פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בהעלותך הרב יהושע ויצמן י"ב סיוון תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - בהעלותך - לא להיות "מתאוננים"


פרשת בהעלותך מתייחדת גם במבנה החיצוני שלה. הפרשה מחולקת לשלושה חלקים על ידי אותיות נ' הפוכות, המפרידות את פרשת "ויהי בנסוע הארון" מן הפרשות שלפניה ושלאחריה.

החלוקה הזו של הפרשה ניכרת גם בתוכן הדברים.
תחילתה של הפרשה - ושל ספר במדבר כולו - מרוממת מאוד. החלוקה לדגלים, ההליכה המסודרת במדבר סביב המשכן, מסע המחנות לקול תקיעת החצוצרות, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט', כ').
הכל כל כך טוב - אז למה פתאום זה כל כך גרוע?
מיד אחרי "ויהי בנסוע הארון" - מתחילות הבעיות (במדבר י"א, א'-ג'):

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.

מה קרה? למה מתאוננים? התורה לא מפרטת, וזה לא מובן. הכל טוב, הולכים במדבר עם עמוד אש וענן, יש מן ובאר - על מה יש להתאונן?
התגובה למתאוננים היא:

וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ.

תגובה דומה מופיעה מיד בהמשך (במדבר י"א, ד'-י'):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

מה שומע משה? למרות שהעם אמרו: "מי יאכילנו בשר", משה שומע משהו אחר: "את העם בוכה למשפחותיו". מפרש רש"י:

...ורבותינו אמרו: "למשפחותיו" - על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.

העם בכה על העול הכבד של המצוות, האיסורים וההגבלות הקשורים למשפחה. משה שומע דברים אחרים ממה שהעם אומר.

יש בפסוקים אלו לימוד חשוב, שיש בו מסר לחיים, "לחיות עם פרשת השבוע".
אישיותו של האדם - היא הקובעת את הדרך שבה הוא רואה את המציאות. ראיית המציאות איננה אובייקטיבית. כל אדם רואה את המציאות על פי האישיות שלו.

הדבר בולט ביחס למתאוננים. התורה לא מפרטת על מה התאוננו. רש"י, בשם חז"ל, "משלים את החסר":

אמרו: אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך.

העם התלונן על הדרך - הלכו שלושה ימים בלי לנוח. מדוע ה' כועס? ממשיך רש"י:

ויחר אפו - אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד.

הקב"ה עשה כך לטובתם, כדי שיזכו להיכנס בזריזות לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. העם רואה את זה בצורה שלילית.

כך גם ביחס "למשפחותיו". האם משפחה זה דבר טוב או רע? כשאדם נושא אשה - הוא נכנס ל"כלא", מעמיס "ריחיים בצוארו", או שהוא בתהליך של שחרור - הוא מגלה בעצמו כוחות חדשים ופורץ לעולמות חדשים?
התשובה לשאלה זו איננה אובייקטיבית. כל אחד מחליט איך לראות את נישואיו. בדרך בה אדם רואה - כך יהיה לו.

העם החליט להתאונן, לראות את המציאות בצורה שלילית. נתנו ל"ערב רב" את השליטה על האוירה ועל מצב הרוח - והחלו להתאונן. משום כך הקב"ה כועס - זה תלוי בנקודת המבט, והתלונה לא היתה על משהו שהוא בעייתי באמת.

הבכיה של העם מלמדת ענין חשוב. כאשר אדם מתלונן על בעיה מסויימת, לפעמים זה כיסוי לבעיה פנימית שמציקה לו. יש לו תפיסה מסויימת של המציאות, שגורמת לו לראות את העולם בצורה שמעוררת תלונה. התלונה היא רק הלבוש החיצוני למשהו עמוק יותר. צריך להקשיב מעבר למילים ולנסות לזהות מהי הבעיה האמיתית, שגורמת לראות את העולם בצורה כזו.
העם התלונן שאין לו בשר, אבל משה שומע שהם בוכים למשפחותיהם - שזה באמת מה שמפריע להם. העם דיבר על בשר, אבל מה שגרם להם באמת לבכות - זו הצורה שבה ראו את המשפחה. את כל המצוות של התורה ביחס למשפחה, הם ראו כהגבלות קשות, כיון שבאופן כללי הם ראו במשפחה עול ומגבלה.

