פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת ויצא הרב יהושע ויצמן ו' כסלו תשע"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - ויצא - רחל ולאה, בבלי וירושלמי


הפרשה פותחת (בראשית כ"ח, י'):

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

דורשים על כך חכמים (בראשית רבה פרשה ס"ח, ח'):

"חרנה", תנא בשם רבי נחמיה: כל דבר שהוא צריך למ"ד בתחלתו ניתן לה ה"א בסופה: "סדומה", "שעירה", "מצרימה", "חרנה".

במקום לומר: "לחרן", התורה אומרת "חרנה". מדוע זה כך? מה עומד בבסיס תופעה לשונית זו?
יש לשים לב לכך, שהמקומות המוזכרים במדרש הם מקומות בעלי קונוטציה שלילית. אלו מקומות שהיו בהם רשעים, והתרחשו בהם חטאים גדולים. במקומות כאלה התורה שמה ה בסופם.
בספר "באר משה"1 על הפרשה (מאמר ראשון, א') מבאר, שהאות ה' הזו רומזת לאות ה' אחרונה שבשם הוי"ה, המכוונת כנגד מידת המלכות. בהשראת דבריו ננסה להעמיק בדברים.

נראה, שכאשר כותבים את היעד עם ל בתחילתו, רוצים לומר את הכיוון שאליו הולכים. כאשר מגיעים למקום - הסתיימה ההליכה אליו. הלך לחרן, והגיע לשם, ובזה הסתיים הענין. אך כאשר יש ה בסוף המילה, רוצים לרמוז לכך שהשליחות לא מסתיימת עם ההגעה אל היעד. אדרבה, יש אחרי היעד עוד מה לעשות, יש לתקן ולגלות את שם ה' (הרמוז באות ה) במקום הזה.
אפילו שעיר, שמוזכרת גם בהקשר של עשו, יש לה תיקון (בראשית ל"ג, ט"ז):

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.

לעתיד לבוא עתיד עשו להיתקן, ולגלות את ניצוצות הקדושה שיש בשעיר.
יעקב לא הלך לחרן, אלא "חרנה" - כדי לתקן ולגלות את שם ה' בחרן. המלאכים לא באו לסדום, אלא "סדומה". יש להם תפקיד בסדום, להוציא את לוט ולגלות את שם ה' שמסתתר בסדום.

השליחות של יעקב בחרן היא להקים את האומה הישראלית. אין פלא, שבדרכו הוא חולם חלום המקפל את כל ההיסטוריה של עם ישראל, והאבן שהוא שוכב עליה, מקפלת את כל ארץ ישראל. יעקב, אבי האומה, נמצא כעת לבד. הוא בורח מעשו, ולפניו לבן "מחכה לו בסיבוב". הוא בודד, במצוקה גדולה. כך הוא הולך לבנות את האומה הישראלית. המחזה שהוא רואה בחלום נותן לו כח למלא את התפקיד הזה בצורה טובה, ולכן מיד אחריו נאמר (בראשית כ"ט, א'):

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו...

הוא מקבל עוצמה וכח מן החלום, והולך בקלות ובבטחון למלא את שליחותו.

מה ראה יעקב בחלומו? מהי משמעות הסולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו?
בשיחת "לחיות עם פרשת השבוע", איננו יכולים להתעלם ממה שהיה השבוע בדרום. לבנו עם אחינו ששם, ולאור האירועים נתבונן בפרשת השבוע.
חז"ל עומדים בכמה פנים על משמעות הסולם. כך דרשו (בראשית רבה פרשה ס"ט, ג'):

אמר ר' אבהו: משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו, וכיון שבא מניקתו שחה עליו מניקתו וברחו מעליו. כך בתחלה: "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", כיון שנתגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו.

