פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת תולדות הרב יהושע ויצמן כ"ט חשוון תש"פ

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - תולדות - איזה חפירות...


בפרשת השבוע חוזר פעמים רבות הסיפור על חפירת הבארות על ידי יצחק. לאחר הסיפור בין יצחק לאבימלך נאמר (בראשית כ"ו, י"ב-ט"ו):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

התורה לא מתארת שאברהם חפר בארות ושהפלישתים סתמו אותם. רק כאן, כאשר יצחק שב וחופר את הבארות - אנו לומדים על כך שגם אברהם חפר בארות.
ובהמשך (בראשית כ"ו, י"ח)

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

מהי המשמעות של קריאת שם לבארות? אם זה היה רק ענין טכני, כדי שנוכל לכוון מישהו אל הבאר - אין צורך לספר על כך בתורה. ומדוע חשוב לומר שהשמות הן כשמות שקרא אביו?
ושוב בהמשך (בראשית כ"ו, י"ט-כ"ג):

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע.

ולבסוף (בראשית כ"ו, ל"ב-ל"ג):

וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

התורה מאריכה שוב ושוב בתיאור הבארות שחפר יצחק. בלשון המדוברת היום - התורה "חופרת" על חפירת הבארות. ניתן להבין, שהבארות לא שימשו סתם לשתיית מים. התורה לא היתה כותבת: 'ויפתחו עבדי יצחק את הברז, ויוציאו מים'. יש משמעות לבארות ולחפירתן.

הרמב"ן כותב (לבראשית כ"ו, כ'):

יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד.

בקריאה פשוטה של התורה לא מובן מדוע התורה מאריכה בענין הבארות. לכאורה, אין כבוד גדול בכך שאדם חופר בארות לו ולצאנו. אין זאת אלא שיש בכך "ענין נסתר", שהתורה רוצה לומר לנו משהו בסיפור הבארות. הרמב"ן מפרש שהבארות רומזות לבתי המקדש.
ננסה לעמוד על משמעות נוספת, לאור מאמר של הרב קוק זצ"ל, בו הוא מזכיר את הבארות.

במאמר בשם "ערך התחיה" (אורות, זרעונים, ח'), כותב הרב קוק כך:

הדבקות בד' היא התשוקה היותר טבעית לאדם... כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות נזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'. הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו,

כשם שאדם מוכרח לחיות ולגדול - כך הוא מוכרח להיות דבק בה'. אין הדבקות בה' ענין נלוה לחיים, אלא החיים עצמם - הקב"ה ברא את עולמו ואותנו, ואנו מחוברים אליו בעצם נשמתנו וחיינו. ניתן להתעלם מכך, אבל זה הדבר הכי טבעי לאדם.

בשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה אף על פי שהוא באופן סתום ונעלם.

כאן רומז הרב לכך שהדברים קשורים למים, לזרם, ושלעתים הם מופיעים בצורה סתומה, כמו באר, שיש לחפור אותה ולהסיר את העפר כדי להגיע אל המים. כמו בבאר, החפירה לא יוצרת משהו שלא היה לפני כן. המים קיימים במעמקי האדמה, והחפירה מסירה את העפר, מגלה את המים ומביאה אותם אל האדם.
כך הדבקות בה' נמצאת בנשמתו של האדם, ואנו צריכים לחפור ולגלות אותה, ולהעלות אותה אל פני השטח של החיים.

הילדות האנושית, ימי החושך העב והמגושם, הניחה בעולם יסודות חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית שלה מהתגלות במלא אורה. אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית והצער הפנימי הנשמתי, של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, גובה ועז. מוכרחים לו החיים הללו, הם עצם טבעו והויתו, - והנה באה החולשה האנושית ותעש אלילים אלמים, אלהות חמרית גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים.

כשילד נולד - נמצא בו רק היצר הרע. כשהוא גדל ומגיע לגיל 13 שנים - מצטרף היצר הטוב.
כך גם האנושות. בילדותה, בראשית ימי העולם, הסתירה המציאות החומרית את הדבקות האלוקית מלהתגלות. העולם הלך וירד מדחי אל דחי, בעבודה זרה ובחטאים נוספים. האדם הוא כמו באר (בראשית ב', ז'):

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כמו העפר המכסה על מי הבאר, כך ה"עפר מן האדמה" מכסה על "נשמת חיים" האלוקית שמחיה את האדם. כך היה בעולם בראשית דרכו. העפר כיסה ולא נתן אפשרות לנשמה להתגלות.

ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, נשמת אברהם, - איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לכל פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, - והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר", איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם.

