פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת כי תבוא הרב יהושע ויצמן י"ד אלול תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - כי תבוא - איך מקימים את התורה הנופלת?


בפרשת "כי תבוא" אנו קוראים על מעמד הקללה והברכה בהר גריזים ובהר עיבל (דברים כ"ז, י"א-כ"ו):

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן... אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

התורה מזכירה רק את הקללות, את ה"ארורים", אך רש"י אומר:

לברך את העם - כדאיתא במסכת סוטה, ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'', ואלו ואלו עונין: אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: "ארור האיש אשר יעשה פסל וגו'", וכן כולם עד: "ארור אשר לא יקים".

מבארים (עי' שפת אמת כי תבוא תרנ"ב), שהברכות באות מהעולם הנסתר, מ"עלמא דאיתכסיא", וכפי שאמרו חכמים: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". על כן לא הזכירה התורה את הברכות במפורש.

רש"י מדגיש שהלויים היו אומרים את הארורים "עד ארור אשר לא יקים...". לשם מה צריך רש"י לציין זאת?
הארור האחרון הוא מיוחד, שכן הוא לא מציין מעשה מסויים שאין לעשותו, אלא דבר כללי: "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) שואלים חז"ל:

כתיב: "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת", וכי יש תורה נופלת?!

כיצד מקימים את התורה?
הסבר אחד המופיע בירושלמי, שהכוונה היא למי שמגביה את ספר תורה, וכך הוא מקים את התורה. בהמשך מופיע הסבר נוסף:

רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד, ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בעי רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי זה בכלל ברוך.

אדם שלמד תורה, ולימד תורה לאחרים, ושמר ועשה את כל המצוות, והיה יכול להחזיק ביד לומדי תורה ולא החזיק - הרי הוא בכלל "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". ולעומתו אדם שלא למד תורה ולא לימד תורה, ולא שמר ועשה את המצוות, ולא יכול היה להחזיק ביד לומדי תורה ובכל זאת התאמץ והחזיק - הרי הוא בכלל: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".

התורה אומרת שעל כל אדם מוטלת האחריות להקים את דברי התורה. לחיות עם פרשת השבוע פירושו להקים את התורה. לקחת אחריות על מעמדה של התורה בעם ישראל.

נראה, שהדברים קשורים לדברי הזוה"ק, המסביר את מאבקו של יעקב עם שרו של עשו (ח"א וישלח, קע"א ע"א, בתרגום):

בא וראה כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה אותו רוכב על הנחש כנגד יעקב, כי הוא היה יודע שכתוב: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", שאם נפסק קולו של יעקב אז הידים ידי עשו, משום זה הסתכל לכל הצדדים להרע ליעקב ולהפסיק קולו. וראה אותו חזק בכל הבחינות, הזרועות מצד זה ומצד זה שהם חזקים, הגוף שמתחזק ביניהם, וראה כח התורה שלו ושהוא חזק בכל, אז "וירא כי לא יכול לו", מה עשה, מיד "ויגע בכף ירכו", שנתחכם כנגדו, אמר: כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד, ואז יתקיים מה שאמר אביהם: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", וכן: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". ובזה נתחכם כנגד יעקב, כי כדי לשבור כח התורה הלך והתחזק עשו, וכשראה שלא יכול לפגוע בתורתו אז החליש כחם של אלו התומכים אותה, כי כשלא ימצא מי שיתמוך בלומדי התורה, אז לא יהיה קול קול יעקב, ויהיו הידים ידי עשו...

שרו של עשו הבין שהוא לא יכול לפגוע ביעקב עצמו, בתורה עצמה. יעקב שלם בכל איבריו, וגם מבחינה רוחנית הוא מופיע בשלמות. בתורה עצמה אי אפשר לפגוע. על כן התחכם שרו של עשו, ופגע בירך, שהיא כנגד תומכי התורה. באנשים שעוסקים בעולם החומר, עמלים לפרנסתם - בהם יכול שרו של עשו לפגוע, וכשהוא פוגע בתומכי התורה - התורה הולכת על גחון, מושלכת לארץ.
גם בלעם הלך בדרך זו. הוא הסתכל על ישראל וראה שאינו יכול לפגוע בהם (במדבר כ"ד, ה'): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". על כן התחכם לפגוע בדרך צדדית, על ידי בנות מדין. גם לעשו וגם לבלעם זה הצליח, אבל רק באופן זמני. אי אפשר לפגוע בצורה גורפת בעם ישראל.