המלאכים הם כמו הזבובים, הם ביטוי לאומות העולם שמציקות לישראל.
פעמיים נאמר כאן: "והנה" (בראשית כח, י"ב-י"ג): "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו". בתחילה המלאכים באים, ואז ה' ניצב עליו והמלאכים - הזבובים המציקים - נעלמים.
יעקב רואה את האומה הישראלית מתמודדת עם אומות העולם. הרבה הצקות ספגנו מאומות העולם לאורך ההיסטוריה. פעם היתה זאת טורקיה, ופעם אנגליה. לפעמים צרפת ולפעמים רוסיה. "גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם" (תהלים פ"ג, ט') - גם ארצות הברית, ארץ האושר, היתה בין המציקים לעם ישראל בעבר. ב"ה שכיום אין זה כך.
מה מגרש את הזבובים? "והנה ה' ניצב עליו". שם ה' שנקרא עלינו יכול לגרש את הזבובים ולמנוע מהאומות להציק לנו. צורת המאבק שלנו עם האומות צריכה להיות בבחינה הרוחנית. רק כך נצליח לגרשם מעלינו.
כיום אין לנו מדינות שנלחמות בנו. יש רק טרור. הוא אמנם כואב ומציק, אך איננו איום קיומי. זה דומה יותר לזבובים המציקים אך אינם יכולים להרוג את התינוק.
מול הטרור, רק "והנה ה' ניצב עליו", רק הקריאה בשם ה', תוכל לנצח. לצערנו איננו שם. נראה ששתי הבחינות של ההליכה, לחרן ו"חרנה", לא קיימות ביחס לאויב העזתי. לא ברור היעד שאליו הולכים, ואין תחושה של שליחות ורצון לפתור את הבעיה. עוסקים בהישרדות מיום ליום. מובן, שהמנהיגות היא ראי של הציבור. לצערנו אין אנו בשלים למנהיגות שתראה את השליחות שלנו ביחס לעזה. אמנם התקדמנו הרבה מן הבחינה הרוחנית, אך עלינו להתקדם עוד כדי שנבין את השליחות שלנו.

נחזור ליעקב ולשליחותו בחרן, לבנות את בית ישראל. כיון שאנו נמצאים אור לז' בכסלו, יום פטירתו של הרב חרל"פ זצ"ל, נזכיר מדבריו.
כך כותב הרב חרל"פ (מעיני הישועה, ל"ט):

ואם ממזגים את התלמוד הירושלמי עם התלמוד הבבלי, מביאים בזה אורה וברכה ומקרבים את הגאולה. ותלמידי חכמים כאלה, העוסקים במזוג הזה, הם הם תלמידי החכמים האמיתים, המרבים שלום ונעם בעולם, והם מבטלים כל קטטה ומריבה מן העולם, לאחד קראתי נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.) תלמוד ירושלמי שהוא מסוד לאה, הוא בחינת משיח בן דוד שיהיה מבניה של לאה, ותלמוד בבלי שהוא מסוד רחל, הוא בחינת משיח בן יוסף שיהיה מבניה של רחל, ולכן הלכה כבבלי נגד הירושלמי, שאפילו בני בניה של לאה מודים שרחל עקרת הבית היתה (עיין ילקוט סוף רות). אם משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד, עלול להיות שהאור המבהיק של הגאולה יגיה מתוך חשך גדול וצער עגום חלילה, כתלמוד הבבלי המאיר מתוך מחשכים, "במחשכים הושיבני", זה תלמודה של בבל (סנהדרין שם), אולם אם יתמזג תלמוד בבלי עם תלמוד ירושלמי, שעליו נאמר "על הגאולה" זה תלמוד ירושלמי (זהר חדש, רות), תצמח מזה קרן ישועה, ומשיח בן דוד יבוא מקודם, ומשיח בן יוסף יהיה שלוחו, והגאולה תהיה ברחמים גלויים וגדולים, "וברחמים גדולים אקבצך".

יעקב פוגש את רחל ואת לאה. אלו הן שתי נפשות שונות. אך בסוף נאמר עליהן (רות ד', י"א):

יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל...

"סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא" - מתחיל בפירוד, בבירור כל צד בצורה ברורה ומעמיקה. רק לאחר מכן, באה האחדות של שניהם והבנין המשותף.
לאה היא "עלמא דאיתכסיא" - שייכת למציאות הרוחנית, המכוסה. לאה לא היתה יפה כלפי חוץ כרחל, "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בראשית כ"ט, י"ז). לאה היתה האשה השנואה בבית. מעלתה של לאה מכוסה ואינה נכרת כלפי חוץ.
רחל היא "עלמא דאיתגליא" - שייכת לחלק הגלוי של המציאות.

אנו יודעים ומכירים מדברי הגמרא והרמב"ם, שעתיד לבוא משיח בן דוד. אך בספרים הפנימיים מוזכר שיש גם משיח בן יוסף, ויש לכך רמז גם בגמרא. הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה, "המספד בירושלים") מבאר, שמשיח בן יוסף הוא ההכנה הגשמית, המעשית, בנין הארץ מן הצד החומרי, הקמת המדינה. משיח בן דוד הוא הקומה הרוחנית שתבוא על גבי הקומה הראשונה של משיח בן יוסף.

