שיוצאים למהומת החיים מתוך שנתיים לפחות של לימוד בישיבה, ואת התרומה שיש לכך לחיבור ולקשר לתורה לאורך השנים.

נעמוד כאן על נקודה נוספת בענין זה, לאור מאמר חז"ל מפתיע.
המרכז של המדרש הוא בדברי אליהוא לרעיו של איוב, לאחר שלא הצליחו לשכנעו:

לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם.

ראיתי את המדרש הזה בפעם הראשונה לאחר שהייתי ר"מ בישיבה תיכונית, ושישמתי כר"מ בישיבת הסדר. במשך שנים שמעתי, וגם אמרתי לתלמידים, את ההיפך: תלמד תורה, תרגיש את החויה, ותהיה תלמיד חכם. ככל שתלמד יותר תורה כך תהיה תלמיד חכם יותר גדול.
כך הייתי אומר לתלמידים: תלכו לישיבה, תרגישו את החויה של לימוד תורה, ותחכימו.
אך חז"ל אומרים את ההיפך. לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם. אפשר ללמוד תורה ולא להיות תלמיד חכם. אליהוא אומר את זה לרעיו של איוב, שאנו לומדים את דבריהם ומנשקים אותם כשהם נופלים לרצפה, חלילה.
יש מקום להבין את כוונת חז"ל בדבריהם אלו.

כך הוא המדרש בכללו (תנחומא (בובר) מקץ, ט'):

...זהו שאמר הכתוב: "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט" (איוב ל"ב), לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש" (שם). מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו, אימתי, בשעה שהיו אוהביו של איוב מוכיחין אותו והיה משיבן, כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר: "וירא אליהוא כי אין מענה וגו'" (שם), באותה שעה אמר להם: "לא רבים יחכמו", לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש", אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר: "אכן רוח היא באנוש". שאלה מטרונא לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: הרי כל שבחו של הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב'), לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטיפשין'. אמר לה: יש לך קוזמין (תכשיט יקר ומפואר)? אמרה לו: הן, אמר לה: אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו? אמרה לו: אם יהיה אדם אוקנוס (פירוש: אדם חכם), אני משאלת לו קוזמין שלי, אמר לה: קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטיפשין, לפיכך אמר: "יהב חכמתא לחכימין", אמר אליהוא: לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי "לא רבים יחכמו" אלא אכן רוח הוא באנוש.

במדרש אחר מביאים חז"ל משל נוסף (תנחומא ויקהל, ב'):

מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מהו שכתב "יהב חכמתא לחכימין" לטפשים היה צריך לומר, אמר לה: בתי, אם יבואו אצלך שנים, אחד עני ואחד עשיר, והן צריכין ללוות ממך ממון, לאי זה מהם אנת מלוה, אמרה לו: לעשיר, אמר לה: ולמה, אמרה לו: שאם יחסר יהיה לו ממון שיפרע, אבל עני אם יאבד מעותי מהיכן יפרע...

כסף נותנים לעשירים, שיודעים להפוך אותו לעוד כסף. אם תיתן כסף לעני - הכסף יאבד משום שהעני לא יודע מה לעשות עם כסף.

כך אמר אליהוא לרעים: לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם. את חכמת התורה לא נותנים לכל אחד.
משמעות הדברים תתבאר לאור עיון בפסוקים באיוב (ל"ב, א'-י'):

וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב. וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ. וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט. לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי.

"אמרתי ימים ידברו" - אליהוא חשב בתחילה, שלפי שנות הלימוד של האדם - כך היא חכמתו. משום שהרֵעים ישישים יותר ממנו - הוא לא מדבר בפניהם. הם יותר חכמים ממנו.
אך אחר ששמע את דבריהם התברר לו שאין זה כך. החכמה אינה גדלה לפי מספר השנים. תורה איננה צבירת שעות מנוע.

"אכן רוח היא באנוש" - תורתו של האדם נוצרת מהמפגש של התורה עם אישיותו של האדם. עוד קודם שיש לבדוק מה אתה לומד ומה אתה חושב, צריך לבדוק: מה אתה, עם מה התורה נפגשת כשאדם לומד תורה.
ככל שאישיותו של האדם תהיה בעוצמה גדולה יותר - כך התורה שתיווצר מהפגש עם אישיותו תהיה חכמה ועמוקה יותר.

מי שאיננו חכם לא ראוי לחכמה. הכוונה היא, שמי שאין לו אישיות של חכמה - שאיננו עובד על מידותיו, שאיננו מתמודד עם קשיים ואתגרים, שהוא לא אדם של מסירות והקרבה - לא יזכה לחכמה. מי שהוא "סתם אדם", התורה שלו היא "סתם תורה".

