פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בא הרב יהושע ויצמן ה' שבט תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - בא - מה יותר קשה מיציאת מצרים?


פרשת בא פותחת בביטוי שיש לעמוד עליו (שמות י', א'):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ

.
שואלים חכמים בזוה"ק, שלכאורה היה צריך להיות כתוב: "לך אל פרעה", ומדוע כתוב "בוא"?
והתשובה, שהביטוי נאמר משום שמשה פחד מאוד להיכנס לפרעה. פרעה היה מלך אדיר וחזק, שאיש לא יכול היה לעמוד בפניו, וזה הפחיד את משה רבינו. הרב זוין ב"סיפורי חסידים" לפרשה, מביא סיפור שמבאר את הענין:

הגביר החסיד ר' מוטיל מקלשין ז"ל היה דובר צחות בלשון המדינה, והיו לו עסקים גדולים בווארשה. פעם אחת שלח אחריו הרב הקדוש ר' יצחק מוורקי ז"ל. כשבא אליו ביקש ממנו הרבי, שילך לשר גדול אחד בהשתדלות לבטל את רצון הממשלה לגזור שריפה על השולחן ערוך "חושן משפט", בטענה שיש חוקי המדינה, והיהודים מחוייבים ללכת עם משפטיהם לערכאות ולהתדיין לפי חוקי הממשלה. הגזירה עדיין לא יצאה לאור, אבל ידוע היה שעומדים להוציא גזירה זו. השיב ר' מוטיל להרבי:
- אותו שר הוא כעסן גדול, והוא מאיים לירות ברובה את כל הבא אליו בהשתדלות איזו שתהיה.
אמר לו הרבי:
- הקב"ה אמר למשה "בא אל פרעה", ולא "לך אל פרעה", כי משה רבנו היה מתיירא מפרעה, ואמר לו ה' שילך עמו יחד...
ואז הלך ר' מוטיל בשמחה לאותו שר, והשר בראותו את ר' מוטיל נבהל מפניו, ומילא את בקשתו.

לאור זאת נעיין במדרש הראשון על הפרשה, ובהערת ה"שפת אמת" על המדרש. אמרו במדרש (שמות רבה פרשה י"ג, א'):

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", הדא הוא דכתיב (משלי כ"ז): "כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם", שאל אבנימוס הגרדי את רבותינו ז"ל, אמר להם: הארץ היאך נבראת תחלה, אמרו לו: אין אדם בקי בדברים אלו, אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי. הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא, אמר לו: שאלה יש לי לשאול אותך, אמר לו: איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום, אלא שאל מה תבקש, אמר ליה: היאך נבראת הארץ תחלה, אמר ליה: נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ, וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות, שנאמר (איוב ל"ח): "בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו", וברור הוא הדבר באזני בני אדם, שנאמר: "כובד אבן ונטל החול", מהו "כובד אבן", מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות, אינו אומר: היאך ברא הקב"ה את אלו, מהו "ונטל החול", אלא החול שהמים עומדים עליו למעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם, אמר הקב"ה יקרה היא בעיני בני אדם, ורואין כאלו יגיעה היא לפני, ואינה יגיעה, שנאמר (ישעיה מ'): "לא ייעף ולא ייגע", במה אני ייגע, במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כדאת אמרת (מלאכי ב'): "הוגעתם ה' בדבריכם", הוי "וכעס אויל כבד משניהם". דבר אחר, "כובד אבן", אמר הקב"ה: כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן, כמה דתימא (בראשית מ"ט): "משם רועה אבן ישראל", "ונטל החול", אלו ישראל שנמשלו לחול, שנאמר (הושע ב'): "והיה מספר בני ישראל כחול הים", שנטלתי אותם בעולם ואמרתי (זכריה ב'): "כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו", ר' יהושע אומר: תקון סופרים הוא, 'עיני' כתיב, ועמדו והכעיסו לפני ובקשתי לכלותן ולהשליכן מעל פני, ואמרתי: בשביל פרעה הרשע, שלא יאמר לא היה יכול להצילן ועמד עליהן והרגן, הוי "וכעס אויל כבד משניהם", הוי "כי אני הכבדתי את לבו".

