פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת מטות הרב יהושע ויצמן כ"א תמוז תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - מטות - הבהלה לזהב


נושא אחד מקיף חלק גדול מהפרשה - היחס לממון.

ראשיתו בתוצאותיה של מלחמת מדין. נקבע, שהשלל יתחלק שוה בשוה בין תופשי המלחמה ובין שאר העם, וכל קבוצה תיתן מכס לה': תופשי המלחמה אחד מחמש מאות, ושאר העם אחד מחמישים.
אולם התורה לא מסתפקת בכך, ומפרטת - כמה היה השלל וכמה כל חצי, וכמה היה המכס לה' מתופשי המלחמה, אחד מחמש מאות.
המפרשים מעירים על כך - וכי אנו לא יודעים לעשות את החשבון לבד? כך כתב האור החיים הקדוש (במדבר ל"א, ל"ב):

צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכס וגו', גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאומרו, והרמב"ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו עד כאן, ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.

לשם מה האריכה התורה כל כך בפרטי החשבון של המכס לה', והרי אנו יכולים לחשב זאת לבד?
הרמב"ן מסביר, שהתורה מספרת זאת כדי לומר שהיה נס בשלל - שלא מת אפילו אחד בין תפיסת השלל ובין נתינת המכס לה'. אך האור החיים מקשה על כך - וכי זה נס כל כך גדול? ובשבילו יש להאריך כל כך בתיאור החשבון?

האור החיים בעצמו עונה:

והנכון בעיני הוא שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכס היה מלגיו לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכס אלא מונה תצ"ט ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס וממנו תדע שהיו נותנים א' לתצ"ט, והודעת חשבון מחצת העדה בא הכתוב להסיר טעות אחר והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מת"ק מלבר ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של של"ז אלף וחמש מאות צאן למספר האמור יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה ניתן מלבר, אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מיחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצורך מה שכתבתי שהמכס ניתן מלגיו וכל אחד שילם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם וגם אמר אחד מחמש מאות הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו:

התורה האריכה, כדי שלא נטעה. היינו יכולים לחשוב שאחד מחמש מאות הכוונה היא מלבר - מונים חמש מאות לחיילים, ואת הבהמה ה-501 נותנים לה'. האריכה התורה לומר שמונים 499 לחיילים, והבהמה ה-500 היא לה'.
ולכאורה זה תמוה מאוד? האם ההבדל בין שתי האפשרויות הוא כל כך משמעותי, שבעבורו התורה צריכה לכתוב עשרות פסוקים ולפרט את כל החשבון?

עוד יש שפירשו, שפירוט החשבון בא לומר שלא רק המספר של הבהמות היה מדוייק, אלא גם המשקל שלהם. הנתינה לה' אחד מחמש מאות היתה גם מבחינת משקל הבהמות ולא רק מבחינת מספרן.
ואף כאן שואלים - האם הקב"ה צריך להתערב ולעשות נס בדבר זה? מהי המשמעות זה הדברים?

נראה שאפשר להמליץ על כך מעין מה שאמרו חז"ל בענין אחר: יפה ק"ג בשר בקר של אבות מתורתן של בנים. שהרי בתיאור הבקר ומספרו ומשקלו האריכה התורה מאוד, ודינים חשובים אינם נלמדים אלא מריבוי של אות אחת (עי' בראשית רבה פרשה ס', ח').

נראה, שחלוקת השלל מלמדת ענין משמעותי, שבעבורו האריכה התורה ופירטה את כל החשבון.

סמוך לפרשה זו מופיעה פרשת בני גד ובני ראובן, שיש בחז"ל בקורת על יחסם לרכוש ולממון.
חכמים דרשו על כך את הפסוק (משלי כ', כ"א):

נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ.

מפרש שם רש"י:

נחלה מבוהלת בראשונה - שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן, ודברו בבהלה, שנאמר: "גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו", עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם. ואחריתה לא תבורך - שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים, כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא, "בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו'", ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה.