נשמתו של אברהם רואה את הנשמה המכוסה מתחת לעפר, וקוראת לעולם כולו - יש כאן מים חיים, רק צריך לחפור קצת ולגלות אותם. אור, שמחה ואושר מחכים לאדם ולאנושות, אם רק יגלה את הדבקות האלוקית שבקרבו.
אבל קריאתו של אברהם לא נשמעת. הפלישתים מכסים בעפר את הבארות שחפר אברהם.

תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי.

עם ישראל ממשיך את דרכו של אברהם, והתשוקה אל הדבקות האלוקית היא יסוד החיים הלאומיים שלנו.

ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה יחד עם גויתה ואדמתה, נובעת מההכרה הכללית של הצבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החלונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל.

עם ישראל התחיל לנאום בפני האומות - לספר לאומות על האור והאושר שנמצאים בהישג ידם, ואנו לא רוצים ולא יכולים להפסיק את הנאום הזה. אנחנו רק באמצע הדרך, עדיין לא השלמנו את התפקיד הגדול שלשמו עלינו על במת ההיסטוריה.

אמנם עד תור הזהב ההוא לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית, לרדת מעל במת ההסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות.

עם ישראל התחיל למלא את תפקידו - אבל עדיין לא סיים. לכן הוא עדיין לא יכול לרדת מעל במת ההיסטוריה.
נראה, שהרב קוק כתב משפט זה כנגד אנשים שחשו באותו זמן שעם ישראל סיים את תפקידו, ועתיד היהדות לא נראה לעין. הרב קוק מרגיש צורך לצאת כנגד מחשבה זו, ולומר - עדיין לא סיימנו למלא את תפקידנו, ואנו עושים זאת ונעשה זאת בעתיד.

הדברים הללו מעוררים להשוואה בין תקופתו של הרב קוק לתקופתנו.
בתקופת הרב קוק התגוררו בארץ ישראל עשרות אלפי יהודים בלבד. ההתיישבות החדשה בארץ ישראל צעדה את צעדיה הראשונים. הרב קוק רואה בזה אתחלתא דגאולה, ומתבונן על התקופה בעין אופטימית.
ניתן להבין שהיו שהתבוננו על עם ישראל במבט של יאוש. רוב העם בגלות, לא נראה שזה הולך להשתנות - האם יש תקוה?
כיום כבר לא ניתן להתלבט. אמנם אנו עדיין באמצע ה"נאום" שלנו לעולם. אבל היום כבר ניתן לומר שהעולם מקשיב לְמה שיש לנו לומר. העולם רואה את ההצלחה של עם ישראל, ותולה זאת, כפי שהזכרנו בשבוע שעבר, באמונה בתורה.
בזמן הרב קוק, לא ניתן היה להעלות על הדעת ששר החוץ של המעצמה הגדולה - ארצות הברית - יאמר שארץ ישראל שייכת לעם היהודי כי כך נאמר בתנ"ך. אנחנו חיים בתקופה כזאת.

וחושבת נשמת אומת עולמים את מחשבותיה, ואורגת למסכת אחת את כל הגיגי עולמיה, ושוב כמראה הבזק עוברים לפניה דורות ותקופות מראשית חלומות נעוריה, מפרחי אביבה, עד ימי האחרית, ימי הפריחה ההתחלית שאחרי הנבילה הארוכה. מבוכים ואחוזים הם אלה באלה בקשר מחשבותיה, הגיוני לבבה ומעשיה. ומתעוררת היא כמשנה לחדש נעוריה על פי תכנית מעשית עתיקה חדשה...

עברנו תקופה ארוכה של נבילה - של גלות. עכשיו אנחנו בצעדים הראשונים של הפריחה המחודשת. ההתחדשות היא על פי תכנית "עתיקה-חדשה". ביטוי מיוחד זה מזכיר מדרש על פרשת השבוע (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט):

"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו. הביא נייר חלק, ונטל קולמוס, וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.