חזרנו הרבה לאחרונה על הדברים, ונחזור עליהם שוב. אנחנו חיים בדור נפלא. אנו צריכים לדעת להודות לה' על הדרך שבה הוא מנהיג אותנו.
חשוב לדעת, כל מציאות בעולמנו מעורבת מטוב ורע. בכל דבר יש גם נקודות שליליות. במשפחה, בהליכה לארץ ישראל, בארץ ישראל עצמה - אין דבר טוב שאי אפשר למצוא בו משהו שלילי.
מה העיקר? במה מתמקדים? זה תלוי בך. באופי שלך, בעבודת המידות שלך ובפיתוח האישיות שלך.
הנקודה האמיתית היא הטוב (בראשית א', ל"א):

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.

יכול אדם לראות את המציאות דרך הטוב שבה, ולתת לטוב לקבוע את מצב הרוח ואת האוירה, ויכול הוא לתת את השליטה לחלק השלילי. זה תלוי באדם ובאישיותו.

לאחרונה קראתי ראיון עם ח"כ ממפלגות השמאל. כשנשאל על המצב, הוא האריך לתאר כמה המצב גרוע, שלא היה גרוע כמוהו מעולם.
אני רגיל לומר כמה התקופה הזו נפלאה, ופתאום אני שומע כמה זו תקופה גרועה. שאלתי את עצמי: האם אנו חיים באותה מדינה?
ודאי שאפשר לראות גם היום הרבה בעיות וקשיים: הבדואים בנגב, שירות נשים בצבא, ילדים רעבים, ועוד ועוד. אותו ח"כ אמר: לא היתה תקופה גרועה יותר מבחינה בטחונית. ואני אומר: לא היתה תקופה טובה יותר מבחינה בטחונית. אין לנו אויבים מסביבנו. מדינה אחר מדינה מתפרקות, וכבר לא מאיימות עלינו. השבוע שמענו על קטאר, שפתאום כל העולם הערבי נגדה.
ובכל זאת יש הרואים זאת כתקופה גרועה. מכאן שלא המציאות האובייקטיבית קובעת, אלא אישיותו של האדם. השקפת העולם שלך קובעת איך תראה את המציאות האובייקטיבית המורכבת מטוב ורע.
בעולם מורכב זה אין לנו אלא להיצמד לתורה, ועל פיה לבחון את המציאות. והתורה אומרת, כפי שהזכרנו:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.

על כן עלינו להתבונן על העולם במצב טוב, ולראות את הטוב. לתת לטוב לקבוע את מצב הרוח שלנו.
פרשת השבוע מחנכת אותנו לראיית הטוב.

בשני מקומות בזוה"ק עומדים על כך שיש נשמה לתורה. סיפורי התורה לא באו לספר מה היה, אלא ללמדנו את הנשמה שבדבר, את ההתרחשויות העמוקות, את התהליך האלוקי המנהיג את המציאות. שני המקומות האלו מופיעים בזוה"ק על הפרשה. זוהי פרשה המלמדת שיש להתבונן במבט פנימי, ולראות את הנשמה האלוקית שבכל דבר ובכל תופעה.

גם בתחילת הפרשה אנו למדים על כך (במדבר ח', א'-ב'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

הנרות - "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ', כ"ז) - צריכים להאיר אל מול פני המנורה. אור המקדש הוא האור שמאיר לנו את המציאות. כשרואים את העולם לאור נרות המנורה - יש כח להתגבר על המתאוננים. הרי התלונות אינן על מציאות קשה באמת. התלונות הן תוצאה של הערב רב שהצליחו להשתלט על אמצעי התקשורת, וליצור אוירה שלילית בעם. על ידי מבט נכון וחיבור אל הנשמה - אפשר להתגבר על כך.
יש תופעה כזו, שבה אנשים שליליים, עם מבט שלילי על המציאות, משתלטים על אמצעי התקשורת. הם מביאים בפני האנשים את ה"חדשות", וכל הזמן אנו שומעים על "מתאוננים". נדמה שהכל רע, כאילו הם חברי "הועד לחיפוש חטאים". אם הם נתקלים בדבר טוב - הם בבעיה: איך אפשר להציג לציבור שיש גם דברים טובים?