רש"י מביא שני דברים שחז"ל אמרו על בני גד ובני ראובן.
א. הם בקשו ליטול את נחלתם ראשונים, בעבר הירדן המזרחי, עוד קודם שעם ישראל סיים לכבוש את כל ארץ ישראל. ב. בדבריהם הם הקדימו את הצאן לטף (במדבר ל"ב, ט"ז-י"ז):

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

"הבהלה לזהב" הביאה את בני גד ובני ראובן לבקש את נחלתם מיד ולא לחכות, ולהקדים בדבריהם את הצאן שהיה חשוב להם יותר מהטף.
חז"ל דורשים על כך סמיכות פרשיות - הצאן הרב של בני גד ובני ראובן בא להם מהשלל של מלחמת מדין.
אולם יתכן לומר, שלא רק הצאן עצמו הגיע להם מהמלחמה, אלא גם היחס לממון.
בפרשת שלל מדין אנו למדים, שק"ג של בקר הוא חשוב. הקב"ה עושה על כך ניסים, כדי שחלוקת הממון תהיה מדוייקת עד רמת הק"ג. התורה מאריכה מאוד כדי ללמד אם החלוקה תהיה 1:500 או 1:499. זה מאוד משמעותי.
בני גד ובני ראובן למדו מכאן, שלקב"ה אכפת מאוד מממון. הבנה זו איננה טעות מוחלטת. בארץ ישראל יש ערך רב לממון. כלכלה חזקה של עם ישראל בארץ ישראל היא חלק ממצוות ישוב ארץ ישראל. מי שעובד ומכניס למדינת ישראל דולרים - מקיים בכך מצות ישוב הארץ.
אולם בכל זאת היתה להם טעות, שגרמה למשה לכעוס עליהם מאוד. יש להבין את עניינו של הממון, בפרשה ובכלל.

מה זה משנה אם חלוקת הממון היא מלגאו או מלבר - אם לוקחים חמש מאות ואחר כך נותנים אחד לה', או שמתוך החמש מאות נותנים אחד לה'?
נראה שזהו ענין משמעותי מאוד. יחידת החלוקה היא חמש מאות. השאלה היא, אם חלק ממה שקיבלת אתה נותן לקב"ה, או שאני קיבלתי חמש מאוד, וחוץ מזה אני זורק משהו בשביל הקב"ה.
האם אני חי את חיי לעצמי, כדי להרויח כסף ולהנות, ובין מנחה למעריב אני מוכן לתת לקב"ה שיעור קטן, או שחלק מהחיים שלי ניתן לה'. האם הנתינה לה' היא חלק מהחיים, או שהיא "גיבנת" שנוספת על החיים ואיננה חלק מהם.
העובדה שאדם נותן חלק מממונו לה', מלמדת שבעצם כל ממונו הוא לגבוה. כך הוא היחס לממון בארץ ישראל, והדבר נלמד מכך שקצירת מנחת העומר והקרבתו דוחים את השבת. העומר בא להתיר את התבואה החדשה "במדינה" - שתהיה לעם ישראל תבואה לאכול. דבר זה דוחה שבת, כמו קרבן. פרנסתם של כלל ישראל היא ממון גבוה, וכך עלינו להתייחס אליו. כל הממון הוא בעצם לה', וזה מתבטא בכך שמתוך הממון נותנים בפועל אחד מחמש מאות לה'.

בני גד ובני ראובן חשבו, שהדיוק הרב בענייני חלוקת השלל מלמד על יחס של הערצת הממון מצד עצמו. הם הבינו שלהסתדר בחיים זבה הדבר המרכזי והחשוב ביותר.
בארץ ישראל זה דבר חשוב, שעלול להיות מבלבל. כשאדם "מסתדר בחיים" בארץ ישראל, הוא עוסק במצוה, כדברי החתם סופר (חידושיו לסוכה, ל"ו ע"א):

נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך", אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה "ואספת דגנך", ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה.

ישובו של עולם בארץ ישראל הוא מצוה. אך אם לא נותנים לזה את המקום הנכון - נוצר יחס מקולקל.