הרב חרל"פ קושר את הירושלמי אל לאה, ורואה בירושלמי את הביטוי לצד הנסתר והפנימי של התורה. הבבלי קשור לרחל, אל הצד המציאותי יותר.
אך יש בדבריו חידוש גדול: "אם משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד...". מדברי הרב קוק עולה שכך הוא הסדר. משיח בן יוסף ואחריו משיח בן דוד. אך הרב חרל"פ מחדש שיש ציור עדיף - משיח בן דוד יבוא ראשון. המציאות הרוחנית היא זו שמובילה את המציאות, הערכים הרוחניים הם יובילו את העולם. משיח בן יוסף, המציאות המעשית, היא שליח של המציאות הרוחנית. תפקידו של משיח בן יוסף הוא ליישם את הערכים הרוחניים במציאות המעשית. כך הכל הולך בצורה ישרה, מן העולם הרוחני אל העולם המעשי.

אך בפועל לא כך היה. כשהתחיל עם ישראל לשוב אל ארץ ישראל ולבנותה, אנשי התורה, הרבנים והצדיקים, עמדו מנגד ולא היו שותפים לכך. הרב קוק קורא באגרתו (אגרות ראי"ה ח"א אגר קמ"ד) לאנשי התורה לבוא ולהיות שותפים בבנין הארץ. אל לנו להפקיר את בנין הארץ בידי מי שכופר בה' ובתורתו.
אם כך היתה המציאות, שגדולי ישראל היו עולים לארץ ומנחים את תלמידיהם לעלות אליה - כל המציאות היתה משתנה. הצד הרוחני היה מוביל בראש, והצד המעשי היה זרוע שלו.
לצערנו, לא כך היה. אנו בצד שהרב חרל"פ רואה בו אפשרות שניה, פחות רצויה.
אנו חיים היום במציאות רוחנית קשה, אך אין לנו לבוא בטענות לאחרים - לא לבית המשפט ולא לממשלה וכדומה. לוּ אנשי התורה היו מנהיגים את בנין הארץ - היתה כאן מציאות רוחנית שונה לחלוטין. אין אנו יודעים כיצד היינו מתנהגים אם היינו חיים אז, ואין אנו באים בטענות לאף אדם. אך המציאות היא שאנשי התורה נתנו לחילוניים לבנות את הארץ שעיני ה' אלוקיך בה, ואנו היום חיים את התוצאות של המציאות הזו.

אך עדיין לא מאוחר, וניתן לתקן. הרב חרל"פ רואה במיזוג התלמודים - הבבלי והירושלמי - את המפתח לכך.
אנו צריכים לראות את התורה בצורה שבה הצד הרוחני הוא המוביל. להבין שהערכים הרוחניים הם הבונים את ההלכות. הנשמה בונה את הצד המעשי. אם אנו בבית המדרש נלמד כך את התורה - הדברים ישפיעו גם כלפי חוץ. המציאות אחת היא, ומה שאנו עושים בבית המדרש משפיע במעגלים רחבים החוצה.

ראשית, אנו צריכים ללמוד את הירושלמי עם הבבלי, לראות את הסוגיות המקבילות. להשקיע זמן מידי יום ללימוד ירושלמי, כדי שיקום לנו דור שיודע לעסוק בירושלמי ולמזגו עם התלמוד הבבלי.
אך ירושלמי הוא לא רק טקסט, אלא צורת לימוד. גם בסוגיות שאין להן מקבילה בירושלמי, אנו צריכים לחפש את הנשמה, את העומק הפנימי של הסוגיא. זוהי הבחי' של תורת ארץ ישראל.
המיזוג בין הבבלי והירושלמי, ובין הצד המעשי לצד הרוחני, יוליד את החיבור שלהם גם במציאות החיים.

אנו צריכים לשאוף לכך ש"והנה ה' ניצב עליו" - זה מה שמוביל את המציאות. שם ה' שנקרא עלינו יגרש את הזבובים החיצוניים של אומות העולם, וגם את הזבובים הפנימיים, של התרבות שחודרת אלינו מן האומות. אנו צריכים לשאוף לנוכחות אלוקית בחיים שלנו, בלימוד התורה, בהחלטות ובבילויים שלנו. זוהי השליחות שלנו, ואז נזכה לכך שהמציאות החומרית תהיה שליח של המציאות הרוחנית, ויתקיים בנו בע"ה "וברחמים גדולים אקבצך".

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.






1 להאדמו"ר מאוז'רוב, בעל "אש דת". ספר מלא וגדוש במקורות וברעיונות. בילדותי זכיתי לראותו ולמסור לו משלוח מנות מסבי ז"ל.



-------------------------------------------------------------------------------------------