פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת כי תבוא הרב יהושע ויצמן י"ח אלול תשע"ו

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - כי תבוא - אתם לא רואים?


פרשת "כי תבוא" מקיפה נושאים רבים. הפתיחה בנושאים חגיגיים כמו ביכורים, ובהמשך התוכחות הקשות. ננסה לעשות סדר בנושאי הפרשה.

פרשת ביכורים, שאיתה פותחת פרשת השבוע, מבטאת בצורה מיוחדת את סגולתה של ארץ ישראל.
המשנה אומרת (ביכורים פ"א מ"י):

רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה "ארץ זבת חלב ודבש".

ובירושלמי הסבירו (פ"א ה"ח):

תני, "אשר נתתה לי", לא שנטלתי לי מעצמי.

עבר הירדן איננה ארץ שאפשר לומר עליה (דברים כ"ו, י'): "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", כיון שאת עבר הירדן נטלו בני גד ובני ראובן מעצמם.
זהו חידוש שיש בביכורים. קדושת ארץ ישראל מתפשטת בדרך כלל גם למקומות שנכבשים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" (דברים י"א, כ"ד), ויש למקומות אלו דין ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ולענין שביעית. אך לענין ביכורים, רק מה שנתן לנו ה' נכלל בתחום ארץ ישראל ולא מה שכבשנו מעצמנו. קדושתה המקורית של הארץ היא הקובעת את דינה לענין ביכורים, שלא כמו בתרומות ומעשרות.
ביטוי נוסף לדבר יש בזמן שבו חלה חובת הביכורים. המשנה אומרת (ביכורים פ"ג מ"א):

כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים.

הפירות נקראים ביכורים עוד כשהם על העץ, לפני הבשלתם ולפני הקטיף. המצוות התלויות בארץ חלות בדרך כלל אחר הקציר, כמו תרומות ומעשרות שחייבים רק בעת עשיית הגורן (מירוח), או חלה שמתחייבת רק בזמן הכנת העיסה. אלו הן מצוות התלויות בעבודת הארץ. הביכורים מבטאים את הקדושה המקורית, האלוקית, הסגולית שבארץ, קודם שנגעה בה יד אדם.
עוד אומרת המשנה (כלים פ"א מ"ו):

עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות.

שאלו המפרשים, שהרי גם תרומות ומעשרות מביאים מארץ ישראל ולא מכל הארצות, ומדוע הזכירה המשנה דוקא את הביכורים?
אלא שכל הארצות יכולות להתקדש בכיבוש ישראל, ויתחייבו להביא מהם תרומות ומעשרות. ביכורים, כפי שראינו, לא באים מארצות אחרות אף אם נכבשו על ידי ישראל. "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" בקדושה עצמית פנימית, המתבטאת בביכורים יותר מאשר במצוות אחרות התלויות בארץ.

היחס המיוחד לארץ ישראל עולה גם מ"מקרא ביכורים". לאחר שהפירות מבשילים, מביא את האדם את הביכורים אל הכהן. הכתוב אומר כך (דברים כ"ו, ג'):

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

"הגדתי היום... כי באתי אל הארץ". יתכן שהאדם שבא אל הכהן נמצא בארץ מלידתו, ומשפחתו נמצאת בארץ כבר דורות רבים. כיצד ניתן לומר "הגדתי היום... כי באתי אל הארץ"? הרי לא הוא בא אל הארץ, אלא סבא של סבא שלו בא אל הארץ1?!
התורה אומרת כאן, שכל אדם בכל דור בא אל הארץ מחדש, וצריך למצוא את ערוץ הקשר שלו לארץ ישראל.
לכל דור יש משמעות אחרת למושג "באתי אל הארץ". האתגרים שארץ ישראל מעמידה בפנינו משתנים מדור לדור, ועל כן אנו באים אל הארץ בכל דור מחדש.
אינו דומה דור של כובשי הארץ ומייבשי הביצות, לדור שלנו, שנדרש בעיקר לשמור על הקיים, לפתח ולבסס את מה שבנו הראשונים. אנו באים אל הארץ מצידה הערכי והרוחני.
על כן באים "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הכהן חי את הדור ואת אתגריו, והוא מלמד את הבאים אליו איך להתבונן על התקופה, ומהו התפקיד של הדור הזה. הכהן מלמד איך באים אל הארץ בצורה המתאימה לדור זה.

