פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת נח הרב יהושע ויצמן א' חשוון תש"פ

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - נח - תתעורר!


סיומה של פרשת נח קשור לתחילת הפרשה הבאה, פרשת "לך לך", ויש להבין את משמעות הדברים.

בסוף פרשת נח, מובא סדר הדורות מנח ועד אברהם. כך נאמר שם (בראשית י"א, כ"ד-ל"ב):

וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.
וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

כאן אנו פוגשים לראשונה את המציאות שבה הנכד נקרא על שם סבו - תרח קורא לבנו נחור, כשמו של אביו. הוא עושה זאת בחיי אביו, כפי שנוהגים בחלק מעדות ישראל.
יש לשאול, מדוע לא קרא תרח לבנו הגדול בשם אביו? הרי כך מקובל לעשות, כדי לכבד את האב. תרח קורא לבנו השני נחור. מדוע?

אם נתבונן בדברים, נגלה שהיתה זו מתנה שנתן תרח לנחור לרגל יום הולדתו המאה. הכיצד?
כשנחור היה בן 29 הוא הוליד את תרח, וכשתרח היה בן שבעים הוא הוליד את אברהם. נחור היה אז בן 99.
בגמרא אמרו (סנהדרין ס"ט ע"ב):

"אלה תולדת תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן", ואברהם גדול מנחור שנה, ונחור גדול מהרן שנה.

נמצא, שנחור בנו של תרח, נולד כשנחור אביו של תרח היה בן מאה. לרגל הגיעו לגיל מאה כיבד תרח את אביו וקרא לבנו בשמו.

יש במעשיו של תרח ענין עמוק. בספר הכוזרי מבאר את עניינה של סגולת ישראל (א', צ"ה):

והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל... ניתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו ואילו שאר הבנים לא היו כי אם כקליפות... וכך היה הדבר גם בדורות מנח עד אברהם: אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלהי - כך, למשל, תרח, אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו, לעבר... כי הענין האלהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים...

אמנם תרח היה עובד עבודה זרה, ולא דבק בו הענין האלהי, אבל הוא העביר לאברהם את הסגולה מאבותיו.
תרח מלמד אותנו שיש קשר בין הדורות. יש מסר שעובר מהסבא אל נכדו, ולכן יש משמעות לקריאת שם הנכד על שם סבו.
אמנם תרח נשאר תרח, ולא זכה להמשיך את הסגולה. "וימת תרח בחרן" - בלי להגיע לארץ ישראל ולבנות את האומה הישראלית. אך היה לו חלק בהעברת הסגולה אל הדור הבא.

בסיום הפרשה מתואר המסע אל ארץ כנען של משפחת תרח. יש בענין זה מחלוקת בין רש"י, מפרש הפשט, ובין הזוה"ק. כך נאמר:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

הביטוי "ויצאו אִתם" הוא קשה - מי יצא עם מי? היה ראוי לכתוב: "ויצאו איתו" - עם תרח.
רש"י עונה על שאלה זו בלי להזכיר אותה:

ויצאו אתם - ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי.

אבות המשפחות - תרח ואברהם, הובילו את שאר המשפחה אחריהם, את לוט ואת שרה. כך הוא הפשט, המסביר כיצד הלכו מבחינה טכנית-משפחתית. אך בזוה"ק יש מבט אחר על הפרשה (ח"א, לך לך ע"ז ע"ב, בתרגום):

בוא וראה, מה כתוב: "ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". "ויצאו אתם", 'ויצאו אתו' צריך לכתוב?! כי כתוב 'ויקח תרח'. למה כתוב "ויצאו אתם"?! אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה, ויצאו אתם תרח ולוט.