"ברוך אשר יקים את דברי התורה", לא עוסק רק בלומדי התורה ובמקיימיה, אלא במי שמחזיק את התורה. גם מי שלא יכול ללמוד - יכול להחזיק את התורה ויזכה לברכה הזו.

בדברים אלו יש שבח גדול למדינת ישראל. עלינו לומר עליה: "ברוכה אשר מקימה את התורה". חלק ממחזיקי התורה מטעם המדינה לא למדו ולימדו, לא שמרו ולא עשו. אף לא תמיד יש בידם להחזיק, שהרי התקציב תמיד לא מספיק לכל מה שרוצים. ובכל זאת המדינה מקיימת את לימוד התורה, ודואגת שאנו נוכל לשבת וללמוד תורה עם עוד רבים נוספים. בזכות מדינת ישראל התורה עומדת על רגליים יציבות, בקומה זקופה.
מעולם לא היתה בעם ישראל עוצמה כזאת של לימוד תורה, והדבר נזקף לזכותה של המדינה. חשוב לומר דברי סנגוריה על המדינה, והחזקת התורה היא זכות גדולה וחשובה של המדינה.

מעבר להחזקת התורה של המדינה, אנו צריכים לשאול את עצמנו - כיצד אנו זוכים, כל אחד ואחד, להקים את התורה ולהתברך?

יש להזכיר בהקשר לכך את דברי המדרש שאנו נוהגים להזכירו פעמים רבות: (ילקוט שמעוני שופטים רמז ס"ח):

אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו, ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח... וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

ניתן לשער, שחכמי הסנהדרין לא החזיקו חרב בידיהם. הם לא הרגו אדם מעולם. אף על פי כן אומרים חז"ל משפט חריף: "מי הרג אותם? סנהדרי גדולה". מי שלא לוקח אחריות על מעמדה של התורה בעם ישראל - עלול להיכשל ב"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". כשיש בעם ישראל הפקרות, כשהתורה לא קובעת את סדר היום - אין גבול להתדרדרות, והתוצאה היא מלחמת אחים.
גם כיום, אין אנו יכולים לשער לאן אנו עלולים להגיע אם התורה לא תהיה נוכחת ומשפיעה בחייו של עם ישראל. אנו מקווים שלא נגיע למלחמת אחים, אבל יש דברים גרועים מאוד שמתרחשים כבר היום. הפגיעה בערך המשפחה והילודה חמורה כמו הריגת אנשים. כשאין תורה - אין מעצורים, ואין גבולות.
עלינו להקים את התורה ככל שאנו יכולים. "פנים אל פנים" נועד לדבר הזה - לקחת אחריות על מציאות התורה בישראל. ככל שיותר אנשים יכירו את התורה ואת אנשי התורה - התורה תלך ותקום.
תומכי התורה זה לא רק לעשות הוראת קבע של ח"י שקלים לישיבה. נדרש יותר מזה - להקים את התורה במקום שבו היא נופלת. "וכי יש תורה נופלת?" - כן! אם התורה לא נמצאת במעמד הראוי לה, אם התורה איננה חלק מסדר היום הלאומי, אם התורה לא מהווה שיקול בשום מצב - הרי היא נופלת. ואנו צריכים להקים אותה.
עלינו לקחת אחריות על מעמדה של התורה.

נקודה נוספת בפרשה, שאף בה יש שבח למדינת ישראל.

פרשת התוכחה, המתארת מה יקרה לעם ישראל אם לא ישמעו בקול ה', מסתיימת בתיאור של הגלות הקשה (דברים כ"ח, ס"ד-ס"ט):

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

יש בתיאור זה שינוי מן המתואר בפרשת התוכחה שבתפרשת בחוקותי. שם מוסיפה התורה פסוקים של נחמה (ויקרא כ"ו, מ"א-מ"ו):

אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

כאן התורה אומרת שה' לא ימאס בעם ישראל, ולא יכלה אותם. בפרשה שלנו לא נאמר החלק הזה. התוכחה מסתיימת בגלות, ולא נאמר כלל שיש לה סוף.
כך גם מופיע בפרשה הבאה, פרשת נצבים (דברים כ"ט, כ"ג-כ"ז):

...וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

אף כאן לא נאמר שהם ישובו מהארץ האחרת.
הביטוי "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" נדרש במשנה במסכת סנהדרין (פ"י מ"ג):

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.

בצורה פשוטה, הלכה כרבי עקיבא. עם זאת, אנו רואים בזמננו את הנס הגדול של שיבת עשרת השבטים. יש מקום להתבונן על עומק המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר, ולהבין את משמעותה.