בהקשר לכך, יש לציין את דברי התנחומא, שמתבוננים בצורה מיוחדת על הקשר לארץ ישראל. את הדברים שמעתי לראשונה מהרב שוגרמן, כשהיה ראש ישיבת הגולן.
כך מובא בתנחומא (כי תבוא, א'):

אמר ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל מלכות - פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך - ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה, ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'", ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות". אמר ר' שמעון בן לקיש: יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו, ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת.

בזכות המצוה שעשה האדם, הוא יכול לבוא, לעמוד באמצע העזרה ולבקש את צרכיו, ובת קול מבטיחה לו שבקשתו תענה.
בתוך הדברים שאדם מבקש עליהם, מובא שמבקשים רחמים גם על ארץ ישראל. הבקשה הזו לא כלולה בבקשת הרחמים על עם ישראל. כשמתבוננים בדבר, מתעוררים רחמים גדולים על ארץ ישראל. הארץ חיכתה מאות רבות של שנים שעם ישראל ישוב אליה, יתגורר בה וילך בשביליה. בלי עם ישראל ארץ ישראל איננה יכולה להוציא את כל כוחה, כאשה שהלך בעלה למדינת הים והיא מחכה לשובו, ובלעדיו חייה אינם חיים. גם עם ישראל בלי ארץ ישראל לא יכול להסתדר, כפי שנאמר בתוכחה (דברים כ"ח, ס"ה):

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ.

והנה, סוף סוף חזר עם ישראל לארץ ישראל, והארץ מתחילה לפרוח ולהצמיח פירות ועצים. אך עם ישראל לוקח את חבלי הארץ ונותן אותם לגויים. זה כאב עצום לארץ. ארץ ישראל היא ארץ חיים, היא מרגישה את הכאב. היא מחכה לעם ישראל ורוצה שהוא ישב בה, וכשאנו לא נוהגים נכון ומפקירים את הארץ לאויבינו - זה כאב גדול לארץ.
על כן צריך לבקש רחמים על ארץ ישראל. שהעם והארץ יחיו יחד בשלום ובשלוה, ויוציאו אל הפועל את הכוחות שלהם מתוך החיבור ביניהם.

הרחמים על ארץ ישראל קשורים לרחמים על עם ישראל.
אנו חווים לאחרונה התעוררות מחודשת של גל הטרור. אויבינו שולחים ילדים כדי לפגוע בנו. זוהי לא מלחמה שהצבא מנהל. מול ילדים לא שולחים אוגדות לוחמות. זהו חלק מהמאבק על ישיבתו של עם ישראל בארץ ישראל, ולכן יש לבקש רחמים על ישראל ועל ארץ ישראל.
לצערנו, אנו עומדים רפויי כח מול הטרור, ולא יודעים כיצד להגיב.
הנצי"ב בפירושו לפרשה מתאר ממש את המציאות שאנו חיים בה.
בפסוקי התוכחה נאמר (דברים כ"ח, כ"ח-כ"ט):

יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה...

אומר הנצי"ב (ב"העמק דבר" על הפסוק):

יככה ה'. באיזה מקום תהי' מכה הגורמת כליון בזה האופן שתהי' בשגעון - קלקול הדעת שלא תתבונן להיות נשמר מאומות העולם. ובעורון. מעט אנשים שלא יהיה בחסרון דעת, אבל לא יראו את הרע שבא עליהם. ובתמהון לבב. חלק מהם שיראו וגם יבינו הרע, אבל מאוטם הלב שיהיו כאבל מבלי יוכל עשות מאומה עד והיית ממשש וגו'. בבוא השודד אשר בנקל היה אפשר להמלט מהם, אבל מחמת הקללה תהיה ממשש בצהרים וגו'...