אברהם ושרה היו העיקר ביציאה לארץ ישראל, ותרח ולוט התלוו אליהם.
לאור זאת יש לשאול - מדוע אברהם ושרה יצאו לארץ כנען. הרי עדיין לא נאמר לאברהם הציווי "לך לך", שמופיע בתחילת הפרשה הבאה. מה ראה אברהם בארץ כנען, שהוא בחר ללכת אליה?
אמנם, יש מן המפרשים שאומרים ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", והציווי "לך לך" נאמר לפני שיצאו לארץ כנען. אך אין זה נראה פשט הכתובים, ורש"י איננו מפרש כך, כפי שראינו - אברהם לא יצא לארץ ישראל על פי ציווי ה', אלא התלוה לתרח. יש להבין, אפוא, מה מצא אברהם בארץ כנען.
מסביר ספורנו:

ללכת ארצה כנען. שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות, כאמרו "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה" (דברים יא, יב). ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות, כאמרו "לא גשמה ביום זעם" (יחזקאל כב, כד), וכבר אמרו חז"ל "אוירה של ארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח ב):

אברהם ראה שארץ ישראל מיוחדת בכך שהיא לא שייכת לתוהו של המבול. המבול דילג עליה. הוא הבין שיש בארץ ובאויר שלה מעלה מיוחדת.
במדרש אמרו (בראשית רבה פרשה ל"ט, ח'):

אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אברהם ראה מקום עם אנשים מיושבים, שיש להם מסגרת חיים מתוקנת והם עוסקים בישובו של עולם. לכן הוא בחר ללכת לארץ ישראל.
אם כך, לשם מה ציוה אותו ה' "לך לך אל הארץ"? הרי אברהם נמצא בדרך לארץ ישראל?!
בהמשך הזוה"ק עונים חז"ל על שאלה זו:

ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, "ללכת ארצה כנען", כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'". ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך... בוא וראה שכן הוא. כי כבר יצאו מאור כשדים, והיו בחרן, ולמה יאמר לו "לך לך מארצך וממולדתך", אלא עיקר הדבר כמו שאמרנו, "אל הארץ אשר אראך" - אראך מה שלא יכולת לעמוד עליו, ולא יכולת לדעת הכח של ארץ ההיא, שהוא עמוק וסתום.

אברהם הלך לארץ ישראל בגלל מעלותיה הנראות לעין. אך ה' אומר לו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" - אני אראה לך את מעלותיה של הארץ שאין אתה יכול להשיגן בעצמך. ה' מראה לו את כוחה העמוק והסתום של הארץ, שאין אדם יכול לעמוד עליו בעצמו.
אברהם ראה שניתן להשיג בארץ את המושכלות, אך ה' מראה לו שיש בארץ כח של נבואה, שהוא עליון יותר. זוהי "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב).
זוהי הסגולה של הארץ שמתחדשת בציווי "לך לך".

הזוה"ק מדגיש, שרק אחר שאברהם התעורר ללכת מעצמו לארץ ישראל, התגלה אליו הקב"ה ואמר לו לך לך. מכאן למדנו, שהבא ליטהר מסייעין בידו.
זהו המקור לכך ש"איתערותא דלעילא" באה אחר "איתערותא דלתתא" - ההתעוררות מלמעלה, לסייע לאדם מן השמים, באה אחר ההתעוררות מלמטה, שהאדם מתחיל ללכת את הצעדים הראשונים בכוחות עצמו.

חשוב לדעת, שאנו צריכים להתעורר ולעשות את הצעדים הראשונים. כשאדם עמל ומתייגע - הקב"ה פותח לו פתח. האדם מתחיל לצעוד ומתעורר מדברים חיצוניים, והקב"ה מגלה לו דברים עליונים, מעל ומעבר להשגתו.
הסדר בכלל, וביחס לארץ ישראל בפרט, הוא שאנו מתחילים מלמטה ואחר כך הקב"ה מסייע לנו מלמעלה.

לאור זאת, ניתן לומר שהמחלוקת בין רש"י ובין הזוה"ק, היא בעצם מחלוקת על היחס לבנין הארץ ולציונות.
לפי הזוה"ק, אנו צריכים להתחיל בהתעוררות מלמטה. אנשים באים לארץ ישראל מסיבות חיצוניות, שאינן דווקא מתוך תורה וקדושה. זוהי ההתעוררות מלמטה, שלאחריה הקב"ה מסייע להמשיך ולבנות את הארץ, ולברר את היחס הנכון אליה.
אך כשהתחילה ההתעוררות לציונות, היו שאמרו: אין זו הדרך. אנו צריכים להמשיך ולחכות בחוץ לארץ, עד שהקב"ה יעורר אותנו, ואז "מיד הם נגאלים". הגאולה איננה תהליך של "קמעא קמעא", שאנו מתחילים והקב"ה מסייע בידינו. להיפך, הגאולה היא ברגע אחד, בידי שמים.
תפיסה זו מתאימה לדרכו של רש"י בהבנת הפסוקים. לא אברהם הוא זה שהתעורר ללכת לארץ ישראל מעצמו. תרח החליט ללכת לארץ, ואברהם נמשך אחריו. לכן גם אין קשר בין הליכת אברהם לארץ, בסוף פרשת נח, ובין הציווי "לך לך". תרח רצה ללכת לארץ והתעכב בחרן, ובלי קשר התגלה הקב"ה לאברהם ואמר לו: "לך לך", בבחי' "מיד הם נגאלים". כל הקשר של אברהם לארץ ישראל נוצר על ידי הקב"ה, ולא התחיל בהתעוררות של אברהם.