אבנים וחול הם כבדים בפני האדם, אך לא בפני הקב"ה. אין יגיעה לפני הקב"ה לברוא את העולם. היד ה' תקצר?! מה שמייגע את הקב"ה זה מי שמכעיס אותו בדברים בטלים.
מעיר על כך השפת אמת (בא, תרל"ד):

במדרש: כובד אבן כו' וכעס אויל שמכעיס לפני בדברים בטלים כו'. ד"א כובד אבן ונטל החול אלו ישראל. דהנה בעשרה מאמרות נברא העולם. ורק פרשה אחת של בראשית שנשלם על ידה כל מעשה בראשית, ולהוציא בני ישראל ממצרים נצרך כל כך פרשיות על זה. כי לתקן מעשה רשעים הוא עבודה רבה יותר מלברוא חדשות, כי הוא כל יכול. אבל מה שניתן הבחירה לבשר ודם והוא מקלקל. לזה צריכין עצות. לכן תיקון הבריאה וקיומו הוא יותר גדול מגוף הבריאה... לכן כתוב: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ולא אשר בראתיך. כי יציאת מצרים יותר פלא. והוא מיוחד לבני ישראל שהוציאנו מארץ מצרים להיות מיוחד אליו ית'...

בריאת העולם זה נס "קטן" ביחס ליציאת מצרים. הרי הקב"ה הוא כל יכול, ולברוא את העולם זו לא משימה קשה בשבילו. אבל לתקן את מעשי פרעה הרשע, שקלקל בבחירתו - זה דבר "קשה" יותר.

באותה דרך יש להתבונן על היחס שבין יציאת מצרים לשיבת ציון של דורנו. הגמרא אומרת (ברכות י"ב ע"ב):

תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיהו כ"ג): "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".

לדעת בן זומא לא יזכירו בעתיד את יציאת מצרים, מפני שנס קיבוץ הגלויות שלעתיד לבוא יהיה גדול יותר מנס יציאת מצרים.
איזה נס יכול להיות יותר גדול מיציאת מצרים - מעשרת המכות ומקריעת ים סוף?
מסביר המהר"ץ חיות (כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' ע"ד, בהג"ה):

והנה ביציאת עבדים לחפשי ואחר כך שנעשים לעם עצום, יצטרך כאן לשני עניינים גדולים. האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם... ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד ינהגם כדי שיהיו לעם אחד... ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה אשר הסכימו להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם בנימוסיהם בתהלוכותיהם ובמזגיהם ובדרכי המדות כאשר נודע בנסיון... ועתה אם רוצים להעשות עם ואומה מאישים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.
והנה בהיות ישראל במצרים, היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד ושפה אחת להם ולא נבדלו בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים שוב היה הנקל לעשות מהם אומה אחת, כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד, לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היה אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים, אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון וספרד וצרפת והודו ופרס, שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל, והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שתושלם קבוצם להיות לעם אחד, אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים, האחת עלייתם מארץ בבל ונתן ה' בלב כורש שינהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול איך היה אפשרות בקיומם להשלים האישים והאברים הנפרדים...

לקרוע את הים זה לא בעיה בשביל הקב"ה, וזה לא מייגע אותו. אבל להביא אנשים מכל קצוות תבל, שבזמן אחד יחליטו לעלות לארץ, יתיישבו בה ויצליחו לבנות ביחד מדינה - כשכל אחד בא מארץ שונה, ממנטליות שונה וממנהגים שונים - זה דבר שהוא לא אפשרי בדרך הטבע, והוא נס גדול יותר מיציאת מצרים.
נמצא, שבריאת העולם "קטנה" ביחס ליציאת מצרים, ויציאת מצרים "קטנה" ביחס לקיבוץ גלויות. המציאות שאנו חיים בה היום גדולה יותר מבריאת העולם ומיציאת מצרים.
לצאת ממצרים זה לא בעיה בשביל הקב"ה. לוקחים את האנשים ומעבירים אותם ממקום למקום. הבעיה היא כשצריך לשנות את הלבבות של האנשים. "כעס אויל כבד משניהם". הקושי הוא לא בדברים כבדים וגדולים. הקב"ה הוא כל יכול ואין לפניו שום מעצור לשנות את הטבע לכל כיוון שירצה. לשנות את הלבבות, בבחירתם של בני האדם - זה דבר "קשה".