השגעון הוא מציאות שיש אנשים שאין להם דעת לקרוא נכון את ההתרחשויות. הם לא נשמרים מאומות העולם, לא מגדירים את האויב כאויב ונותנים לו מקום וחלק בארץ.
העיוורון הוא דבר נוסף. יש לאנשים דעת, אבל הם לא רואים את הרע שעתיד לבוא עליהם, ולכן לא פועלים נגדו.
מדרגה נוספת היא תמהון לבב. יש כאלה הרואים את המציאות נכון, ומבינים אותה לאשורה - ובכל זאת לא יכולים לפעול. רואים את המצב ואומרים: "אין פתרון לטרור". נוסיף עוד שוטרים ועוד חיילים, אבל בעצם אין לנו מה לעשות נגד הטרור.
השלב הבא הוא שממששים בצהריים. "צהרים" זה מלשון אור. גם מנהרות הם מלשון אור, נהורא. ממשש בצהרים זה כמו ממשש במנהרות.
אנחנו יודעים שיש לאויבינו מנהרות שמגיעות לשטחנו - ולא עושים כלום. כאילו לא רואים את זה, "כאשר ימשש העיוור באפילה".
לפני כמה חודשים שמעתי הרצאה של קצין בכיר שתיאר את הלחימה של יחידתו ב"צוק איתן". הוא סיפר שהם התקדמו ברגל על פי התכנית לתוככי רצועת עזה, ולפתע עולים מולו בקשר ואומרים לו: תעצור. יש שינוי של כל התכניות. יש בבתים ברצועת עזה מנהרות, והבתים ממולכדים, וצריך לשנות את כל התכנית של התקיפה.
כששמעתי את זה רציתי לצעוק לו: חבל שיצאת למבצע בלי לדבר איתי. אני הייתי אומר לך מראש שהחמאס לא מתכונן לקבל אותך עם פרחים. כבר לפני המבצע ידעתי שיש מנהרות, כמו כל אזרח אחר במדינה, וגם מטענים זה לא סוד צבאי. מדהים לראות את העיוורון שאוחז בנו. אם הנצי"ב לא היה כותב את זה מראש, לא הייתי יכול להאמין ששמעתי תיאור כזה.
העיוורון הזה ממשיך להיום. בימים אלה אומרים קצינים בצה"ל, שאמנם החמאס חופר מנהרות לשטח ישראל, אבל ההערכה היא שאין לו אינטרס להשתמש בהם ולהסלים את המצב. אלו הן המילים שאמרו הקצינים לפני "צוק איתן". מתקיים בנו, חלילה, "והיית משוגע" - אנו לא מבינים איך האויב מכה בנו ואנו לא מצליחים להתמודד איתו.
אני אגלה עכשיו סוד צבאי שכל אזרח יודע. יש לחמאס מנהרות, והוא ישתמש בהן כנגד אזרחים וחיילים. כשיגיע סבב הלחימה הבא מול החמאס, פתאום יודיעו בקשר לקצינים שיעצרו וישנו את התכניות, כי יש מנהרות ובתים ממולכדים. יודעים את זה מראש, ובכל זאת יהיו מופתעים מזה כשזה יקרה. זהו עיוורון ושגעון.