"זקן חדש", הוא כמו "תכנית עתיקה חדשה".
השאלה של ההגמון נשאלה בציניות. הרי זה כמו שבזמן הרב קוק יבוא נציג של אחת המעצמות הגדולות השולטות בעולם, וישאל אותו: מי יתפוס את המלכות אחרינו? התשובה שהוא ציפה לשמוע היא: אתם תשלטו לעד, מי יכול לנצח מלכות כל כך חזקה ויציבה?!
השאלה נובעת מהנחה שאנחנו שולטים, ואין מי שיקח זאת אחרינו. עם ישראל, הנמצא בגלות, הוא ודאי לא מי שיכול לתפוס את המלכות בעולם.
אך אותו חכם מביא נייר, וכותב עליו פסוק: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". העקב של מי ששולט לפני עם ישראל - הוא זה שנותן את המלכות לעם ישראל. אתם בעצמכם תביאו לנו את המלוכה.
אנו רואים היום, שנשיא ארצות הברית אוחז בעמדות התומכות במדינת ישראל. הוא זכה בנשיאותו בזכות הנוצרים האוונגליסטים, המאמינים בתנ"ך ומכוחו בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. הם לוחצים על הנשיא לפעול למען מדינת ישראל - להעביר לירושלים את השגרירות האמריקאית, להכיר בריבונות ישראל בגולן, להכריז שההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי. הנוצרים - הם מחזקים אותנו ומסייעים להצלחתנו. אנו אוחזים בעקב - וכך מקבלים מעמד ושליטה בעולם.

עם ישראל היום פועל על פי תכנית "עתיקה חדשה", והוא כמו "זקן חדש". אנו צועדים כבר אלפי שנים בעולם, ויש בנו בחינה של זקנה. אך העולם הולך ומתחדש, ואנו צריכים להגיב למציאות החדשה. כיצד מגיבים אליה? יש שלוש תגובות שונות.
יש כאלה, שהדברים העתיקים מדברים אליהם, ולדעתם החדש - אסור מן התורה. הם אוחזים בתורה העתיקה, ולא מתייחסים לדברים החדשים.
מנגד, יש כאלו שמקיימים את הפסוק (ויקרא כ"ו, י'): "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". הם משליכים את כל הדברים העתיקים, וחיים רק את רוח התקופה החדשה.
אנו משתדלים לקיים את דברי הכתוב (שיר השירים ז', י"ד): "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ". אנו חיים ואוחזים בכל החוקים והמצוות העתיקים, ויחד עם זאת מתחדשים איתם במציאות החדשה. יש לנו כח להתחדש, משום שיש בנו באר, מים חיים שנובעים ונותנים הסתכלות חדשה ורעננה. התכנית שלנו עתיקה, אך היא מתחדשת בכל דור מחדש.

כך יש להבין את עניינן של הבארות. הבארות מגלות את הפנימיות. הבאר היא מציאות של מים שנמצאים במקום עמוק ונסתר, ויש להסיר את העפר המכסה כדי לגלות את המים.
המים נמצאים בתהום - בתהו, משם הם עוברים למעיין של מים חיים, ומשם אל הבאר, שהיא הכלי המקבל את המים. המים שבבאר גלויים וניתן להשתמש בהם.
יש לחפור ולהסיר את העפר כדי לגלות את המים. לכל באר יש שם. הנסתר איננו ענין אחד, אלא שייך להרבה נושאים, ולכל אחד צריך לתת שם. יש ענין נסתר שמחיה את דיני ממונות, ויש בחינה של הנסתר שמחיה את דיני המשפחה, וכן על זה הדרך. אין זו באר כללית ומעורפלת, אלא ענין מדויק. כל באר מחיה נושא מסויים ומשקה אותו במים חיים.

הבארות הן ענין עתיק-חדש. המים עתיקים, מימות עולם. אולם הם עולים מן הבאר ומשקים בכל דור עצים חדשים. על ידי המים אנו יודעים כיצד להתמודד עם האתגרים החדשים שבאים מולנו בכל דור.
המשימה של חפירת הבארות לא הסתיימה. אנו עדיין צריכים לחפור במציאות ולגלות את המים הפנימיים שזורמים במעמקיה, ומחיים אותה. אנו צריכים לדלות מים מן הבאר ולהשקותם לצמאים.
אנו קוראים את מאמרו של הרב קוק, ורואים כמה התקדמנו מאז ועד היום. עוד דרך רב לפנינו, אבל היא סלולה ואנו צועדים בה. ב"ה עם ישראל חי, בעוצמה גדולה, במעמד מכובד בין אומות העולם, בפריחה גדולה. אנו צריכים להבין את המשמעות - לשם מה ניתן לנו כל השפע הגדול הזה? מהי הדבקות שמחיה את הלאומיות הישראלית ונותנת בה נשמה?
זוהי המשימה של עם ישראל, ובפרט של יושבי בית המדרש. לומדי התורה יודעים כיצד לחבר את המציאות המעשית עם העומק של התורה, ועליהם מוטלת המשימה לחשוף את המים הפנימיים שמחיים את העולם המעשי.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.



-------------------------------------------------------------------------------------------