בהעברת הדברים לדורנו ולמצבנו ניתן לומר:
להתנחל זה לא דבר "קשה". לוקחים משאית עם קראוון, מניחים על גבעה ומתיישבים. זה דורש מסירות והקרבה, אך זה אפשרי. אולם "להתנחל בלבבות", זה דבר קשה מאוד. לקרב את לבבות עם ישראל אל ההתיישבות - זה מאוד קשה.
כך לכבוש חבלי ארץ אדירים בששה ימים - זה נעשה. אבל "לכבוש" את הלבבות - עדיין לא הצלחנו. עם ישראל עדיין לא שמח ועדיין לא רוצה את המתנה האדירה שקיבלנו במלחמת ששת הימים.

לצערנו, נראה שלא מספיק מבינים את החשיבות של הענין הזה. לא תוכל להיות התיישבות בכל חבלי ארץ ישראל, אם הדברים לא יתיישבו בלב עם ישראל. אם עם ישראל לא ירצה את זה, אם לא יהיה אכפת לאנשים מההתיישבות - לא יעזרו הבתים הרבים שנבנה.

אי אפשר להעמיד את עם ישראל בפני עובדות. לומר: כאן יש ישוב, וזהו. זה לא עובד. צריך לשנות את הלבבות. אפילו לקב"ה קשה כעס אויל יותר מבריאת העולם. לברוא ולשנות דברים במציאות המעשית זה הרבה יותר קל מאשר לשנות את הלבבות, לגרום לאדם לשנות את דעתו, לעבור תהליך של מחשבה והבנה מחודשת.

ענין נוסף הקשור לכך:
בשם האר"י מבארים כיצד התרחשה מכת חושך. הקב"ה הביא על מצרים אור גדול מאוד. אור כזה הוא חושך בשביל הרשעים. הם מסתנוורים ממנו ולא יכולים לראות כלום. אך לצדיקים - "הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י', כ"ג). כך גם הרשעים מבני ישראל שמתו במכת חושך - היה זה בגלל המפגש עם האור העליון הזה, שהם לא יכלו להכיל אותו בגלל רשעותם.
הדבר הזה קשור לגמרא שהזכרנו כמה פעמים (סנהדרין צ"ח ע"ב):

דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב (עמוס ה'): הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה, והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח, אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי (כשאתם תהיו בחושך). אמר ליה: מילט קא לייטת לי (אתה מקלל אותי)? אמר ליה: קרא כתיב (ישעיהו ס'): "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".