התורה אומרת, שכל זה קורה "אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ח, ט"ו). אם לא חיים את החיים בצורה הנכונה - אז הופכים לאנשים עקומים, חסרי שכל, חסרי עיניים וחסרי יכולת מחשבה.
נס הוא שהקב"ה מנהיג את הדור שלנו, ואנו מחזיקים מעמד למרות העיוורון.
המציאות היום דומה למה שסיפר רבי נחמן מברסלב, על מלך אחד שחלם בלילה שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה החדשה יהיה משוגע. כינס המלך את יועציו ודן איתם מה לעשות. אמר אחד היועצים: לפחות המלך וביתו לא יאכלו מהתבואה, ולא יהיו משוגעים. אמר לו המלך: אם רק אנו לא נהיה משוגעים, יחשבו שאנו המשוגעים. אין ברירה אלא לאכול מן התבואה כמו כולם. אמר יועץ אחר: אנו לפחות נדע שאנו משוגעים...
אנו צריכים לדעת שהמציאות היום היא מציאות של שגעון.

ההתמודדות עם המציאות הזו עולה מנקודה נוספת בפרשה. בסיכום מעמד הברכה והקללה נאמר (דברים כ"ז, כ"ו):

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

אמרו על כך בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד):

כתיב "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת", וכי יש תורה נופלת?! שמעון בן יקים אומר: זה החזן שהוא עומד... רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בעי רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי זה בכלל ברוך.

שני פירושים בגמרא כיצד מקימים את התורה.
ההסבר הראשון הוא "החזן". המפרשים מסבירים שהכוונה היא למי שמגביה את ספר התורה, שהוא מקים את התורה וזוכה להיות ברוך.
ההסבר השני הוא החזקת התורה - אדם שמחזיק בידי לומדי התורה, גם אם הוא בעצמו לא למד תורה - זוכה להיות ברוך.
התורה צריכה להופיע בראש מורם, לא להיות "הולכת על גחון"2. התורה צריכה להוביל ולהשפיע על החיים של עם ישראל. התורה נותנת לנו את הכיוון הנכון ומן התורה אנו לומדים כיצד להתבונן על המציאות. אם נתבונן בתורה, נבין את השגעון שאנו חיים בו, ונוכל לצאת ממנו.
הפרשה חוזרת על הביטוי "להקים":
דברים כ"ז, ב':

וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.

דברים כ"ח, ט':

יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו.

את התורה צריך להקים, להגביה. הגבהת ספר התורה מבטאת את ההכרה שלנו בעליונותה של התורה, בכך שזה הספר שממנו אנו שואבים את המבט על המציאות. כשמגביהים את התורה - שומעים בקול ה' וזוכים לכל הברכות שבפרשה.

קריאת התוכחה זועקת לנו בכל שנה מחדש - אולי ננסה פעם אחת לשמוע בקול ה'. ה' מבטיח לנו ברכות כל כך גדולות, ומנגד דברים כל כך קשים שחלקם באו עלינו. מדוע לא לנסות פעם אחת ללכת בדרך הטובה ולשמוע בקול ה'? צעד אחד לכיוון הזה, והמציאות תשתנה לטובה.

זה מתחיל בהחלטה של כל אחד בעצמו - להיות טוב. לעשות טוב. להפוך את התורה להיות הכתובת והכיוון של החיים.
אם נעשה כך, נמצא את הדרך לצאת מהשגעון והעיוורון, ולהתמודד עם הטרור שתוקף אותנו. אם רק נגביה את התורה ואת עצמנו, יהיה לנו כח עמידה והטרור ייפסק. הגיע הזמן שלא ניתן לנערים ונערות בני 12 לשנות את מצב הרוח של האומה כולה. זה שגעון שאנו יכולים לצאת ממנו, אם רק נקבל על עצמנו להביט על העולם מתוך התורה.

נחליט שאנו רוצים להיות טובים, ונזכה לשנה טובה ולגאולה שלמה בע"ה.








1 יש לציין שהמילה "היום" מופיעה בפרשה פעמים רבות בהקשרים שונים, חלקם מפתיעים ודורשים הבנה, וכבר עמדו על כך חז"ל והמפרשים. עי' ב"לחיות עם פרשת השבוע" ח"ב עמ' 422.
2 עי' בזוה"ק ח"א וישלח, קע"א ע"א.



-------------------------------------------------------------------------------------------