המחלוקת הזו מלוה אותנו עד היום. האם ההתעוררות מלמטה היא הבונה את ההתעוררות שמלמעלה, או שמא אנו מצפים להארה עליונה, שתבוא שלא מתוך מעשינו.

אנו מאמינים שההתעוררות מלמטה חשובה ומרכזית. אנו מתפללים שההתעוררות מלמטה תוביל להתעוררות מלמעלה - שבנין הארץ שנבנה עד היום יהיה בסיס להארה מלמעלה. על אף שבנין הארץ נעשה על ידי אנשים הרחוקים מתורה - הוא יהיה בסיס והתחלה להתעוררות אלוקית, שתאיר אור חדש על ציון.

הזוה"ק אומר שפרשיה זו היא מקור לתפיסה הזו בנושאים נוספים: "מכאן למדנו, שכל מי שבא לטהר עוזרים לו".
אנו צריכים להתעורר ולרצות, ואז הקב"ה מסייע בידינו.
הקב"ה ברא עולם של עשיה ושל תיקון. אנו צריכים לפעול ולעשות, על פי כוחנו והבנתנו, ומעשינו מולידים את ההתעוררות העליונה ואת הסייעתא דשמיא. ההתחלה צריכה להיעשות על ידינו.
תפיסה זו נוגעת לתחומים רבים בחיים. בלימוד תורה, בפרנסה - אנו עושים את הצעדים הראשונים, אבל אין בכוחנו להשלים הכל. מעשינו מורידים את השפע בהתעוררות מלמעלה. מי שמתעורר להיטהר - מסייעים בידו. הקב"ה מסייע לאדם, ועשייתו של האדם מרכזית וחשובה.

אנו מופקדים על ההתעוררות מלמטה. מעבר לכך - אין זה בידינו.
דוגמא לדבר - "פנים אל פנים". רבים אומרים לעצמם, מן הסתם - מה זה עוזר? יש בארץ מליוני משפחות. אתה באמת חושב שהמשפחות הספורות שאנחנו מצליחים להגיע אליהן - יובילו שינוי, יעשו משהו בחברה הישראלית?!
על כך יש לענות: אנו לא מופקדים על השלמת המלאכה. אנו צריכים לעשות את הצעדים הראשונים, את ההתעוררות מלמטה. ההשפעה של מעשינו היא בידי שמים.
אברהם הולך לארץ ישראל כי זו ארץ טובה ומתוקנת, ואז באה התעוררות עליונה, שמרוממת את הקשר של אברהם לארץ, ומולידה את הקשר הנצחי של עם ישראל לארץ ישראל.
אם אברהם היה אומר לעצמו: אני רק אדם אחד, מה אני כבר יכול לשנות בעולם - לא היה נולד עם ישראל ולא היתה מתגלה המעלה העליונה של ארץ ישראל. ההתעוררות הקטנה שלנו מולידה את ההמשך, ויד ה' לא קצרה מהושיע בדרכים רבות.

אנו צריכים לצעוד את צעדינו. כל צעד שנעשה - פועל ומשפיע, ומעורר את השפע האלוקי העליון. אין מעשה שחוזר ריקם. לכל צעד שלנו יש משמעות ויש השפעה, והדברים ממשיכים להתקדם על פי רצון ה'.
נמשיך אנו לפעול בכוחנו מלמטה, וההתעוררות שלמטה תוליד את ההתעוררות מלמעלה עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.



-------------------------------------------------------------------------------------------