"נחלה מבוהלת בראשונה". כשאדם בהול על ממונו, זו בעיה. כשהוא אומר לעצמו: הדבר הראשון והחשוב הוא להסתדר בחיים, לדאוג למקצוע ולעבודה מכובדת. אם אחר כך ישאר לי זמן - אקדיש למשפחה, לילדים, ללימוד תורה. זו בעיה חמורה. כשאדם מבוהל, ולא מבין שהחשוב ביותר הוא לבנות את התורה שלו, את האישיות שלו ואת השקפת העולם שלו, ומתוך כך לדאוג לפרנסה מכובדת, למשפחה שתלך בדרך התורה.

בני גד ובני ראובן רצו קודם כל להתיישב, לראות שיש להם מקום למקנה. ארץ ישראל? זה פחות קריטי. הארץ אשר עיני ה' בה, התורה של משה ויהושע בן נון - כל אלו חשובים פחות. הנחלה והמקנה עומדים בראש סולם העדיפויות.

רבים תמהים על בני גד ובני ראובן שהקדימו את צאנם לטפם. מה, באמת הצאן חשוב להם יותר? וכי בטפשים עסקינן?!
אולם, לא פעם אני נשאל בשיעורי "הכנה לחיים", על היחס בין הפרנסה ובין הילדים. רבים מבינים שזה תלוי בזה. מספר הילדים תלוי בגובה המשכורת, ובעצם ילדים מעכבים את היכולת להתפרנס, וכך נוצרת שאלה.
הטפשות של בני גד ובני ראובן נמצאת בכל העולם... מתכננים את מספר הילדים כך שלא יפגע בפרנסה ובקריירה. שכל ילד יוכל לקבל "הכל" - חוג ג'ודו, וקראטה ושחמט, ואולי גם טעמי המקרא, שהרב הזה בחוצפתו לוקח על זה כסף...

רוצים לתת לילדים "הכל", ועוד שיהיה מספיק כדי לנסוע לחו"ל ולקנות רכב חדש מידי פעם ודירה גדולה, ולכן שני ילדים זה מעל ומעבר למה שאפשר.
כך היא תפיסתם של בני גד ובני ראובן. קודם כל נדאג לפרנסה טובה, לבית ורכב ועבודה, ואחר כך טפנו. זהו הבלבול. "נחלה מבוהלת". הבהלה לממון מבלבלת את הסדר הנכון של החיים. האם הגענו לעולם כדי שתהיה לנו דירה גדולה ורכב חדש? אנו כאן רק כדי לשרוד?

הכניסה לארץ ישראל דורשת לברר את היחס לממון. מצד אחד התורה מדייקת מאוד בפרשת שלל מדין. התורה מדגישה שהנתינה לה' היא חלק מהממון שלי, ולא ענין נוסף, אחר השלמות של הממון. ומצד שני בני גד ובני ראובן הבינו זאת בצורה לא נכונה, וחשבו שהממון עומד בראש סולם העדיפויות.

הממון בארץ ישראל הוא של גבוה, ולכן אתה נותן חלק ממנו תרומה ומעשר לכהן וללוי. החיים שלך הם חיים ערכיים ואלוקיים, ולכן בראש הסולם צריך לעמוד הבנין הרוחני של אישיותך. אם תעשה כך - תגיע רחוק גם מבחינת הפרנסה.

בארץ ישראל החיים הם חיים משמעותיים. ארץ אשר עיני ה' בה, ולכן החיים כאן הם חיי תוכן ואידיאלים. דבר ה' הוא חלק מהחיים, ולא נוסף על גבי החיים מבחוץ. רק אחר שמבינים זאת ופועלים כך - ניתן לבנות את הפרנסה בצורה טובה ומשמעותית.

כאשר הנחלה באה בצורה מבוהלת, היא מנותקת ממקור הברכה. בני גד ובני ראובן התנתקו ממקור השפע של ארץ ישראל, ולכן גם גלו ראשונים. אין ברכה בחיים מנותקים מן המקור האלוקי.
בארץ ישראל החיים הם לא רק טכניים. עלינו לדעת מה אנו עושים כאן ולמה באנו לכאן. מתוך כך יודעים מה עיקר ומה טפל, וזוכים בע"ה לברכה עדי עד.


-------------------------------------------------------------------------------------------