זהו המשל שמובא במדרש. כסף ותכשיטים מפוארים נותנים למי שהם מתאימים לו, והוא יודע מה לעשות בהם. את התורה נותנים למי שאישיותו מתאימה לתורה והוא יודע מה לעשות עם החכמה שהוא זוכה לה בלימוד התורה.
ידיעות רבות נקראות חכמה, וגם מידות מתוקנות נקראות חכמה. הקב"ה נותן חכמה - ידיעות רבות ונכונות, למי שיש בו חכמה - שיש לו מידות מתוקנות.

נראה, שבמציאות החיים שלנו במדינת ישראל, אישיות מתוקנת נבנית בצורה משמעותית בצבא. בצבא אדם מתמודד, מקריב, מתמסר, הוא מגלה את היכולות שלו, וכך הוא בונה את אישיותו בצורה גדולה. כשהוא חוזר לישיבה לאחר השירות הצבאי והוא לומד תורה, התורה פוגשת אישיות גדולה, ונוצרת תורה גדולה. מסירות הנפש, ההקרבה למען החבר, בנו את אישיותו בצורה משמעותית, והמפגש שלו עם התורה הוא משמעותי. נוצר אצל הלומד קשר עמוק לתורה, שמתבטא גם אחרי שנים רבות, בקביעות עיתים לתורה מידי יום.
אדם שלימוד התורה שלו נעשה בלא שבנה את אישיותו באישיות בוגרת ועוצמתית, מתוך מסירות נפש - המפגש של התורה עם אישיותו יוליד פירות פחותים בעוצמתם.
גידול בתורה אינו תוצאה רק של שנים רבות שאדם לומד. יכול אדם ללמוד שנים רבות ולא להחכים, כפי שגילה אליהוא. יש לבנות אישיות מתאימה וראויה, של מ ידות מתוקנות, של שאיפות גדולות, של הוצאת כוחות עמוקים מן הכח אל הפועל.

אחת המידות שהתורה נקנית בהן היא: "נושא בעול עם חברו".
גם זוהי אמירה מפתיעה של חכמים. לוּ היינו צריכים לכתוב מהן המידות שהתורה נקנית בהן, היינו בוחרים, לכאורה, מידות שקשורות ללימוד - שואל כענין ומשיב כהלכה, וכדומה. הנושא בעול עם חברו הוא אדם טוב, אך מדוע התורה נקנית מתוך מידה זו?

מבאר המהר"ל (דרך חיים על מסכת אבות, פ"ו מ"ז):

פירוש, אם ארע דבר לחברו והדבר עליו למשא, וצריך חברו לטרוח עד שינצל מן המשא, אז הוא נושא בעול עם חברו ונכנס עם חברו באותו עול. ומורה דבר זה שהוא אדם טוב כאשר נכנס בעול עם חברו להציל אותו מן הצרה, ועוד מורה דבר זה שאינו נבדל מן הכלל כאשר הוא נושא בעול עם חברו וראוי אל התורה שהיא אל הכלל.

הנושא בעול עם חברו, מגלה בכך שיש לו שייכות אל הכלל, ולכן התורה שייכת אליו, שכן התורה שייכת אף היא אל מושג הכלל.
אמנם גם אדם שמסייע לזקנה לעבור את הכביש ולשאת את הסלים הכבדים נקרא "נושא בעול עם חברו". אבל בצורה הבולטת ביותר במדינת ישראל, השירות הצבאי מהווה ביטוי למידה זו של "נושא בעול עם חברו". הוא שותף עם הכלל בנשיאת העול, במסירות ובהקרבה שיש בצבא. זהו הדבר המשייך את האדם אל הכלל בצורה החזקה ביותר. ומי שאינו נושא בעול - מי שרואה את המציאות ולא שותף לה - חסר לו בתורה. התורה שהוא לומד חסרה, משום שהיא נפגשת עם אישיות שחסרה בה מידה זו.
הרצי"ה זצ"ל היה אומר בשם הרב מבריסק: מי שלא יודע מתי לסגור את הגמרא, עדיף שלא יפתח אותה כלל.
לימוד התורה צריך להיות קשור למציאות החיים. המינון הנכון של ההבנה מתי יש ללמוד ומתי יש לסגור את הגמרא מפני דברים אחרים - הוא חשוב ללימוד עצמו.
נראה, שבישיבות ההסדר נסללה מסילת ישרים ראויה בענין זה. המסלול פותח בלימוד תורה משמעותי לפני השירות הצבאי. לאחר מכן שירות בצבא מתוך נשיאה בעול עם החברה הישראלית, ולבסוף פרק זמן נוסף של לימוד תורה, שהוא מפגש של האישיות שהתגדלה בצבא עם התורה הגדולה שהוא לומד. כך נוצר קשר עמוק לתורה שיתבטא בע"ה בלימוד תורה בכל יום, מתוך הבנה שלא יכול לעבור על האדם יום בלי שהוא למד בו תורה.

נזכה בע"ה ללמוד תורה מתוך אישיות גדולה ועמוקה, ולהגדיל תורה ולהאדירה לאורך ימים ושנים טובות.






1 לחיות עם פרשת השבוע לפרשת שלח, "תכוונו גבוה - תכוונו לישיבת הסדר".



-------------------------------------------------------------------------------------------