התרנגול והעטלף הפוכים זה מזה. התרנגול הוא עוף של יום. הוא חי, מטיל ביצים ופועל רק ביום. העטלף לעומתו פעיל רק בחושך. כשיש אור הוא מצטנף בפינה חשוכה ומחכה שירד הלילה.
על כן שואל התרנגול את העטלף - למה אתה מחכה לאור? הרי כשיגיע האור אתה לא תוכל לחיות?!
כך אומר הנביא לאלו המתאוים ליום ה' - אתם כמו העטלף, כשיבוא האור של יום ה' - אתם לא תוכלו לחיות, הרי אתם רגילים לחיות בחושך.
לעתיד לבוא הקב"ה יאיר את אורו, ואז יתקיים "כי הנה החושך יכסה ארץ". אורו של הקב"ה יאיר לישראל, אך לאומות הוא יהיה חושך. כשמופיע אור גדול ואין כלים לקלוט אותו - זה חושך.
מי שרוצה להיפגש עם יום ה', לחיות בתקופה שלנו, שיש בה אור גדול של גאולה - חייב להכין כלים שיוכלו לקלוט אורות גדולים.
לקדם את הגאולה מבחינה מעשית זה "קל" - לבוא לארץ, ליישב אותה ולבנות אותה. כמובן שזה דרש ועדיין דורש מסירות רבה של יהודים יקרים שמקדישים את חייהם למען ארץ ישראל. אולם הקושי הגדול של קיבוץ גלויות איננו בחלק המעשי, אלא בחלק האנושי, המחשבתי. לשנות את הרוח ואת האופי של האנשים - זו המשימה הקשה שאנו ניצבים בפניה.
עם ישראל לא חי את החיים הנכונים, לצערנו. אף על פי כן, זהו העם שלנו ואנו אוהבים אותו ולא רוצים להחליפו, חלילה. הנביא שהציע לה' "החליפם באומה אחרת" - נענש על כך (עי' פסחים פ"ז ע"ב).
אנחנו צריכים לעמול על רוח העם, לרומם את הרוח. זו המשימה המרכזית כיום - להביא לכך שעם ישראל ירצה את ארץ ישראל. לא מספיק לבנות את הארץ ולקבוע עובדות בשטח. אנו חייבים גם להביא את עם ישראל להזדהות עם הערכים הללו.

בעומק המציאות נובעת האמת האלוקית, שעם ישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צ"ז ע"א), אוהבים בני אוהבים. "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מ"א, ח'). אהבת ה', אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת האומה קיימות בלב כל איש מישראל.
אנו צריכים למצוא את הדרך לחשוף את האהבות הללו. אנו צריכים להתפלל לה' שיתן לנו את השפה המתאימה, את האותות והמופתים שנעשה לעיני העם, עד שייאמר שוב (שמות ד', ל"א): "וַיַּאֲמֵן הָעָם"1.
המשימה הזו היא קשה, אבל נראה שהיא כבר קרובה מתמיד. כמעט בכל מפגש - עם אדם רחוק מתורה ככל שיהיה - מתגלה האהבה הזו. לא צריך לעשות הרבה כדי שהוא יאמר: "אני אוהב את עם ישראל, אני אוהב את ארץ ישראל, אני אוהב את התורה". כשהוא פוגש אדם שמייצג עבורו את הערכים הללו - יוצאים הערכים הללו מפנימיות נפשו אל הפועל ומתגלים. כל מי שהתנסה במפגשים כאלו מכיר את המציאות הזו. "ניכרים דברי אמת" - האמת נראית מוכרת לאדם, והוא נמשך אחריה.
כידוע, כשהתינוק נמצא במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, וכשהוא נולד - בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח את כל תלמודו (נדה ל' ע"ב). שואלים חסידים: אם מלמדים את התינוק תורה - מדוע משכחים אותה ממנו? ואם משכחים אותה ממנו - מדוע ללמד מלכתחילה?
רבי נחמם מברסלב עונה על כך במשל. אדם אחד הלך ביער, ולפתע שמע קול ניגון מתוק ונפלא עד מאוד. הוא האיזן לניגון בשקיקה עד שקלט אותו, והתחיל לנגן את הניגון. כשבא לצאת מן היער - נשכח ממנו הניגון ולא הצליח להיזכר בו.
אחר כמה זמן, שמע לפתע אותו אדם את הניגון המוכר מתנגן מחלונו של בית אחד. ברגע אחד חזר לו הזכרון של הניגון, והוא חזר לשיר אותו. הניגון המוכר שב להתנגן בפיו.
כך אדם שלמד את כל התורה - כשהוא פוגש אותה אחר לידתו היא מוכרת לו, והוא נקשר אליה.
האהבה לתורה, לארץ ולעם ישראל נמצאת בלבנו ובלב כל יהודי. כולנו למדנו מהמלאך. אך היסורים הקשים שעבר עם ישראל השכיחו מלב האנשים את הניגון המתוק הזה. אנו רק צריכים לשוב ולנגן את הניגון הנכון - וכולם יכירו אותו ויימשכו אחריו.