היינו מצפים, לכאורה, שר' עקיבא יאמר שעשרת השבטים עתידים לחזור. הרי רבי עקיבא הוא בעל המבט האופטימי, הוא שוחק למראה המונה של רומי, ולמראה שועל היוצא מבית קדשי הקדשים. כאן לכאורה יש לרבי עקיבא מבט פסימי, של יאוש מעשרת השבטים.
נראה, שעומק דעתו של רבי עקיבא עולה מהבנת תפקידו במסירת התורה. הגמרא מספרת (מנחות כ"ט ע"ב):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך. אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

רבי עקיבא הוא איש התורה שבעל פה. משה מוסר את התורה שבכתב, ורבי עקיבא דורש הלכות רבות נוספות מתגי האותיות, בתורה שבעל פה.
התורה שבכתב דומה ליום. כמו שהיום מאיר, כך התורה שבכתב מאירה. אנו קוראים את התורה והולכים לאורה.
התורה שבעל פה מאפשרת לנו לחיות על פי התורה גם בחושך. כאשר לא רואים בצורה ברורה, וצריך ללמוד דין אחד מחברו, לדרוש את הפסוקים במידות שהתורה נדרשת בהן, להשתמש בדרך הפלפול - כל אלו הם הדרכים של התורה שבעל פה, שבעזרתה אנו יכולים לשרוד גם בחושך.
עשרת השבטים גלו לפני חורבן בית ראשון. הם לא היו בתקופת הבית השני, בתקופת התפתחות התורה שבעל פה. בזמן שהם היו עמנו, היתה עדיין הנבואה בישראל, שהיא כמו התורה שבכתב, מאירה את החיים. כך הם הלכו, כשעם ישראל היה בשיא האור. אך לא ניתנה להם היכולת לשרוד בחושך. איך ניתן לעבור אלפי שנות גלות בלי התורה שבעל פה? על כן אומר רבי עקיבא, שעשרת השבטים הם כמו היום - יש להם תורה שבכתב, אך כשיגיע החושך - הם לא ישרדו, ולכן לא יחזרו.
אך רבי אליעזר אומר - אמנם החושך מגיע, אבל אחרי החושך מגיע עוד יום. בכח התורה שבכתב הם יצליחו לשרוד, ויגיע היום השני, שבו הם ישובו גם אל התורה שבעל פה.

המציאות "פסקה" הלכה כשניהם. גם כרבי עקיבא וגם כרבי אליעזר.
מצד אחד, אנו רואים בעינינו את הנס הגדול של שיבת עשרת השבטים. בני המנשה שנמצאים בישיבה הם עדות חיה על כך. מצד שני, הם נדרשים לעבור גיור, משום שלא היתה להם תורה שבעל פה, הלכות קידושין ונישואין, ויש בחינה שבה הם לא חוזרים.
רבי עקיבא צדק בכך שלא ניתן לשרוד בלי התורה שבעל פה, ורבי אליעזר צדק בכך שהם יחזרו.

נראה, שיש בדברים אלו את הסיום הראוי לתוכחה שבפרשתנו. ה' מגלה את עם ישראל "מקצה הארץ ועד קצה הארץ". אין יותר "קצה" הארץ מגלות עשרת השבטים אל מעבר לנהר סמבטיון. והנה, הם חוזרים מקצה הארץ. אנו רואים שהגלות הסתיימה והשגחת ה' על עם ישראל מחוללת נפלאות.
גם בכך עלינו לומר: "ברוך אשר יקים את כל דברי התורה הזאת", ולחבר את בני עשרת השבטים אל התורה שבעל פה, שנעדרה מהם בשנות הגלות. להחזיר אותם אל חיק האומה ואל חיק התורה שבעל פה, וכך להקים את התורה.

זכותה של מדינת ישראל היא בשני דברים עיקריים: בלימוד התורה ובקיבוץ גלויות. אנו צריכים להכיר למדינה טובה על כך.
שני הדברים צריכים להתחבר אצלנו - ללמד תורה את העולים והמתקבצים מכל הגלויות. זו המשימה החשובה ועלינו לעמוד בה. להיות שותפים למשימה של קיבוץ גלויות, בסיוע ובלימוד עם בני המנשה שבישיבה.

אנו צריכים לומר לרבי עקיבא - אכן החשיך עליהם היום, אך הנה הם חוזרים. היום חוזר ומאיר, וגם אור התורה שבעל פה חוזר ומאיר לצאצאי עשרת השבטים.


-------------------------------------------------------------------------------------------