אך האמת היא לא כזאת. זו רק נקודת מבט של אנשים בעלי הסתכלות שלילית. אנו יכולים לשנות את המצב על ידי דיבורים טובים, לומר לעם דברים טובים, ולומר על העם דברים טובים. לראות את הטוב שיש בתקופה שלנו, ולתת לו להוביל ולקבוע את המבט על המציאות.

ככל שהמציאות טובה ויפה יותר - היא באה עם בעיות ועם קשיים גדולים יותר. המבט החיובי לא בא להסתיר ולטשטש את הקשיים והבעיות. אך עלינו לדעת שכל התהליך - עם הבעיות והקשיים - מוביל לכיוון חיובי. הכל מוביל לגילוי שמו של הקב"ה בעולם. זו המטרה של כל הבריאה ושל כל התורה, והמציאות הולכת וחושפת את שמו. אנו כבר יכולים לראות את "טביעות האצבע" האלוקיות, כיצד הקב"ה מנהיג את העולם ונוכח בכל מציאות ובכל התרחשות.
עלינו להדגיש את המבט האלוקי, ולא לתת למבט השלילי לקבוע את המציאות.

פרשת המתאוננים היא תחילתה של סדרת נפילות של עם ישראל. בהמשך אנו פוגשים את חטא המרגלים ואת מחלוקתו של קורח ועוד ועוד בעיות שמתעוררות במחנה ישראל. איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו?

משל מבאר את הענין.
לזוג הורים צעירים נולד בשעה טובה ומוצלחת תינוק. בחודשי חייו הראשונים התינוק לא נופל אף פעם. הוא תמיד מוגן. בעגלה - קושרים אותו. במיטה - יש מעקה ומגן ראש. לעולם אינו נופל.
מתי הפעם הראשונה שהתינוק נופל? כאשר הוא גדל, והוריו מחליטים שהגיע הזמן שיתחיל ללכת. אבא עומד עם התינוק בצד אחד, אמא קוראת לתינוק מהצד השני - הוא הולך שני צעדים והופ, נופל.
והרואה את ההתרחשות מקשה קושיא: איך ייתכן שדוקא כשהתינוק גדל ומתפתח - הוא נופל?
והתשובה היא: כן, כשלומדים ללכת - מתחילים ליפול. אי אפשר ללמוד ללכת בלי נפילות. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק - וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז). אחרי הנפילה קמים וזה חלק מהתהליך. הנפילה מלמדת שסומכים עליך שתצליח לקום וללכת הלאה.

בתחילת ספר במדבר עם ישראל עדיין תינוק. הקב"ה נותן יד - וכך הולכים. "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ".
עכשיו העם גדל, ויכולים ללכת לבד - ומיד נופלים. מתאוננים, מתאוים תאוה. כשהולכים לבד נופלים - וזה מלמד על בגרות. לומדים איך להתבונן על המציאות במבט חיובי, איך להתמודד עם הקשיים.
כשילד מתחיל לגדול, לקפוץ ולהשתובב - ההורים שמחים בזה. אמנם לפעמים הוא נופל וצריך לטפל בפצעיו, אבל דוקא השובבות מלמדת שיש לו כוחות. כשיגדל ישמשו אותו הכוחות האלה לדברים טובים. ילד שאיננו משחק וקופץ, והוא חסר אנרגיה- מנין תהיה לו אנרגיה לדברים טובים כשיגדל?
תהליך הגדילה של ילדים הוא מורכב, יש קשיים, יש מחלות ילדות, יש התמודדויות חינוכיות - אך כל הקשיים הללו לא קובעים את המבט. הכל הוא חלק מתהליך חיובי של התפתחות וגדילה, והוא קובע את המבט על הילד.

כך עלינו להתבונן על המציאות. התהליך הוא חיובי, ויש בו קשיים. אל לנו לפתח אישיות של "מתאוננים", של רואי רע. עלינו לחפש ולראות את הטוב, ומכוחו להתמודד עם הקשיים.
מאז חטא האדם ואכל מעץ הדעת טוב ורע, המציאות מעורבת מטוב ורע. עלינו לברור את הפסולת ולהשליך אותה, ולקחת אלינו את הטוב.

פרשת השבוע מלמדת אותנו כיצד רואים את העולם במבט טוב, וכיצד נותנים לטוב לקבוע לנו את האוירה ואת מצב הרוח.


-------------------------------------------------------------------------------------------