לצערנו נראה, שהמשימה הזו לא ברורה מספיק. השאלה איננה כיצד להיאבק בשטח, אלא כיצד להביא את עם ישראל לרצות את הערכים החשובים הללו. אם עם ישראל ירצה - דבר לא יכול לעמוד בפניו. כרגע, לצערנו, עם ישראל לא מספיק רוצה.
אנחנו לא יכולים להאשים בזה אחרים. כשהתחילה ההתיישבות בארץ ישראל, היה ניתן ליטול את עמדת ההשפעה, ולכוון את כל התהליך הציוני בדרכה של תורה. הרב קוק זעק אז באגרתו (אגרות ראי"ה ח"א אגרת קמ"ד):

ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב ארץ ישראל, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כחות טובים, לעסוק בבנין הרוחני והחמרי של ארץ ישראל, ודוקא על פי יסודות הקולטורא ההולכת בצעדי-און בארץ ישראל כבכל העולם כולו, וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבא לעזרת ד' ועמו. אל נא נאחר את המועד, אל נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שרשי צמח-ד' העולים על אדמת הקודש.

כל תקות הישוב בארץ ישראל תלויה בכך שאנשים שומרי תורה ומצוות יבואו ויתיישבו בארץ, ולא יתנו לכוחות הכפירה לשלוט בארץ.
לצערנו, קריאתו של הרב לא נענתה. מי ששלט בישוב היהודי המתחדש הוביל מהלך של כפירה והתרחקות מתורה ומצוות. את התוצאות אנו רואים עכשיו.

אם נעזוב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.

אם לא יבואו אנשים מתוך תורה ליישב את הארץ, תגבר היד של הכפירה, ואז עתידה הציונות להיהפך למפלצת. ראינו את המפלצת הזו בגוש קטיף, ואנו רואים אותה שוב מפעם לפעם. כבר אז ראה הרב קוק שהכיוון הזה יוביל לשנאת ארץ ישראל. היום אנו רואים זאת בצורה יותר חזקה.
אולם הקריאה לא נענתה. הציונות לא נבנתה כתנועה הפועלת מכח דבר ה'. האם אנו יכולים להתלונן עכשיו על כך שיש אנשים כופרים, הפועלים נגד רצון התורה?

אולם עדיין לא מאוחר. אם רק נפעל בדרך הנכונה - ניתן לתקן את הקלקול. והדרך היא להביא את עם ישראל לרצות את ארץ ישראל ואת התורה. להכין את הלבבות לקלוט את האור הגדול של התקופה המדהימה שאנחנו חיים בה. כל הקשיים שאנו חווים נועדו להקטין ולהסתיר את האור העצום של התקופה, כדי שנוכל לקלוט אותו בלי להסתנוור.

זו המשימה שלנו, ועליו ללכת בה בלי להרפות. לפעול ב"פנים אל פנים", לפגוש עוד יהודי ועוד יהודי. זו התשובה שלנו ליד ההורסת את ארץ ישראל.
גם כאשר מתרחש, לצערנו ולכאבנו, פינוי של ישוב בארץ ישראל - אנו צריכים להמשיך ללכת אל עם ישראל ולעורר את הרצון. זו הנקודה המרכזית שתכריע את גורל ההתיישבות - האם עם ישראל רוצה בכך או לא.

אולי גם כאן צריך לקרוא את קריאתו של הרב קוק: "בל נאחר את המועד". ככל שנתחיל לפעול מוקדם יותר - כך תהיה לדברים השפעה משמעותית יותר. אם נעורר את הרצון של עם ישראל - נזכה להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל, בלי חשש ובלי הפסקה.






1 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע", בשיחה לפרשת שמות על האותות, עמ' 201 והלאה.



-------------------------------------------------------------------------------------------